[יט, א]
וידבר -
אחר שרצה להרגו בשוגג בחניתו, וע"י חרב פלשתים,ולא עלתה בידו, רצה להרגו בדעת ע"י שלוחיו, אבל יונתן חפץ בדוד וגלה הדבר לדוד.



(ב) למה ישמר בבקר דוקא:
[יט, ב]
מבקש -
תחבולות.

השמר נא בבקר -
כי רצה להרגו בעודו על מטתו ואין כלי זיינו בידו, כמו שאמר (בפסוק יב).

בסתר –
במקום סתר שלא יודע לאיש וגם במקום ההוא תחבא בפני העוברים.

(ג) מה שאמר אדבר בך סותר אל הכלל אשר בידינו שכל דבור שאחריו ב' הוא לרעה:
[יט, ג]
ואני אצא וכו' בשדה -
כדי שאם תצטרך לברוח תברח תיכף, ואני אדבר בך (דע שכל דבור שבא אחריו קישור הב' מורה על שמדבר רע על חברו, כמו: ותדבר מרים במשה, כי דברנו בה' ובך. ובארנו זה היטב במקום אחר) רצה לומר אני אדבר עליך רע ואראה אם יסכים אבי ועל ידי זה יודע לי האמת אשר בלבבו כמו שיתבאר.

[יט, ד]
וידבר יהונתן בדוד -
רצה לומר שהתחיל הדבור בגנאי, למשל התחיל לאמר, כי דוד הוא איש מפקיר את חייו ומחרף נפשו למות בחנם, שזה אין ראוי לאיש ישר, ודבר זה היה טוב אל שאול אביו, רצה לומר שהוטב בעיניו, ואחר שפתח בגנות סבב הדבר ויאמר אליו אם כן אל יחטא המלך בעבדו בדוד, אחר שהוא איש מסכן נפשו בעבורך תמיד, הגם שזה דבר רע מצד עצמו למסור את עצמם לסכנות והוא חטא נגד עצמו על כל פנים לא חטא לך ובהפך מעשיו טוב לך מאד, כזאת וכזאת יעשה למסור נפשו כאחד המופקרים וזה טוב לך ולא יגיע לך מזה נזק אך תועלת.

[יט, ה]
וישם -
הוסיף לאמר, גם במה ששם נפשו בכפו ויך את הפלשתי, שזה צמח גם כן ממה שהוא בלתי חש על חייו, ונמהר ללכת למקום סכנה, על כל פנים נצמח מזה תכלית טוב,
א) לכלל ישראל וזה שאמר ויעש ה' וכו' לכל ישראל.
ב) לך, ראית ותשמח, הוסיף לאמר, וגם אם הוא בלתי נכון לפניך בכ"ז למה תחטא בדם נקי להמית וכו' חנם אחר שאין לו משפט מות, לפי זה מתוך גנותו בא ללמוד עליו זכות ולהסיר משטמה.

[יט, ו-ז]
וישמע וכו' ויהי לפניו כאתמול שלשום -
ולא היה במחשבתו להמיתו.

[יט, ח]
ותוסף המלחמה -
הנ"ל שנסבבה ע"י שכרת מאה ערלות פלשתים.

[יט, ט]
ותהי וכו' -
ועי"כ התחדשה אצלו היראה שנית הגם שנשבע בל ימיתהו. והוא בביתו יושב, רצה לומר שהיה עתה ב' הבדלים מן הפעם הראשון שרצה להכותו בחניתו (כנ"ל יח י):
א) ששם בא החנית לידו בעת שהיה דוד מנגן מכבר, כמו שאמר שם ודוד מנגן כו' והחנית ביד שאול, ודוד לא הרגיש בו, אבל עתה היה החנית תחלה בידו ואח"כ ודוד מנגן, והרגיש דוד להשמר מפניו.
ב) ששם כתיב ויטל שאול את החנית ויאמר אכה בדוד ובקיר שרצה להכותו בערמה ע"י שהטיל החנית הנה והנה שיראה כשוגג, אבל עתה-

[יט, י]
ויבקש שאול להכות בחנית -
במתכוין בדוד ובקיר ודוד ראה ויפטר מפניו רצה לומר שהלך לביתו ויך את החנית בקיר תחת דוד (מה שאין כן בפעם הא' שנסב מפניו טרם הכה).

