(א) כפי הגלוי אין כאן תפלה רק הלל ושבח שיר וזמרה. והיה לו לאמר ותשר חנה, או ותדבר או ותהלל וכדומה, לא ותתפלל:
[ב, א]
ותתפלל חנה -
בט' פסוקים הראשונים סדרה שבחו של מקום, ועקר תפלתה הוא הפסוק האחרון, וכמו שאמרו:

לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל.

עלץ -
תחלה עלץ לבי בעת הובטחה מפי עלי אז שמח לבה ופניה לא היו לה עוד, ואחר זה רמה קרני בפועל בעת ראתה שנתעברה, ואחר זה רחב פי על אויבי בעת ילדה זרע אנשים, שצרתה קפצה פיה.

כי שמחתי -
רצה לומר ועקר שמחתי לא היה בהתשועה לבד רק בבחינת המושיע שהיה בישועתך בדרך נס ופלא, שע"י ניכר השגחתך המופלאת כי אתה הושעת.

[ב, ב]
אין קדוש כה' -
יען שהפילוסופים מכחישים ההשגחה הזאת הפרטיית ומתעצמים להוכיח שאין ה' משגיח על מעשי השפלים, מכמה טענות, ולכן הקדימה להשיב על טענותיהם אשר היו כקשת רמיה ישובו לא על,
א) טענו מצד קדושתו, כי גדר הקדושה הוא היותו נבדל מכל עניני הגשם ומכל מדות הנבראים, ואם כן איך אפשר שידע השנוים הנתלים, בגשם ובזמן ובמקום, ע"ז תשיב אמריה לה, הן אמת שה' הוא קדוש בתכלית הקדושה, אבל אין שום דימוי וערך לקדושת ה' עם הקדושה המצוירת אצלנו, שגדר הקדושה אצלנו הוא ההבדלה מכל דבר חומרי, ועניניו ומשיגיו, ויתחייב שכל שיקדש יותר ירחק יותר ויבדל מהענינים שהוא מתקדש מהם, לא כן הקדושה אצלו ית' אחר שאין דבר בלתו, רצה לומר כי כל הנאצלים והנבראים והנעשים אין להם קיום רגע בלעדי רצונו ושפעו והשגחתו ודבקותו בהם, ואם יסור רצונו ושפעו מהם רגע ישובו אל האפס, והוא הממלא את כולם וסובב את כולם להחיותם ולקיימם ולתת להם מציאות וכולם בטלים במציאותם נגדו, והם רק נמצאים ע"י שהוא נמצא להחיותם ולהעמידם, אם כן זה גדר קדושתו שמובדל מכל זולתו במה שאין דבר בלתו, וזה שאמר אין קדוש כה' כי קדושתך הוא מה שאין בלתך מה שהכל בטל במציאותך ואתה הוא הכל, ואם כן גדר הקדושה של כל קדוש הוא ההפרשה וההבדלה מזולתו, וגדר קדושתך הוא שהכל בך וממך הכל ואין בלתך כי זולתך הכל אפס, ובזה לא ישיגהו דבר ממשיגי הנבראים כי כולם בטלים במציאותו.

ב) טענו על ההשגחה האישיית, שאחר שמשלמות האומן העושה כל כלי מעשה, שתהיה הכלי עשוי בתכלית התיקון ולא יצטרך האומן לשוב אח"כ לשנותו ולתקנו שנית, שזה מורה שהיה חסרון במלאכתו, ואם כן ישאלו אחר שה' ברא העולם והטבע ויסד אותה ע"פ חוקים קבועים בלתי משתנים, איך יצויר שה' ישנה הטבע בכל עת לעשות אות או מופת, או להציל את המושגח מאתו הפך הטבע, שזה מורה חסרון בסדר הטבעי אשר גבל ובמעשהו אשר עשה?

ע"ז תשיב: אין צור כאלהינו שאינו דומה לשאר היוצרים, שאחר יוציא כלי למעשהו ידי היוצר מסולקים מן הפעולה והדבר מתקיים בעצמו, ולכן אם יצטרך לתקנו ולשנותו זה מורה על חסרון במלאכתו, לא כן צור היצורים שידיו בלתי מסולקות מן מעשהו רק עוסקות בה תמיד, כי גם קיום הטבע היא בריאה מתמדת, ואם יסלק ידיו רגע תופסק המציאות כולה, ולכן לפעמים יקיימהו ע"י חוקי הטבע הקבועים, ולפעמים ע"י חוקים אחרים בחיריים שהוא הנס, כי באמת גם הטבע הוא נס מתמיד והשגחה מתמדת.

