ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל.
משל למה הדבר דומה?
למלך שנטע כרם והיה בתוכו ארזים גדולים וקוצים הלך המלך וקצץ את הארזים והניח את הקוצים.
אמרו לו עבדיו: אדונינו המלך, הקוצים שאוחזים בבגדינו הנחת וקצצת את הארזים?!
א"ל: אם קצצתי את הקוצים, במה הייתי גודר את כרמי!
כך ישראל כרמו של הקב"ה, שנאמר: כי כרם ה' צבאות בית ישראל, והכניסם לארץ וקצץ את הארזים שבה, שנאמר: ואנכי השמדתי את האמורי מפניכם אשר כגובה ארזים גבהו, והניח את בניהם כדי שישמרו ישראל את התורה, שנאמר: אלה הגוים אשר הניח וגו'. וכשיעמוד הכרם על עמדו במשמרת התורה, והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו.

ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל.
הדא הוא דכתיב: נתתה ליראיך נס להתנוסס מנוס שינצלו ישראל מדינה של גיהינום.
למה?
מפני קשט סלה, כדי ליתן שכרם בקשט, שנאמר: ונתתי פעולתם באמת, אבל הרשעים אין להם מנוס, שנאמר: ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם.

בוא וראה מה בין ראשונים לאחרונים?
שהראשונים היו מתנסים ביד הקב"ה, והאלהים נסה את אברהם.
וכן דור המדבר למען אנסנו, ולמען נסותך.

אבל האחרונים נתנסו ביד האומות, שנאמר: ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל, לידע מי עושה רצונו באמת, מפני קשט סלה.

וכן אתה מוצא בדניאל וחבריו: כשגלו גזר הקב"ה ואמר: ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגויים.
עמד נבוכדנאצר וקיים את הדבר, התחיל לומר גוזרני שיהיו אוכלים מן אנונה שלי, שנאמר: וימן להם המלך דבר יום ביומו.
דניאל לא קבל עליו, אמר: הקב"ה בקש לנסות אותנו, שאנו מבני בניו של אברהם אבינו שנתנסה בעשר ניסיונות, שמא זכותו תעמוד לנו, התחיל לומר לשר הסריסים: נס וגו' נס נא עבדיך ימים עשרה לא כבר מצא בנו המלך עשר ידות?!
שנאמר: וימצאם עשר ידות.


ויעבדו בני ישראל את כושן רשעתים.
תאנא:
הוא בעור, הוא כושן רשעתים, הוא לבן הארמי.
בעור - שבא על בעירו.
כושן רשעתים -דעבד שתי רשעיות:
אחד בימי יעקב
ואחד בימי השופטים.

דבר אחר:
שתי רשעויות:
ששעבד את ישראל
ושעבר על השבועה,

ומה שמו?
לבן הארמי שמו:

עתניאל בן קנז
פרנס את ישראל ארבעים שנה.
צא מהם שעבוד של כושן רשעתים שמונה שנה.

בימי כושן היה:
פסלו של מיכה, שנאמר: וישימו להם פסל.
בימיו הייתה פילגש בגבעה:

ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים וגו' ויעזבו את ה' ולא עבדוהו (כתוב ברמז תנ"ז):

ממשמע שנאמר: ויעזבו איני יודע שלא עבדוהו, אלא מה ת"ל ולא עבדוהו?

אמר רבי אלעזר:
אמר הקב"ה: אפילו כתורמוס הזה ששוקלים אותו שבע פעמים ואוכלים אותו בקינוח סעודה לא עשאוני בני, לא תהא כוהנת כפונדקית:

ויאסוף אליו את בני עמון ועמלק וילך ויך את ישראל ויירשו את עיר התמרים
ארבעה דברים טובים היה לו ללוט לחשב לאברהם אבינו:
וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט.
וגם ללוט ההולך את אברם וגו'.
וישב את כל הרכוש וגם את לוט.
ויהי בשחת אלהים את ערי הככר.

וכנגדן היו בני לוט צריכין לפרוע לנו טובות ולא דיין שלא פרעו טובות אלא פרעו רעות, הדא הוא דכתיב: וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור.
ויאסוף אליו בני עמון,
ויהי אחרי כן באו בני עמון ובני מואב אל יהושפט,
ידו פרש צר על כל מחמדיה.

