[ג, א]
ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען –
רוצה לומר שהם לא הרגישו איך היו מלחמות כנען, כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו אך השם יתברך היה הנלחם להם, והם לא הרגישו בזה.

[ג, ב]
רק עשה זה השם יתברך, למען דעת דורות ישראל כי עתה הם צריכין ללמדם ענין המלחמה כי לא יכירו מה שנפקד מהם בסור השגת השם יתברך מהם, כי קודם זה לא היו צריכים לדעת סדר ענין המלחמה כי ה' היה הנלחם להם.

[ג, ג]
ואמר שכבר השאיר השם יתברך שלא ינתן ביד יהושע חמשת סרני פלשתים, ואע"פ שלכדו מהם שבט יהודה אחר מות יהושע עזה ואשקלון ועקרון, הנה נשאר להם העמק, כמו שנזכר בראש זה הספר, ואפשר שנאמר שיושבי העמק שבו לקחת אלו הערים מיד יהודה, ולזה מצאנו כי עם חמשת סרני פלשתים היו: עזה, ואשקלון, ועקרון, אשדוד, גת, כמו שנזכר בספר שמואל.

[ג, ח-י]
והנה זכר שכבר עבדו בני ישראל את כושן רשעתים מלך ארם שמונה שנה. והקים ה' להם מושיע את עתניאל בן קנז כששבו לשם יתברך והיתה עליו רוח ה' והנהיג ישראל הנהגה משובחת וגברה ידו על כושן רשעתים מלך ארם שמנה שנה, ואפשר שיהיה זה נבואה, או היה חלק מה מרוח הקדש.

[ג, יא]
והנה שקטה הארץ ארבעים שנה מעת התחלת שעבוד, כי לא יתכן שיהיו ימי ההשקט מ' שנה, כמו שאנחנו עתידין לבאר בעזרת האל בענין יפתח.

[ג, יב-טז]
ואחר מות עתניאל בן קנז שבו ישראל לעשות הרע בעיני ה' והכניע השם ישראל, ושמם תחת עגלון מלך מואב ועבדוהו שמנה עשרה שנה וכבשו מהם עיר התמרים והיא יריחו, כמו שנזכר בתורה: בקעת יריחו עיר התמרים.
וכששבו ישראל לשם יתברך הקים להם מושיע אהוד בן גרא משבט בנימן ובתחבולות עשה לו מלחמה וזה שהוא סבב ששלחו בני ישראל מנחה לעגלון כדי שיתכן לו יותר לבא אליו בטח, והוא היה אטר יד ימינו והיה זה גם כן סיבה שלא ירגיש בלקיחתו החרב ביד שמאלו. ועשה החרב בעלת שתי פיות, כדי שתכנס בקלות, מצד החדות אשר בשני צדדיה, ותמית אותו תכף ולא היה ארוך מאד כדי שלא יוכר ולזה לא היה ארכה כי אם אמה, ושם החרב מתחת למדיו כדי שלא יראוהו.

[ג, יז-יח]
והנה זכר שאחר שהקריב המנחה לעגלון שלח את העם נושאי המנחה ואחר זה שב הוא להמית עגלון ממקום שנשלמה ההצלה לנושאי המנחה מיד מואב, אם ירדפום לנקום נקמת אדוניהם. והנה בחר אהוד היות בסכנה לו לבדו, לא לו ולנושאי המנחה יחד עם שכבר יתכן ההמלט בקלות יותר כשהיה יחיד, ולא היה צריך להשתדל כי אם למלט עצמו. עם שבשובו הורה שלא בא אלא על דבר המנחה, ולזה הראה עצמו ששכח הדבר שהיה לו לדבר עמו, מצד שמצא מקום לדבר אתו זה הדבר, לא שכוון זה ממנו על הכוונה הראשונה כי זה כלו ממה שיישיר אל שיסמך בו עגלון להוציא מעליו כל איש בדברו אתו. וזכר שכבר היה עגלון שמן מאד לצורך מה שזכר אחר זה שכבר סגר החלב בעד הלהב.