ג) אמרה אל תרבו תדברו ולא פרשה מה הם מדברים. וחושבת דברים שונים דבר והפוכו, קשת גבורים וכו', שבעים כו'. עד עקרה וכו', ה' ממית וכו', ויפלא שכמו שאמר ה' ממית ומחיה משפיל וכו' היה לו לומר ה' יחת קשת גבורים ויאזר נכשלים חיל וכו' ליחס הכל אל ה', לא קשת גבורים חתים, שמשמע שנעשה מעצמו, ויפלא עוד שמה שאמר ה' ממית ומחיה נכלל במה שאמר ורבת בנים אומללה, ומה שאמר ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם מקים מעפר דל, נכלל במה שאמר שבעים בלחם נשכרו ובמה שאמר נכשלים אזרו חיל, ומה שאמר עליו בשמים ירעם לא נודע על מי רומזת במלת עליו שהוא כינוי ליחיד נסתר, ועל מי כוונה במה שאמר יתן עוד למלכו וירם קרן משיחו ואז לא היה לא מלך ולא משוח בשמן:
[ב, ג]
אל תרבו תדברו -
לכן אל תרבו לדבר שה' הוא גבוה גבוה, רצה לומר שהוא מרומם ומנושא מלהשגיח בשפלים, כענין רם על כל גוים ה', שמתוך שהיו מרוממים אותו משיתדמה בשום דבר אל מדת הנבראים, לכן הכחישו לאמר שאינו משגיח בשפלים, ושאין לו רצון וידיעה. ובא גבוהה בלשון נקבה, אל הענין של האלהות שהוא ענין גבוהה, נשא מעניני העולם המושג והמוחש.

וכן על יצא עתק מפיכם –
שתטענו לאמר איך אפשר כי אל דעות ה', שימצאו לו דעות שונות, כי יאמרו אחר שהדברים ההוים משתנים תמיד, ואם כן אם ידעם תמיד יתחייב כי תשתנה ידיעתו ושימצאו לו ידיעות רבות לפי רבות השנוים והתמורות בעולם השפל, וזה נמנע לדעת הפילוסופים, וכן איך אפשר כי לו נתכנו עללות שיש לומר מדות ותכונות נפשיות (שגדר עלילה היא פעולה היוצאת מתכונה נפשיית כמו שאמר בכל מקום), ואומרים איך אפשר זה כי יצאו מאתו פעולות משונות הפכיות, וחושב שינוי,
א) בענין הגבורה והחולשה, והוא -

[ב, ד]
קשת גבורים -
(שם קשת הוא שם המין כמו עץ פרי, ויהי לי שור וחמור, רצה לומר קשתות) שקשתות הגבורים יחתו לחולשתם, ואלה שהיו נכשלים עד הנה אזרו חיל? (שינוי ב') בענין העושר והעוני.

[ב, ה]
שבעים -
אלה שהיו שבעים ירדו מנכסיהם עד שישכרו בעבור פת לחם ואלה שהיו רעבים עד הנה חדלו מלהשכיר את עצמם? (שינוי ג) בענין הבנים, עד עקרה, רצה לומר איך אפשר שתתפשט ההשגחה עד כל הפרטים עד שישגיח גם על זה שהעקרה תלד שבעה רצה לומר בנים הרבה, כי דרך לתפוס מספר שבעה על מספר גדול, כמו: ויספתי ליסרה אתכם שבע (ויקרא כו) ובשבעה דרכים ינוסו לפניך (דברים כח). שזה שינוי פרטי בענין בריאות גוף איש אחד ומזגו? ע"ז תענה לאמר ועתה דעו וראו כי האמת הוא אשר כל אלה השינוים יוצאים מגזרת ההשגחה העליונה, וחושבת מלמטה למעלה, נגד מה שאמר: עד עקרה ילדה שבעה אומרת:

[ב, ו]
ה' ממית -
בני הרבת בנים ומחיה בני העקרה, ומוסיפה כי גם מוריד שאול ויעל את המת בעצמו להחיותו שהיא תחיית המתים (ורצה לומר כי ג' מפתחות לא נמסרו ביד שליח שהם חיה תחיית המתים וגשמים, כמו שאמר בריש תענית, ויען חשב פה חיה וגשמים שהוא פרנסה חשב גם תחיית המתים).

[ב, ז]
ה' -
ונגד מה שאמר: שבעים בלחם נשכרו וכו' אמרה ה' מוריש לזה ומעשיר לזה, ונגד קשת גבורים חתים וכו' אמרה משפיל את הגבורים המושלים בגבורתם אף מרומם את העניים החלשים.

