(א) למה שינה דוד אז את מקומו אחרי מת שאול:

[כה, א]
וימת שמואל וכו' ויקם דוד -
כל ימי חיי שמואל לא נגלה הדבר ששמואל משח את דוד כי ירא מלגלות כמו שאמר: ושמע שאול והרגני (למעלה טז ב) ובמות שמואל נתגלה הדבר או ע"י שמואל עצמו לפני מותו או ע"י תלמידיו אחרי כן, ולכן הוסיף דוד להתירא משאול ובעוד עסקו בהספדו של שמואל הלך למדבר פארן.

ב) למה האריך בספור מקום נבל ומקום מעשהו ומעלליו:

[כה, ב]
ואיש במעון -
זה הוצעה להגדיל פחיתות נבל, שלא תאמר שלא היה מכיר את דוד אמר שהאיש יושב במעון ששם התהלך דוד במדבר מעון, ורק מעשהו היה בכרמל,
ב) שלא תאמר שלא היה ביכלתו אמר שהאיש גדול ולו עושר רב, ובפרט שהיה בגזוז את צאנו שלפי מרבית הצאן גדלה המשתה ולא קצרה ידו.

[כה, ג]
ושם האיש -
האיש היה מפורסם לרוע מצד שמו נבל, אבל אשתו היתה נודעת לשבח, וספר כי כשמם כן היו מעשיהם, האשה היתה שלמה בין במעלות הנפשיות טובת שכל, ובין במעלת הגוף ויפת תאר, והאיש היה קשה, בטבעו, ורע מעללים בתכונותיו המוסריים (שזה גדר שם מעלל על פעולה יוצאת מתכונה מוסריית כמו שאמר בכל מקום) והנה מי שהוא קשה בטבעו ואינו רע מעללים, יעשה לפעמים טוב מצד המוסר והצדק, ומי שהוא רע מעללים ואינו קשה בטבעו יעשה לפעמים טוב וצדק מצד התפעלות טבעי, כמו מצד הרחמים על הדרך, או מצד היראה, כמו שהיה ראוי פה שיתירא נבל מדוד, או שירחם על הנערים אבל מצד שהיה קשה בטבע ורע המעלל לא היתה בו תקוה, והטעם שדוד בטח בו לשלוח אליו, אומר:
א) והוא כלבי מצד היותו ממשפחת כלב מיהודה שהם שבטו של דוד.

[כה, ד]
ד) וישמע כו' כי גזז וחשב כי בעת שמחתו ייטב לבו להטיב.

[כה, ה]
ושאלתם -
פייס אותו מצד שלשה ענינים:
א) מצד כבוד דוד השולח לברכו, ועל זה אמר ושאלתם לי בשמי לשלום, ובאר להם איך ישאלו שלומו.

[כה, ו]
ואמרתם כה לחי -
כה תזכה לחיים בשנה הבאה, ואתה שלום כלל שלשה שלומות שבהם יצלח האדם:
א) שלום עצמו וזה ואתה שלום,
ב) שלום ביתו וזה וביתך שלום,
ג) שלום קניניו והנלוים אליו וזה וכל אשר לך שלום.

(ז) וכי מגיע להם שכר בעבור שלא גנבו ולא עשקו:

[כה, ז]
ועתה -
(ענין ב) באו אליו מצד החיוב:
א) אחר שהמשתה הזאת הוא בעבור הרועים והם בכלל הרועים כי הם היו עקר בשמירת הצאן, וזה שאמר: ועתה שמעתי כי גוזזים לך, עתה הנה השגחנו שלא יגיע לך נזק מאתנו כדרך יתר אנשי מלחמה אף נזק כל שהוא בדברים, וזה שאמר: לא הכלמנום,

ב) שגם הגיע להם תועלת ע"י שלא נפקד להם מאומה, כי שמרנום מלסטים ומחיתו טרף, ועל זה העיד עדים את הרועים בעצמם, וזה שאמר -

[כה, ח]
שאל את נעריך וכו' -
(ענין הג') באו אליו מצד החנינה והחסד, וזה שאמר וימצאו הנערים חן בעיניך אחר שבאנו על יום טוב, שראוי לחונן את כל השואל חסד ביום ההוא,ומצד ג' טעמים האלה תנה את אשר תמצא ידך, רצה לומר כמסת כח ידך ונדבתך לבד.