[ג, יט]
והנה שב אהוד לעגלון ועגלון ההיה בו על דבר המנחה, שהראו בו ישראל היותם לו לעבדים נאמנים, ואמר אהוד לעגלון שדבר סתר לו אליו ולא יתכן לגלותו בפני רבים.
והנה היה רחוק עדיין אהוד מן המלך כמו שנראה ממה שאחר זה ואמר המלך לעומדים לפניו הס, רצה לומר שישתוקו עד שיצאו מעליו כל העומדים עליו כאשר הכירו ממנו כי אין רצונו לשמוע דברים אחרים קודם דברי אהוד, ולא היה מן המוסר שיישארו שם אלא עם רצונו לשמוע דברי סתר מאהוד.

[ג, כ]
ואחר זה נתקרב אהוד אליו והנה המלך יושב לבדו בעלית המקרה אשר לו, והיתה עשויה לקרר בימי הקיץ, ולזה היתה העליה ההיא בעלת חלונות רבים כדי שישלוט בה הרוח ויקרר האויר אשר שם. ואמר לו אהוד: דבר סתר מהאלהים לי אליך ולזה לא יתכן שהיה יושב עגלון וקם מעל הכסא.

פסוק כא
והנה בעת היותו קם מעל הכסא שלח אהוד את יד שמאלו ולקח החרב מעל ירך ימינו ותקע החרב בבטן עגלון, והוא לא הרגיש בזה הענין כלל כי בהיותו טרוד לקום עשה זה אהוד, עם שעשה זה בידו השמאלית ונכנס בבטנו גם יד החרב אחר שנכנס החרב.

[ג, כב]
והנה סגר החלב בפני הלהב רוצה לומר שהשומן היה סיבה שלא היה יכול אהוד להשיב החרב אליו, והנה מפני זה לא שלף אהוד החרב מבטנו ולא יצא הפרש והצואה דרך המכה. או יהיה הרצון בזה שכבר הביא גם הניצב אחר הלהב, כי כבר סגר החלב בעד הלהב מרוב השומן, עד שלא נתאמת לאהוד שיהיה החרב נוגע לחלל הגוף ולזה הכניס שם גם יד הסכין, עד שראה שכבר יצא הפרש מהמכה בזולת הוצאתו מבטנו, והנה זה הפירוש יותר נכון.

[ג, כג-כד]
אחר זה יצא אהוד אל האכסדרה וסגר דלתות העליה בעדו ונעל במפתח. ויתכן שהיה המפתח ההוא סוגר מבפנים ומבחוץ, ולזה כאשר ראו עבדי עגלון דלתות העליה נעולות, חשבו שעגלון נעל אותן על צד הצניעות, להיותו מסכך רגליו בחדר המקרה, רוצה לומר שהיה בית הכסא בחדר המקרה והיה נפנה שם כי דרך מי שהוא נפנה לסכך רגליו בבגדו, ועושה מהם כמו אהל.

[ג, כה-כט]
והנה כאשר המתינו שיעור רב, וראו שאיננו פותח דלתות העליה לקחו את המפתח ופתחו הדלתות מבחוץ, וראו אדוניהם נופל ארצה מת.
ובזה הזמן שיתמהמהו על מיתת אדוניהם, נשלם ההמלטה לאהוד, עד שעבר מקום פוסלי האבנים או יהיה פירוש הפסילים, פסילי אלהי מואב, כי לא נשלמה ההצלה עד שעבר את הפסילים, כי עם מואב היו תמיד הולכים שם לעבוד ע"ג, וכאשר עבר המקום ההוא נמלט מהם במקום שהיה שמו שעירתה, שהיה לישראל.
ואז תקע בשופר בהר אפרים לרדוף אחרי מואב, בעמדם נבהלים על מיתת אדוניהם, ולכדו תחלה מעברות הירדן למואב רוצה לומר למה שנכנסו מעבר לירדן יריחו, ובזולתו מהמקומות שכבשו מואב מישראל, בדרך שלא יוכלו מואב לעבור הירדן ולנוס לארצם.

ואחר זה הכו כל הנמצא ממואב בארץ ישראל, בערים ההם, והיה מספר המואבים שהכו כעשרת אלפים איש. כל שמן וכל איש חיל, רוצה לומר כל עשיר וכל גבור חיל, כי עגלון קבץ שם לפי הנראה היותר חזקים להיותם סמוכים לארץ ישראל, כדי שישמרו הארץ שכבשוה, ויכבשו תמיד מהארץ שנשארה לישראל.