[ב, ח]
מקים -
מוסף לזה שמקים את הדל מעפר, ומוסף לזה כי גם את האביון שהוא גרוע מן הדל, ירים מן האשפה שהיא שפלה יותר מן העפר, ולא לבד שמקים אותו מנפילתו רק מרים בהרמה וגדולה להושיב עם נדיבים, ולא זאת לבד כי גם כסא כבוד ינחלם, כולל ב' דברים,
א) שיושיבם על כסא כבוד שהוא כס מלוכה,
ב) שתהיה המלכות להם לנחלה לבאים אחריהם, כי לה' רצה לומר ואל תאמרו שיש בזה שינוי בהנהגתו, לא כן הוא, כי מצוקי ארץ פי' היסוד שעליו הושתתה הארץ הם לה', היסוד שעליו ישען כל המציאות היא השגחת ה', שאם יסלק השגחתו רגע תשוב כל המציאות לתהו ובהו, ועל היסודות האלה השית ויסד תבל שהוא הישוב, כלו מכונן ומיוסד על השגחת ה', ואם כן השינוים האלה אינם באים מצדו רק מפאת המקבלים. כי -

[ב, ט]
רגלי חסידיו ישמר -
אחר שאין קיום לשום נמצא בעולם מעצמו רק ע"י השגחתו ושמירתו אותו, אם כן החסידים שהם משומרים מאת השגחתו יש להם קיום ולא ימעדו אשורם, ורשעים אשר אינם מושגחים מאתו בחשך ידמו, תדמה במליצה את ההשגחה לנר מאיר אשר ביד השומר, והצדיקים לא לבד כי הולכים לאור הנר שהוא אור התורה והמצוה, כי גם ה' ישמור רגלם מלכד, והרשעים שמתרחקים מן השומר ומן האור אשר בידו להאיר מחשכיהם ידמו מעצמם בחשכה אשר בה יתהלכו, (וכמו שבאר זאת במ"נ ח"ג פנ"א, כי ההשגחה נמשכת אחר השכל עיין שם) ולא מאת ה' בא השינוי הזה רק מאת ההולכים לאורו או המתרחקים מאור ה' לשכון בערפל, ועל זה אמרה כי לא בכח יגבר איש, שאין לשום יש ונמצא כח עצמי אשר בו יגבר, כי כח כל איש ונמצא הוא מושפע בכל רגע מאת בעל היכלת ובעל הכחות כולם ועת יפסק השפע מעליו כמעט רגע יופסק כח האיש והיש ההוא מעצמו.

[ב, י]
ה' -
עד עתה סדרה דברי שבח ותהלה בעניני השגחת ה', ובפסוק זה התפללה על הילד.

וכמו שאמר הרלב"ג:

שראתה ברוח קדשה כל אשר יעבור עליו והתפללה חמשה דברים:
א) אתה ה'! מבקשת אני יחתו מריביו של שמואל, שהם הפלשתים,
ב) עליו רצה לומר בעבורו בשמים ירעם, בעת נלחם בפלשתים, וכמו שאמר (לקמן ז) וירעם ה' בקול גדול על פלשתים,
ג) ה'! מבקשת אני, ששמואל ידין אפסי ארץ שיהיה שופט בכל ארץ ישראל, וכמו שאמר ושפט את ישראל וסבב בית אל וכו'.
ד) ויתן עז למלכו, עת ימליך את שאול על ישראל יתן ה' עז להמלך להושיע את ישראל,
ה) וירם קרן משיחו עת ימשח אח"כ את דוד בשמן המשחה ירים ה' קרנו, כמו שאמר שם אצמיח קרן לדוד.
הנה כללה בתפלתה רוב הדברים אשר קרו לשמואל, כמו שנתקיים באמת:

[ב, יא]
וילך אלקנה -
אז הלך אלקנה משם, אביו ואמו עזבוהו לה', ותחת שהאב יורה ויחנך את בנו היה הנער משרת את ה', ופי' שהוא את פני עלי הכהן, כי עלי נכנס תחת אביו לחנכו וללמדו והוא עומד לפניו לשרתו וללמוד ממנו דרכי התורה והיראה, ובזה היה משרת את פני ה' ומסוגל להתהלך לפני האלהים.

[ב, יב]
ובני -
מעתה מתחיל לספר כי בני עלי הגם שהיו בניו לא למדו דרכיו ולא השכילו לדעת את ה', רק היו בני בליעל פורקי עול שמים מעליהם כמו שיבאר.

