[כב, א]
וישמעו אחיו -
שיראו פן ינקום שאול מהם.

[כב, ב]
כל איש מצוק -
שיש לו מצוקת נפש פנימיית וכל איש אשר לו נשא, רצה לומר מיצר מבחוץ ואלה יעזבו מקומם לבקש ריוח ממצוקת נפש או מצרת הגוף, וכל איש מר נפש - בעל כעס וחמה וזה ילך לחרף נפשו בשדה המערכה.

[כב, ג]
וילך דוד -
כי ירא ששאול ירדוף אחריו.

יצא נא אבי ואמי אתכם -
כי דוד ואנשי החיל ישבו במצודה ושם סכנה בעת מלחמה, בקש שיצאו מן המצודה לשבת בעיר המלוכה.

[כב, ו]
כי נודע דוד -
כי עד עתה שמע שנאספו אליו אנשים אבל עקבותם לא נודעו עד עתה:

תחת האשל ברמה -
בין גבעה ובין רמה היה נטוע אשל, והאשל היה מציין גבול רמה, וכן למעלה (סי' יד) ושאול יושב בקצה הגבעה תחת הרמון במגרון, ויש בזה דרוש לחז"ל.

[כב, ז]
שמעו נא בני ימיני גם לכלכם -
אמר להם:
א) אם שבט יהודה מחזיקים בידו, הם באשר הם שבטו ומשפחתו יקוו כי יתן להם משרה או נחלת שדה וכרם, לא כן אתם בני ימיני,
ב) גם לכלכם וכו', רצה לומר גם אם תקוו זאת, אי אפשר שכולכם תהיו שרי אלפים, ושיתן לכולכם שדות וכרמים, הלא בהכרח אחד יהיה שר אלף, ויתר העם יהיו עבדים ועניים, ואם כן מה הסבה.



(ח) למה חלק וכל דבריו ואין גולה את אזני בכרת בני וכו', ואין חולה וכו', וגם שעקר הקפידה הוא על עתה לא על תחלה:
[כב, ח]
כי קשרתם כלכם עלי -
והנה התרעם בשתים:
א) שתיכף עת כרת בני (ברית) עם בן ישי, היה לכם להודיעני.
ב) אם תאמרו שאז לא חשבתם שיצמח מזה מרד במלכות, ועל כל פנים עתה כי הקים בני את עבדי עלי לארב, והרי הצמיח המרד באושים כמו שהוא כיום הזה שיצא המרד אל הפועל ומדוע אין גולה את אזני שזה מורה שאין מכם חולה עלי להרגיש בצרתי.

[כב, ט]
והוא נצב -
ממונה עליהם, בא נבה אל אחימלך, הנה אם היה דואג מגיד המעשה כמו שהיה באמת, לא היה נצמח שום חשד על הכהנים, כי באמת בא דוד אל בית ה' לא אל בית אחימלך, ודואג שמע שדוד אמר שהולך בשליחות המלך, ושהוא רעב שאחזו בולמוס, וששאל לא באורים דבר סתמי ולא הודיע להכהן עקר שאלתו באמרו שהמלך צוהו להעלים הדבר, ושלא בקש חרב גלית כלל, רק חרב, ורק מפני שלא היה חרב אחרת נתן לו חרב גלית, מכל זאת מבואר שהכהן עשה זאת בתום לבבו ובנקיון כפיו, אבל דואג לשונו כתער מלוטש עושה רמיה, הוא אמר שדוד בא אל בית אחימלך שמשמעותו שבא אל בית הכהן לא אל בית ה', ולזה לא אמר אל בית אחימלך הכהן שאז היה משמע שבא אליו מצד כהונתו, והוא הלשין שבא אליו מצד היותו עמו בקושרים בהיותו בן אחיטוב ומשפחה זאת המה עם דוד. (וכן אמר (תהלות נב ב) בבוא דואג האדומי ויגד לשאול בא דוד אל בית אחימלך. כי זה היה יסוד המלשינות שבזה השחית את הכהנים), ועל יסוד זה הוציא דבה שנית כמה שאמר.

[כב, י]
וישאל לו באלהים -
שאם היה מגיד שהיה בבית אלהים הלא היה מוכרח להגיד לשאול מה שאל לו, כי שם היה דואג נעצר לפני ה' ושמע הדברים, אבל בהיות שאול חושב שבא לבית הכהן, חשב שבביתו גלה לו סודו ושאלתו עד שבבואו לבית ה' לשאול לא יכול לדעת מה דברו בבית הכהן בלאט,

ג) שבאמת מה ששאל לו באלהים היה לבסוף, ודואג ספר בערמה שתחלה שאל לו באלהים ואח"כ נתן לו חרב וצדה, וזה משני טעמים:
א) שאם היה מספר כסדר היה שאול מרגיש שהכהן לא ידע מאומה, שאם לא כן למה נתן לו הלחם והחרב בבית ה' לפני דואג ולא בביתו, מדוע לא נשמר מדואג, לכן אמר שתחלה שאל לו באורים ותומים והיה מוכרח לכנוס לבית ה' לשאול, ולכן לא נשמר מפני דואג גם בהחרב והלחם אחר שנגלה סודם.