[ג, ל]
והנה שקטה הארץ שמונים שנה מעת התחלת השעבוד ולזה יהיה זמן ההשקט עד ס"ב שנה.

ואולם התועלות המגיעות מזה הספור הן אלו:
התועלת הראשון - הוא כולל כל ספור זה הספר, והוא שמי שיעבוד הש"י הוא מושגח ונעזר בו ואשר יסור ממנו, תסור ההשגחה האלוהית,. ויהיה נכון אל שיגיע כל רע, ולזה תמצא שתכף שסרו ישראל מאחרי ה' היו נופלין ביד אויביהם, ובשובם אליו היו ניצולים. ולפי זה התועלת הוא כולל כל סיפור זה הספר, ספר הכתוב בזה הענין בראש הספר בכללות, רוצה לומר כי ישראל הסתבכו בע"ג והיו נופלים ביד אויביהם, וכאשר היו שבים אליו הקים ה' להם שופט והושיעם, ובמות השופט היו שבים למרים, וכן בזה הדרך והנה הקדמנו לספר זה התועלת כי הוא כמו כולל בזה הספר, ולרוב הספורים אשר בספור הנביאים.

ותועלת השני - הוא שראוי למי שישתדל בפועל מה, שיכוין בראשיתו הגעת התכלית ביותר שלם שאפשר לו, ולזה שאלו את פי ה', אחרי מות יהושע, מי יעלה בתחלה להלחם בכנעני, ויהי נעזר בש"י לנצח אותם כדי שיפול מזה מורך לב על הנשארים ויתישרו בזה ישראל לנצחם, ולזאת הסיבה בעינה ספר, שקצצו בהונות ידי ורגלי אדני בזק, כמו שביארנו, ולזאת הסיבה בעינה התחכם אהוד בזה האופן שספרנו, שתשלם לו הצלת ישראל מיד מואב, והשבת עריהם שהיו ביד מואב להם.

התועלת השלישי - הוא שראוי למי שירצה לבקש דבר מזולתו שלא, ישאל תחלה כל מה שירצה שיתן לו, כי אולי לא ישיג זה, אבל יבקש תחלה מה שיחשב שלא ישיב פניו, ואחר זה יבקש מה שנשאר ממבוקשו, ולזה תמצא, שהסיתה עכסה עתניאל בן קנז לשאול מכלב אביה שיתן לה השדה, ואחר זה היה לה מקום לשאול מאביה גלות מים, להשלים ענין השדה.
והנה זה הוא מהתחבולות הטובות, שצריך לאנשים שיתנהגו בה במה שיצטרך להם לבקש מה חסד בזה מאדניהם, ולזאת הסיבה בעינה סבבה שישאל עתניאל השדה, לא היא, כי אם שאלה אותו מכלב, לא היה לה מקום להתרעם עליו ולומר: ארץ הנגב נתתני.

התועלת הרביעי - הוא שראוי להתחבר עם השלמים. הלא תראה כי בני קיני מצד שהיה חותן משה, זכו להתחבר עם ישראל ולחסות תחת כנפי השכינה.

התועלת החמישי - הוא שאין ראוי לקפח שכר כל בריה ובריה, הלא תראה כי האיש היוצא מן העיר היה מוכרח להראות מבוא העיר, או יהרגוהו בני יוסף, כי כבר היה בידם, והיה די לו אם יציל עצמו בזאת ההודעה, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו והם הצילוהו עם משפחתו, כדי שלא ידאג לבו מאד על מה שעשה להם מן החסד, בראותו אבדן משפחתו.

התועלת השישי - הוא שראוי לעשות מלחמה בתחבולות יביאו הענין אל תכלית מן הדרוש, כל שכן שיהיה ראוי, כאשר נלחם ונצחו אויביו בתחבולות להשיב מדה כנגד מדה, וכל שכן שיחויב זה כשיהיה אויבו חזק ממנו, כמו שעשה אברהם כשבא להלחם עם ד' המלכים שלקחו את לוט בן אחיו, שנחלק עליהם לילה כדי שלא ירגישו, ולזה תמצא, כי כשראה אהוד מה שעשה עגלון מן החמס לישראל בבואו עליהם לקחת ארצם על יד בני עמון ועמלק, עשה דבריו בחכמה להשיב מה שעשק מהם, ולזה השתדל להביא לעגלון מנחה חשובה בעבור ישראל, כדי שיתקרב דעתו אליו ויבטח בו.