(יג-טז) מה שאמר והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור הם דברי מותר מה נ"מ באיזה כלי הכה, שעקר הוא שהכה ביורה שבשלו בו הבשר, ומה שאמר תנה בשר לצלות מדוע לא לקחו גם זה בעצמם כמו שלקחו הבשר המבושל, והוא השיב קטר יקטירון וכו' וקח לך, שמורה שתחלה הקפידו שיתן להם:
[ב, יג]
ומשפט -
חושב חטאתם שחטאו בענין זבחי ה' בין נגד העם בין נגד ה'. תחלה חושב החמס נגד העם,
א) ומשפט הכהנים את העם, הם יסדו להם משפט וחק הבלתי מגיע להם כי לא זכתה אותם התורה רק במתנות כהונה לבד, נמצא היה זה עול מצד התחלת החק שלא היה משפט ה' רק משפט הכהנים אשר חקקו חקקי און.

ב) מצד עצם החק שהיה חמס גדול כי כל איש זבח זבח ובא נער הכהן וכו' והמזלג שלש השנים בידו שבשלש השנים לקח תמיד שלש חתיכות שזה כמות רב אשר יקפידו עליו ולא ניתן למחילה.

ג) היה בזה זדון במה שלקחוהו ע"י נער הכהן, שבא בדרך אלמות ע"י העבדים המתפרצים ודרך בזיון, כי ראוי שהכהן ילך בעצמו לזכות משולחן גבוה אשי ה' ונחלתו לא ע"י משרתיו.

[ב, יד]
ד) היה עול במה שלא השקיפו לשער היושר והראוי שראוי לקחת המנה לפי ערך הזבח והזובח והם השוו מדתם ולא חלקו לא בין הזבחים, שהכה בכיור או בדוד וכו' כי הכלי שבו נתבשל הזבח היה לפי הזבח ששור הגדול היו מבשלים בכיור גדול, והקטן היו מבשלים בדוד, וגדי הקטן היו מבשלים בפרור, ואין מן הראוי שיקחו מן הפרור שבו מתבשל הגדי חלק גדול כמו מן הכיור אשר שם השור הגדול, והם השוו מדתם בין בכיור ובין בדוד ובין בפרור לקחו ג' חתיכות גדולות העולות על שלשה שיני המזלג, ובל תאמר כי בפרור הקטן לא הורידו את המזלג עד אחריתו ועלו עליו חתיכות קטנות, על זה אמר והכה שתמיד היה מכה בכח בענין שעלו עליו חתיכות גדולות, ולא הקפידו בין נתחים קטנים לגדולים רק כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו, (ומלת בו על המזלג).

ה) וכן לא חלקו בין הזובחים שראוי שמן העני לא יקחו כמות רב כמו מן העשיר, וכן מי שבני ביתו מרובים יפחתו לקחת, והם לא חלקו רק ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשוה, והרי זה חמס גדול במדה כוללת וגדושה ומלאה.

[ב, טו]
ו) גם מה שמעל בקדשי שמים כי גם בטרם יקטרון את החלב ובא נער הכהן ואמר כו' תנה בשר לצלות לכהן, כי הבשר שלקחו אחר קיטור החלב היה בשר מבושל, והוא רצה לפעמים לקחת בשר חי כדי לצלותו ועל זה לא היה לו חק כי משפט הכהנים מאת העם היה לקחת בהמזלג מן הכיור והדוד לא נתחים חיים, ולכן אמר: תנה בשר רצה לומר תנה אתה בעצמך כי בזה תרויח בשתים:
א) שתתן כפי שתרצה שזה יהיה פחות ממה שיעלה המזלג,
ב) ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי, וטוב לך לתת בשר חי ממבושל שתצטרך לטרוח בטרחת בשולו ולתת בו מלח ותבלין.

[ב, טז]
ויאמר -
והאיש אמר אליו שאינו רוצה בהרוחה זו אחר שעדיין לא הקטירו החלב אין ראוי להקדים חלק אדם לחלק גבוה, בשגם למה תמהר הלא קטר יקטרון כיום החלב הלא היום יקטירוהו ולא ילינוהו למחר ויהי לך בשר היום לצלות וקח לך כאשר תאוה נפשך תוכל לקחת מבושל או חי וגם שתקח אתה חלקים כפי רצונך.
ואמר השיב שאינו רוצה להמתין רק כי עתה תתן, ואם לא תתן ברצון לקחתי בחזקה גם בלא חק ומשפט, ובזה הראה כי מוכנים הם לעשוק ולחמוס כאות נפשם.