(יא) למה לא שלח להרגו תיכף, ולמה שלח אח"כ מלאכים לקחת את דוד ולא שהראשונים ימיתוהו בעצמם:
[יט, יא]
וישלח שאול מלאכים -
עי"כ מצא עליו עלילה לדונו כדין מורד במלכות על שנפטר ממנו בלא רשותו, ולמען יהיה לו כסות עינים שהרג בדין שלח תחלה מלאכים לשמרו, והיה בזה תחבולה גדולה, שאם ימיתהו תיכף ע"י המלאכים יאמרו כי הרגו בלא דין ומשפט, ואם לא היה שולח לשמרו, רק היה שולח להביאו בבקר, היו אומרים הלא לא ברח מפני המלך כי הלא ישב בביתו ולא נס בלילה, ולכן שלח לשמרו כל הלילה למען יאמר כי לכן לא ברח מביתו כי עכבוהו השומרים, וגם חשב אולי יעמוד נגד השומרים ויהי דמו בראשו.

[יט, יג]
ותקח מיכל -
כדי שתאמר להמלאכים כי חולה הוא ויתעכב הדבר וימצא עת להתרחק.

[יט, יד]
וישלח -
כי פקודת הראשונים לא היתה רק לשמרו, וגם חשב אם ירצו לקחתו יעמוד נגדם ומצד זה יתחייב מיתה בדין.

[יט, טו]
לראות את דוד -
שאם אינו חולה הוא מורד במה שעשה עצמו חולה, ואם חולה הוא באמת יעליל עליו כי לכן לא ברח כי חליו עכבו ובין כך וכך אמר העלו אותו במטה אלי להמיתו.

[יט, יז]
למה ככה -
שאל אותה שתי שאלות:
א) על ששלחה אותו בעד החלון ועל זה תוכל להתנצל שברח מעצמו.
ב) שאל למה ככה רמיתני בהתרפים שעי"כ היה לו עת להתרחק ומזה נודע כי ותשלחי את איבי, בעד החלון וע"י שרמתוני בהתרפים וימלט, ותאמר וכו' הוא אמר אלי רצה לומר אמרה, שברח מעצמו, והוא צוה לה שלחני למה אמיתך, רצה לומר שתעשה התחבולה מהרמיה עם התרפים שעי"כ תשלחני בל ירדפו אחרי, ואם לא תעשה זאת אמיתך לעת מצוא, ויראתי מלשנות פקודתו.

(יח) למה אמר ג' פעמים שדוד נס וברח פסוק י' וי"ב וי"ח:
[יט, יח]
ודוד ברח וימלט -
רצה לומר ע"י העכובים האלה נמלט לגמרי (בפ' י' אמר ודוד נס וימלט רצה לומר מבית שאול, ובפי"ב וילך ויברח וימלט, רצה לומר מיד השומרים, ופה אמר שנמלט לגמרי, ויש הבדל בין ניסה ובריחה,
שהנס - הוא אם רודפים אחריו, או שהסכנה קרובה וזה היה בהיותו אצל שאול, ואח"כ לא היה הסכנה הגדולה כ"כ כתב ויברח).