ונזדמן הענין שהיה אהוד אטר יד ימינו, כי זה ממה שיעזור לו להשיג מבוקשו בהריגת עגלון קודם שירגיש בזה, והנה עשה החרב בעלת שתי פיות, כדי שתכנס בבטן עגלון בקלות, ולא עשאה ארוכה מאד, כדי שלא יוכר שהוא נושא חרב, ולזאת הסיבה שמה מתחת למדיו, ושלח תחילה נושאי המנחה, קודם שיהרגנו, לסבות:
האחת - שאם היה אומר אז לעגלון שיש לו לדבר אליו דבר סתר, היה לעגלון לירא שיהיה על צד התחבולה, ושלא יהיה תכלית שלוח המנחה כי אם לזה הענין, ולא היה מתיר עצמו אל שישאר יחידי בבית עם אהוד, ולזה יצא משם ואחר שב להורות שכבר שכח דבר מה היה לו לדבר אתו, והראה זה שלא היה הדבר ההוא מכוון על הכוונה הראשונה, כי הוא רחוק שישכח האדם מה שדרכו הוא בעבורו על הכונה הראשונה, ואמנם ישכחו הדברים שהם על הכוונה השנית, ולזה לא נשמר עגלון מזה.

והסיבה השנית - כי בחר אהוד שתהיה הסכנה לו לבדו, לא לו ולחבריו נושאי המנחה יחד, כי זה ממה שראוי לברור בו, כי הוא תועלת ז' בזה הספור.

והסיבה השלישית - כי כבר היה יותר קל ההמלט לאהוד, כאשר לא היה לו להשתדל כי אם בהצלת עצמו, ואם היו עמו רעיו היה עליו משא ההשתדלות בהצלתם ובהצלתו, ואולי יהיה זה סיבה אל שלא ימלט איש מהם, ולזה הוליך חביריו עד הפסילים, באופן שכבר עברו הפסילים כשעשה אהוד זה הפועל, והנה השתדל אהוד שיהיה סמוך למלך, והיו שניהם לבד בבית כשהביא המלך לקום מעל הכסא, ולכבדות תנועת המלך מרוב השומן, היה קל עליו אז לקחת החרב מיד שמאלו מתחת למדיו, ותקעה בבטנו בעוד שהיה טרוד לקום, עד שלא הרגיש בזה הענין, שאם היה מרגיש בו, היה צועק והיו באים עבדיו, וכדי שיתאמת לו שכבר מת קודם הפרדו ממנו, הביא בבטנו גם יד החרב אחר החרב, באופן שראה שיצא הפרש בזולת שליפת החרב מבטנו, כי אם לא היה מת קודם צאתו, לא יתכן שישלם ההמלט לאהוד.

והנה נעל הדלתות במפתח, שיחשבו עבדיו שאדוניהם סגר מבפנים במפתח בעבור הצניעות כדי שלא יכנס אדם שם בעודו נפנה בחדר המקרה, ובין כך ובין וכך נשלם ההמלט לאהוד. ובעודם מתבהלים על מיתת מלכם, השתדל שסגרו ישראל למואב אשר בארץ ישראל הדרך שלא יברחו, ולזה לכדו תחלה מעברות הירדן למואב, באופן שלא נמלט איש מהמואבים אשר בארץ ישראל שלא נהרג, והם היו היותר תקיפים שבבני מואב לסיבה שזכרנו, ובזה האופן רפו ידי הנשארים ולא נלחמו עם ישראל.

[ג, לא]
ספר עוד שאחר אהוד היה מושיע את ישראל שמגר בן ענת והוא הכה את פלשתים שש מאות איש במלמד הבקר הוא אגולדא בלע"ז ולא מנה כמה שנים היתה התשועה לישראל על ידו.