(יז) היה לו לומר כי נאצו את מנחת ה', רצה לומר הנערים שזכר ולמה אמר האנשים:
[ב, יז]
ותהי חטאת הנערים -
רצה לומר הגם שהיה בזה רק חטאת שוגג (שזה ההבדל בין חטא ובין עון) כי באמת היה מותר להם לקחת הבשר לצלותו לפני הקטרת החלבים, שאין איסור רק באכילה, והחטא היה רק בהלקיחה כי אין להם זכות רק אחר מתנת האשים וקודם להקטרה אין להם שום זכות כמו שאמר: חלקם נתתי להם מאשי.

ודרשו חז"ל בתורת כוהנים:

אין להם אלא לאחר מתנת האשים,

וזאת שנית שהיה חטאת הנערים לא חטאת הכהנים כי הנערים שהם משרתיהם עשו זה מדעת עצמם, בכל זאת היתה גדולה מאד את פני ה', כי על ידי זה נאצו האנשים את מנחת ה' שבזו העם על ידי זה את הקדשים והיה כבודם קל בעיניהם.

(יח) למה הפסיק פה לספר ענין שמואל שלא במקומו, שזה היה ראוי לכתוב אחר תפלת חנה:
[ב, יח]
ושמואל -
נגד מה שאמר שבני עלי היו בני ביליעל ובזו קדשי ה', הגם שהיו בני עלי והיו כהנים, והיו גדולים בשנים, לעומת זה אמר ששמואל הגם שלא היה בן הכהן הגדול ולא כהן, בכ"ז היה משרת את פני ה' (ופה לא אמר את פני עלי כמו שאמר למעלה (פיש אומרים:) כי כבר התחיל להכיר באלהות בעצמו) והגם שהיה נער רך בשנים בכ"ז היה חגור אפוד בד אשר לבשוהו משרתי ה' בעת עבודת הקדש, כי לפני ה' היה מתהלך בקדש.

[ב, יט]
ומעיל -
ובכל שנה הביאה לו אמו מעיל שהיה עוטה על בגדיו כדרך הנזירים ועובדי ה' בקדושה:

[ב, כ]
וברך -
ועל ידי זה ברך עלי אותם, אחר שראה כי שמואל מוכן לרוח ה' ואמר להם הגם שבן הזה אינו מיוחד לביתם רק לה', יתן ה' לך זרע אחר מיוחד לביתך, וכן נתקיים ברכת עלי.

[ב, כא]
כי פקד ה' וכו'. ויגדל -
ובזה היה שמואל דומה כאילו אינו בן אלקנה כלל, רק ויגדל עם ה', היה שתול בבית ה' ושם צמח ויגדל בשנים ובחכמה.

(כב) הלא בזכרו תחלה חטא בני עלי לא זכר כלל חטא זה ששכבו את הנשים, רק כי נאצו את מנחת ה', וכן בתוכחת איש אלהים אל עלי לקמן לא זכר מזה דבר:
[ב, כב]
ועלי -
ספר שעלי כבר זקן ושמע את אשר יעשון בניו לכל ישראל, שהוא החמס שעשו לקחת בשר בזרוע שזה היו עושים לכל ישראל (כנ"ל יד) וגם שמע את אשר ישכבון

חז"ל נחלקו בזה, יש אומרים:

שחטאו כפשוטו,

ויש אומרים:

שלא חטאו, ולדעתו נראה שפעל ישכבון מוסב על ישראל, רצה לומר שישראל שכבו בפתח אהל מועד עם הנשים הצובאות, שמתוך שבזו קדשי שמים וגם השהו את קני הנשים מהקריבם, והיו צובאות, רצה לומר מתאספות צבא רב בפתח אהל מועד שלשם הביאו קניהם, ולא היה להם מלון ושכבו אנשים ונשים לפני חצר המשכן ביחד ועי"כ הגיעו לפעמים לדבר עבירה, בפרט כי הכהנים לא השגיחו על העם לקדשם ולשמרם כראוי:

(כג-כה) תחלה אמר אל תעשון שמורה שהאמין כי עשו כן בפועל, ואח"כ אמר כי לא טובה השמועה שמורה שלא האמין רק מוכיחם על שם רע שיצא עליהם, ומה שאמר אם לה' יחטא איש מי יתפלל, ואם כמפרשים מלשון פלילה ומשפט מדוע לא ישפט ה' על חטא שחטאו נגדו, ואם מענין תפלה אין לו הבנה כלל:
[ב, כג]
ויאמר להם -
הוכיחם משני צדדים:
בצד הא' תפס שהקול אמת ושעשו כזאת, ועל זה אמר: למה תעשון כדברים האלה, (ותפס בזה מלת כדברים עם כ"ף הדמיון כאומר אף אם לא הרעותם לעשות ככל ספור ההמון, בהכרח עשיתם כדברים האלה, רצה לומר דברים דומים לאלה עד שמזה הגיע להגדיל אשמתכם לגדולתכם).