ונכתבה חטא שלהם בארבע מקומות:
לא יבא עמוני ומואבי וגו'
על דבר אשר לא קדמו אתכם
כי לא קדמו את בני ישראל בלחם ובמים.
עמי זכר נא מה יעץ בלק.

עמדו ארבעה נביאים וחתמו גזר דינם ואלו הם:
ישעיה,
ירמיה,
יחזקאל,
צפניה.

ישעיה אמר: משא מואב כי בליל שודד.
ירמיה אמר: לכן הנה ימים באים והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה.
יחזקאל אמר: לבני קדם על בני עמון ונתתיה למורשה למען לא תזכר בני עמון בגוים ובמואב אעשה שפטים.
צפניה אמר: לכן חי אני נאם ה' כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה:

ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות
שהיה עוסק בתורה שנקרא חרב פיפיות, ולה שני פיות שאוכלים בעולם הזה ובעולם הבא.

ויקם מעל הכסא.
רב ביבי בשם ר' ראובן:
רות וערפה בנותיו של עגלון היו.
אמר הקב"ה: אתה חלקת לי כבוד ועמדת מכיסאך בשביל כבודי, חייך שאני מעמיד ממך בן, ואני מושיבו על כיסאי, שנאמר: וישב שלמה על כסא ה' למלך (כתוב ברמז ת"מ):

אהוד בן גרא
פרנס את ישראל שמונים שנה צא מהם (אחת) [שמונה] עשרה שנים של עגלון מלך מואב.
בימיו היה שמגר בן ענת בסוף ימיו, ובימי עגלון נאמר: ויהי בימי שפוט השופטים וגו' וימת אלימלך איש נעמי.
ואומר: אל בנותי כי מר לי מאד מכם כי יצאה בי יד ה'.
ואומר: בכל אשר יצאו יד ה' הייתה בם לרעה.

נחשון מת בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים.
שלמון היה מבאי הארץ ומת אחרי יהושע.
אחריו דבורה וברק ארבעים שנה,
צא מהם שעבוד ליבין מלך כנען כ' שנה:

מכל השבטים יצאו שופטים ומלכים ומשבט שמעון לא קם לא שופט ולא מלך, בשביל החטא שעשה זמרי בשבטים.
ללמדך כמה חמורה הזנות.

עתניאל בן קנז משבט יהודה.
אהוד משבט בנימן.
דבורה וברק מהר אפרים ומקדש נפתלי.
גדעון משבט מנשה
ואבימלך בנו אחריו,
תולע בן פואה משבט יששכר.
יאיר הגלעדי מחוות יאיר משבט מנשה.
וכן יפתח מיושבי גלעד.
אבצן מבית לחם יהודה.
אלון משבט זבולון.
עבדון בן הלל משבט אפרים.
שמשון משבט דן.
עלי ושמואל משבט לוי,
ומבנימן יצאו מלכים.
ומיהודה מלכים.
ומאפרים ירבעם.
וממנשה יהוא בן נמשי.
אבל שמשון לא העמיד לא שופט ולא מלך בשביל עוון הזנות, לפיכך נתנה תורה ברית מילה בערוה שיהא יראת המקום מונעת מלעשות החטא.

לכל הרגשה והרגשה נתן הקב"ה תורה מה לעשות ומה לא לעשות.
ללב, ולא תתורו אחרי לבבכם.
לעינים, ואחרי עיניכם.
לאזנים, לא תשא שמע שוא.
לפה, לא תאכל כל תועבה.
ללשון, לא תשא את שם. לא תשבעו. ולא תשקרו. לא תענה.
לידים, אל תשת ידך עם רשע.
לעריות, לא תנאף ולא תזנה.
לרגלים, לא תלכו אחרי אלהים אחרים, הרי לא תעשה.

ומה לעשות:
מלמד ללב, ושמתם את דברי אלה על לבבכם.
לעינים, לא תשכח את אשר ראו עיניך.
לאזנים, שמע ישראל את החוקים.
ללשון, ושננתם לבניך.
לידים, פתוח תפתח את ידך.
לערוה, ואתם פרו ורבו.
ואומר: קחו נשים והולידו בנים.
לרגלים, בכל הדרך אשר צוה ה' אלהיכם אתכם תלכו.

והוא לחץ את ישראל בחזקה
בחרופין ובגדופין, לפיכך נדון באש וכו' (כתוב ברמז ק"מ):