ב) שבזה יגדל האשמה על הכהן, שאם תחלה נתן לו חרב ולחם, יאמר הכהן שלא ידע מאומה כי בורח הוא, ואף שאח"כ שאל לו באלהים ובהכרח שאל על עניני הבריחה, אז כבר היה החרב בידו. אבל לפ"מ שאמר שתחלה שאל באלהים, וכבר ידע מתשובת האורים ותומים כי בורח הוא מדוע נתן לו לחם וחרב.

ד) לא ספר שאחזו בולמוס ושמטעם זה נתן לו לחם קדש. שבזה גם אם היה הכהן יודע כי בורח הוא היה מוכרח להשיב את נפשו, כי לא הורשה להכהן לגרום מיתתו, רק אמר וצידה נתן לו, שמשמע צידה לדרכו לימים רבים שזה מורה שהחזיק בידו.

ה) לא ספר שדוד שאל חרב סתם ולא היה לו חרב אחר עד שחרב גלית היה מקרה והוא אמר ואת חרב גלית נתן לו שמורה שכיון בעצם לתת לו דוקא חרב הזאת.

ו) שמלבד זה העלים כל הספור העקרי שדוד אמר בפירוש שהוא שליח המלך על דבר סתם, ולכן אין בידו לא צידה ולא חרב כי היה דבר המלך נחוץ, שבכל זאת היה הכהן יוצא נקי בדינו.

[כב, יב]
בן אחיטוב -
קראו כן לבזותו, וגם לכלול את אביו בכלל המרד.

(ט-יג) מה חטא דואג והוא הגיד האמת ומדוע קללו דוד בתהלות סי' נ"ב, למה הפך הסדר הלא תחלה נתן לו צדה ואח"כ שאל באלהים ואח"כ חרב נתן לו ושאול אמר זה בסדר אחר:
[כב, יג]
בתתך לו לחם וכו' -
שאול שהאמין לדברי דואג וחשב שבא אל בית הכהן לא הוצרך לסדר הדבר כסדר שהיה (כמו שאמר דואג שהוצרך לזה לחזק המלשינות) רק סדר עונותיו מן הקל אל החמור שנתן לו לחם, ויותר מזה חרב, ויותר מזה ששאל לו באלהים. וכ"ז היה על תכלית שיקום עלי לאורב כיום הזה, רצה לומר שהרי היום יצא הדבר אל הפועל ואגלאי מלתא למפרע.

[כב, יד]
ומי בכל עבדיך כדוד -
השיב שהלא לא היה שום ענין שיעלה בדעתו שדוד הוא מורד באדוניו, כי זה היה אפשר בא' מארבעה פנים:
א) אם היה דוד בוגד בטבעו, ועל זה אמר ומי וכו' כדוד נאמן.
ב) אם היה נראה מפעולותיו שהוא ממרה נגד אדוניו, ועל זה אמר וסר אל משמעתך.
ג) אם היה ממשפחה שהם אויבי המלך ועל זה אמר: וחתן המלך,
ד) אם היה המלך משפילהו ומוריד כבודו שיצויר שימרוד מצד בקשתו הכבוד ועל זה אמר ונכבד בביתך, ואם כן הלא לא היה שום דבר שיעלה בדעתי שהוא דעתו לברוח ולמרוד.

[כב, טו]
היום החלתי לשאול -
רצה לומר וכי מה ששאלתי לו היום הוא הפעם הראשון, ועל זה אמר החלותי, או הכי שאלתי היום שנודע כי הוא מורד, ואם כן מדוע תחשדני, אל ישם המלך בעבדו דבר בכל בית אבי, רצה לומר אתה מיחס אלי דבר אשמה, ועל ידי אתה מיחסו אל כל בית אבי, מה שאינו כלל, כי לא ידע וכו'.

[כב, יז]
כי גם ידם עם דוד -
או לכל הפחות ידעו כי בורח הוא וחייבים מיתה על שלא גלו את אזני, ולא אבו כי הבינו שהדבר שקר.

[כב, יח]
סב אתה -
אחר שלדבריך חייבים מיתה, יד העדים תהיה בו בראשונה.

[כב, יט]
ואת נב -
למען ישמעו העם וייראו ולא יחזיקו ידי דוד.

[כב, כב]
ידעתי -
רצה לומר אני סבה למיתתם, ואני קצת מזיד אחר שידעתי ביום ההוא כי דואג יגיד לשאול ואם כן אנכי סבותי מיתתם ואני צריך כפרה.

וכמו שאמר חז"ל:

א"ל הקב"ה על ידך נהרג נוב עיר הכהנים.

[כב, כג]
שבה אתי אל תירא כי אשר יבקש את נפשי -
רצה לומר בענין הסכנה, אני המסוכן בעצם וראשונה, ואתה במקרה על ידי, שמי שיבקש את נפשי יבקש את נפשך גם כן אבל אני העקר בסכנה. ובהפך בענין ההצלה אתה העקר ואני הטפל כי משמרת אתה עמדי, הלא ה' ישמר אותך בעצם וראשונה בהיותך כהן ועובד עבודתו, ואגב ישמור גם אותי מצד היותי טפל לך ואם כן אתה הטפל בסכנה והעקר בהצלה ולכן אל תירא.