אשר אנכי -
כוונתו ולא תוכלו להכחיש שהכל שקר כי הלא אנכי שומע את דבריכם רעים מאת כל העם אלה, ואם היה זה עלילת שקר אי אפשר שיסכימו כל העם בהגדתם ושלא ימצא ביניהם מי שילמד עליכם זכות.

[ב, כד]
אל -
ומצד האחר גם אם הקול שקר הוכיחם על לא טובה השמועה, ורצה לומר גם אם הדבר שקר אל בני לא נאה זאת לכם אחר שאתם בני הלא על כל פנים לא טובה השמועה, כי יש בזה חילול השם, אם מצד עצם השמועה, אם מצד המגיד, כי זאת מעבירים ומגידים עם ה'.

[ב, כה]
אם -
מוסב על מעבירים עם ה', ורצה לומר העם מעבירים את השמועה ומוסיפים בה תלונות ובוטים כמדקרות חרב ואומרים, איך יתכן זה אשר אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים, רצה לומר הלא עלי ובניו הם אלהים שופטים בארץ ויפללו על כל חטא אשר יחטא איש לרעהו, ועתה אם לה' יחטא איש מעתה מי יפלל וישפוט אותו, אחר שהשופטים עצמם בני עלי הם החוטאים לה' ומי יעשה משפטו ויריב ריבו והלא הכהנים השופטים בארץ רמסו קדש קובעים אלהים, ואמר יתפלל בהתפעל, כי הם צריכים לפלל את עצמם כי הם החוטאים.

ולא ישמעו וכו' כי חפץ ה' להמיתם -
ואמרו חז"ל:
שמה שאמר כי חפץ ה' להמיתם (הגם שכתב: החפץ אחפוץ מות הרשע) הוא אחר גזר דין, ורצה לומר שאחר גזר דין ימנע ממנו דרכי התשובה, רצה לומר שלא יסייע לו בהערה אלהית להעיר לבבו ולהטותו אל הטוב, רק יניחו אל בחירתו לגמרי, שאם היה תוכחה זו (שבודאי נכלמו מדברי אביהם) קודם גזר דין היו מוצאים סיוע שמיימית להעיר לבבם אז לשמוע לקול אביהם הצדיק ולשוב מעון, אבל אחר שחפץ ה' להמיתם, כי היה דינם חרוץ (כמו שיבואר מפסוק כ"ז והלאה) לא העיר לבבם על זה.

(כו) הכי אפשר שבשביל שחפץ ה' להמיתם לא שמעו לקול אביהם כאילו ה' בטל בחירתם לבל ישובו בתשובה, וזה סותר ליסודי הדת שהבחירה חפשית תמיד:
[ב, כו]
והנער -
אחר שהודיע (בפסוק יח) שדרכי שמואל היה הפך דרכי בני עלי בעבודת ה', יודיע פה, שכן היה הפך להם במה שהם היו שנואים ושמעם רע בעיני העם ושמואל היה טוב עם ה' ואנשים אהוב מכולם והיה הולך וגדל בזה ממדרגה למדרגה.

(כז-כט) המפרשים לא מצאו עצה בתמיהה זו של הנגלה נגליתי, עד שהוכרחו לאמר עליה כי היא תמיהה המתקיימת, ומה שאמר לבית פרעה בלתי מובן והיה לו לומר בבית פרעה, מה שאמר אשר צויתי מעון קשה ההבנה, ומלת לעמי מיותר וגם דקדוקות קשה:
[ב, כז]
ויבא איש אלהים -
אמרו חז"ל (בסדר עולם):

שהיה אלקנה כי אי אפשר שישולח פנחס לזה בהיותו נוגע בדבר שנבא שתסב הכהונה מבית איתמר את בית אלעזר:
הנגלה - אומר בתמיהה וכי נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים או וכי נגליתי בעבור בית פרעה, רצה לומר כי גם במצרים היו נמצאים כהנים שהם כהני פרעה, והם לא היו לא כהני ישראל, ולא כהני ה', כוונתי כי הכהנים בני אהרן, הם שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא, שהם שלוחי ישראל להיות אמצעים בינם לבין אלהיהם לעבוד עבודתם, והם שלוחי דרחמנא להיות משרתיו עושי רצונו, (ועל כן נסתפקו חז"ל בנדרים איזה הוא העקר משניהם עי"ש) אבל הכהנים במצרים לא היו לא כהני עם ה' ולא כהני ה', רק כהני פרעה, ממונים מאתו, וקבלו את חקם מאת פרעה כמו שאמר: כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה, אבל אני עת נגליתי לבית אביך להקריבו אל הכהונה לא היה זה במצרים להיות כהן לעם מצרים, רק בצאתם משם להיות כהן לעם ישראל, ולא לבעבור בית פרעה רק להיות כהן לאל עליון.