(כ) מדוע אמר עומד נצב כפל:
[יט, כ]
וירא את להקת הנביאים -
פי' קהלת הנביאים כולם, (והם מן השרשים המתהפכים כמו כבש כשב שמלה שלמה, ויש הבדל בין להקת נביאים ובין חבל נביאים (למעלה י).
שחבל - הוא קצת מן הקהלה וחלק מהם),

ושמואל עומד נצב עליהם -
מבואר אצלי שיש הבדל בלשון בין עמידה ובין התיצבות,
שעמידה - הוא רק הפך הישיבה או השכיבה וההליכה,
אבל ההתיצבות הוא העמידה שצריכה כח וחיזוק להיות נשאר על עמדו, כמו לפני גדול, לפני בעל ריבו, ובא גם כן על הממונה ומשגיח על דבר, כמו לנערו הנצב על הקוצרים (רות ב ה).
והנה כל הנביאים בעת חול עליהם הנבואה נפלו על פניהם ואיבריהם מתמוטטים מרוב החרדה, לבד שמואל היה גדול במעלתו בשני ענינים:
א) עומד על עמדו לא נופל על פניו,
ב) נצב עליהם ומשפיע עליהם שפע הנבואה הוא היה המקור שממנו שאבו, הוא היה הנר שממנו הודלקו נפשותיהם באור האלהי הגדול, והשפע הגדולה הזאת שהיתה שלימה בין מצד המשפיע שהיה עומד כנ"ל, בין מצד המקבלים שהיה להקת הנביאים כולמו שלפי רוב הקהל האלהיים התרבה הקדושה וההארה, בין מצד הקשר שבין המשפיע והמקבלים שהיה נצב עליהם וממשיך מן המקור אל פלגיו, עי"כ הודלקו גם הניצוצות הטמונות בנפשות מלאכי שאול ויתנבאו גם המה (במדרגה קטנה שזה גדר מתנבא בהתפעל כנ"ל סי' יח) ועי"כ לא פנו עוד אל אזהרת שאול לקחת את דוד.

(כב) למה הלך הרמתה וכבר ידע שהוא בניות, וכן מדוע שאל בבור הגדול, ולמה אמר על כן יאמרו הגם שאול בנביאים, ולמעלה (סי' י) אמר שאמרו זה מפני נבואתו הראשונה, ועוד הגם הלא מלאכי שאול נבאו עתה ומדוע לא התפלאו עליהם:
[יט, כב]
וילך גם הוא הרמתה -
תחלה לא היה בדעתו ללכת לניות, כי חשב ששמואל ישוב בתוך כך הרמתה אל ביתו, וגם אין כבוד לפניו לבקש את דוד במקום הרואה, ורצה ללכת לרמה בחשבו שהנביא יבוא לקראתו, אולם כבואו עד בור הגדול שהיה באם הדרך בין רמה ובין ניות, חזר מדעתו, ושאל איפה שמואל ודוד אם ברמה או בניות.

[יט, כג]
וילך שם -
רצה לומר שם גמר בדעתו שלא ללכת לרמה רק לניות, ותהי עליו ומאז שכיון דרכו אל מקום שמואל כבר חל עליו השפע מרחוק, ואמר הטעם גם הוא רצה לומר מצד שגם הוא מצד עצמו היה מוכן על השפע הזאת מכבר שכבר התנבא פעם א', לכן נמשך אליו המעין מרחוק מה שלא היה זה אצל מלאכי שאול שלא התנבאו עד בואו לפני שמואל.

[יט, כד]
ויפשט –
ועת בא לפני שמואל, גבר עליו השפע מאד עד פשט בגדי מלכות כי כשל כח הגוף משאתם עת לבשה נפשו מלכות אלהים, ויתנבא גם הוא לפני שמואל במעלה יותר ממה שהתנבא בדרך, וזאת שנית שנפל ערום על פניו כל היום והלילה כי לא סר הרוח ממנו, מה שלא היה כן למלאכיו שהתנבאו רק לפרקים כברק הנוצץ ומתכסה על כן יאמרו, רצה לומר בזה התחזק שנית המשל שהושם בפי כולם על כל המתנבא בלא הכנה, לאמר עליו הגם שאול בנביאים (כנ"ל ס' י) כי הגם שגם מלאכי שאול נבאו אחר שהיה זה רק שעה קטנה ורק לפני שמואל לא היה למשל, מה שאין כן שאול שנבא זמן ארוך יום ולילה וגם טרם הגיע אל הנביא, לכן רק הוא היה למשל לא זולתו.