[ב, כח]
ובחר -
מפרש לא נגליתי עליו במצרים בעבור עם מצרים, רק ובחר אותו מכל שבטי ישראל בזה הצד להיות שלוחא דידן לעבוד תחתם ובשליחותם, וכן לא נגליתי עליו בעבור בית פרעה רק בחרתי אותו לי לכהן להיות שלוחא דרחמנא.
ומפרש מה שאמר שבחר אותו לי לכהן היה לג' דברים:
א) לעלות על מזבחי להקריב קרבנות. ולעלות כמו להעלות מבנין הפעיל כמו לנחותם הדרך (שמות יד).
ב) להקטיר קטורת,
ג) לשאת אפוד לפני, ללבוש בגדי קדש שמורים שהוא משרת אלהיו.

ונגד מה שאמר: שבחר אותו מכל שבטי ישראל אמר שבעבור זה ואתנה לבית אביך את כל אשי בני ישראל שבעבור היותו שלוחם ומלאך הברית העומד בין ה' ובינם, הרימותי שכרו מן האשים, אולם גם בזה אמר תנאי שלא נתן לו רק האשים, רצה לומר דברים המעותדים לאש, כאילו מן הקרבן יש בו חלק הראוי לבעל הקרבן, כמו בשר השלמים ואין לכהנים בו מאומה, ויש בו חלק הראוי לגבוה כמו בשר החטאת והאשם ושירי מנחות, שהיה ראוי להעלות לאשים ולהיות נקטר עם החלבים והאימורין, וה' וויתר להם מחלקו שלא ינתנו לאשים רק הכהנים יאכלו אותם ואכילתם דומה בעיניו כאילו הקריבום על האש, כמו שאמר: חלקם נתתי אותה מאשי (ויקרא ו) וכן אמר זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאשי ה' (שם ז) ואם כן מה ששמו להם חק לקחת במזלג מחלק הבעלים הוא חמס בידם.

[ב, כט]
למה עתה יתוכח עמו נגד שני ענינים אלה:
א) נגד מה שאמר שהוא שלוחא דרחמנא שבחר אותו לו לכהן, ואם כן כל כבוד כהונתם נמשך רק ממה שהם כהני ה' מקריבים זבחי רצון לא מצד עצמם, וראוי אם כן שיהיה כל חפצם לכבד את הזבחים, אחר שכבודם הוא ענין מקרי וטפלי נמשך מן אשי ה' שהוא המכוון בעצם ואם כן למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון רצה לומר בחלק מן הזבח אשר צויתי שיהיה במעון הקדש שהוא החלק הקרב למזבח, למה תבזו אותו, במה שלקחו חלקם קודם לחלק ה' בטרם יקטירון את החלב, כאילו כבודם עקר וכבוד ה' טפל מה שהוא בהפך, שאם ימעטו כבוד הזבח כל שכן שכבודם הנתלה בו כאין נחשב.

ב) נגד הצד שהם שלוחי דידן שעל זה אמר ואתנה לבית אביך את כל אשי ישראל, שבארנו שרצה לומר שאין להם רק מן החלק השייך לאשים לא מן חלק הבעלים, אומר ולמה תכבד את בניך ממני לקחת יותר מן המגיע לחלק גבוה.

ומפרש להבריאכם (פי' להשמין ולהבריא ולחזק את גופכם) מראשית כל מנחת ישראל לעמי שאתם לוקחים בהמזלג חלק ראשיי מזבחי ישראל, מן החלק השייך לעמי, רצה לומר מחלק הבעלים, שזה לא יחדתיו לאשים רק שייך לבעלים, ואיך תזכו בו אתם, אחר שכהנים רק משולחן גבוה זכו, ואיך תגדילו כבודכם על כבוד ה' כאילו מגיע לכם חלק מיוחד מלבד אשי ה'?!

[ב, ל]
לכן -
הנה עד עתה אמור אמרתי וחשבתי בלבבי, יען שהוא ביתך שאתה ראש אלפי ישראל ויען שהוא בית אביך בית אהרן הכהן, לכן יתהלכו לפני יהיו צדיקים ההולכים לפני ה' תמיד (כמו שאמר התהלך לפני והיה תמים) ומפני זה יתקיימו בגדולתם עד עולם, אולם עתה שלא היה כפי מחשבתי וסרו מעבודתי חלילה לי להיות בריתי אתם, כי מכבדי אכבד כי הכבוד של עובדי ה' אינו ענין מקרי רק השגחיי, שמצד שהם מכבדים אותי כן אכבד אותם וממילא כי בוזי אשר אסיר השגחתי מאתם ולא אכבדם יקלו מאליהם אחר שמנעתי את כבודי מאתם.

(לא) למה כפל מהיות זקן בביתך, ואמר שנית (פסוק לב) ולא יהיה זקן בביתך, ושלישית (פסוק לג) וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, ומה שאמר והבטת צר מעון נדחקו בפירושו, ומה שאמר ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי, אינו קללה לפי הסברא:
[ב, לא-לב]
הנה ימים באים -
חרץ ענשו בג' דברים:
א) שיוקח כבודי,
ב) שידל מעשרו ופרנסתו,
ג) קוצר ימי בניו.

על הא' אמר וגדעתי את זרעך מהיות זקן בביתך רצה לומר הזרוע שהיה לך במה שהיית זקן (פי' שופט ישראל,) אגדע כחך זה ולא יהיה מביתך שופט וזקן ונשיא ישראל, וכן פירשו חז"ל בסנהדרין (דף יד).

ב) על דלדול פרנסתו אומר: והבטת צר מעון תביט תמיד ותראה שהמעון שהוא הביהמ"ק יהיה צר לפניך ממצוא בו חית ידך, וזה יהיה בכל אשר ייטיב את ישראל, כוונתו שגם בעת שתתרבה הטובה על ישראל כמו שהיה בימי שלמה, בכ"ז לא תרויח בטובתם, רק תביט צר ומצוק.

ג) על קוצר חיי בניו אמר: ולא יהיה זקן בביתך כל הימים זקן ממש:

[ב, לג]
ואיש -
עתה פירש שלש הקללות האלה שנית כסדרן ובאר פרטיהם:
א) נגד מה שאמר וגדעתי את זרועך –
באר בל יחשוב שלא יהיו בניו שופטים וזקני ישראל רק יהיה להם פרנסה ועסק אחר, לא כן, כי ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי, שבכל זאת ישארו משרתי מזבח ויהיו שפלים ונבזים.

ב) נגד מה שאמר והבטת צר מעון –
מבאר שישארו במזבח תמיד על האופן לכלות את עיניך לראות גדולתו ביד אחרים שהם בני אליעזר והוא יהיה בעוני וחוסר כל.

ג) נגד מה שאמר ולא יהיה זקן בביתך -
באר שלא ימותו כשהם קטנים שאין הצער גדול כ"כ רק וכל מרבית ביתך ימותו אנשים גדולים, שהאבל רב והצער גדול.

[ב, לד]
וזה עתה באר הזמן מתי יתקיימו שלש הגזירות הנזכרות, אומר מה שאמר ולא יהיה זקן בביתך יתקיים תיכף, וזה שאמר וזה לך האות אשר יבוא אל שני בניך ומעת הזאת חלה קללה זו בזרעו.

[ב, לה]
והקימתי -
עתה באר כי ב' קללות הראשונות יתקיימו בימי דוד, שאז נסתלק אביתר שהיה מבני איתמר מן הכהונה ונכנס צדוק תחתיו. וזה שאמר נגד וגדעתי את זרועך, והקימותי לי כהן נאמן, הוא צדוק הכהן שהיה נאמן לאלהיו, כמו שאמר: והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות ב"י מעלי (יחזקאל מד).

כאשר בלבבי ובנפשי יעשה מעשיו ועבודתו לא יהיו כפי הצווי החיצוני לבד, רק יהיו כפי הכוונה האלהית ומחשבותיו, שכוונת המצות הוא להרבות כבוד ה' ולהתקדש בקדושתו והיא נפש המצות ונשמתם הפנימית, כי המעשה לבדה היא גויה חומרית להנפש הזאת שהיא הכוונה המחשביית.

ובניתי לו -
וכמו שהוא יהיה נאמן לאלהיו כן אבנה לו בית נאמן, וזה יהיה בעת ימשח מלך ישראל בימי דוד וזה שאמר והתהלך לפני משיחי.

[ב, לו]
והיה -
ואז תתקיים גם הקללה השנית שאמר: והבטת צר מעון, שכל הנותר מבית עלי יבא להשתחוות להכהן הגדול בעד אגורת כסף ויבקש מאתו שיספחהו אל אחת המשמרות כדי שיהיה לו פת לחם לאכל, (ואגורת מענין גרה וכן ת"י למעת דכסף, והא' נוסף).