(ט) מהו וינוחו:
[כה, ט]
ויבואו נערי דוד וידברו וכו' -
גם זה הוצעה להודיע פחיתות נבל:
א) שאחר שספר מהות השליחות שהיו דברי ריצוי ותחנונים ולא היה בם שום דופי שבעבורו יבזה אותם ויחרפם, הקדים לבל תחשב שהנערים שינו את הדברים על זה אמר כי דברו ככל הדברים האלה בלא שינוי.

ב) בל תחשב שדברו זאת בשם עצמם ולכן עט בהם על זה אמר כי דברו בשם דוד.

ג) בל תאמר שאח"כ הוסיפו דברים שבעבורם עלתה חמתו עליהם על זה אמר וינוחו ולא דברו אחר זה מאומה.

(י) מה זה מענה על בקשתה:
[כה, י]
ויען נבל כו' מי דוד -
נגד מה שאמרו שבאו בשם דוד וכבודו, השיב מי דוד ומי בן ישי, רצה לומר אינו חשוב לא מצד עצמו, ולא מצד אבותיו, שלא נודע בשם, רק כל הנודע ממנו הוא שהוא אשר הרים יד במלך ומצד זה הוא מפורסם, ומצד זה יעוז לדבר עתק, אבל זה היה חידוש בימי קדם שלא נמצא מעיז ומורד, לא כן היום שרבו עבדים המתפרצים ואין זה חידוש, ורצה לומר שדוד זה לא נודע בשם אף מצד יתרון רעתו שהוא מורד במלכות, שגם זה אינו חידוש עתה.

[כה, יא]
ולקחתי -
ונגד מה שאמר שיתן להם מצד החנינה כי על יום טוב באו, השיב שהוא לא הכין המשתה רק לגוזזיו לא לאנשים זולתם, וזה שאמר ולקחתי את לחמי וכו' ואת טבחתי אשר טבחתי (רק) לגזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה, הם יאכלו וגוזזי ירעבו, ועל מה שתבעו מצד החיוב לא השיב מאומה כי התנכר אליהם, כמו שאמר אשר לא ידעתי אי מזה המה.

[כה, יב]
ויהפכו -
לא טעמו אצלו מאומה רק הלכו לדרכם.

[כה, יג]
חגרו -
דוד חשב את עצמו כמלך, אחר שנמשח עפ"י נביא ואחר שנטו אליו רוב יהודה, ורצה לדונו כדין מורד במלכות ב"ד שחייב מיתה.

וחז"ל אמרו:

שדנו דיני נפשות, ולכן התחילו מן הצד כמו שאמר חגרו איש חרבו, שמי שחגר חרבו גלה דעתו שמחייב אותו מיתה, ודוד חגר חרבו לבסוף כי הוא היה ראש השופטים כפי הדין.

[כה, יד]
הנה שלח -
ספר לה:
א) מה שחטא נגד דוד, ששלח מלאכים (גדר שם מלאך הוא ההולך בשליחות של כבוד דרך כבוד) והשליחות היה לברך את אדנינו. והוא לא די שלא קבלם בכבוד, כי ויעט בהם והפריחם בבזיון וקצף.

[כה, טו]
והאנשים -
ב) שהיה חייב להם גמול מצד החיוב שהאנשים היו טבים לנו מאד:
א) שלא קבלנו מהם נזק, על זה אמר: ולא הכלמנו, והנה הרועים לפעמים ירעו ולפעמים ירבצו, רצה לומר שיאספו הצאן אל הגדרות בעת כלות המרעה, אמרו הנה בעת הרביצה שהיו הצאן בגדרותיהם ואנחנו לבד בשדה, שאז לא היו הצאן צריכים לשמירה, שעל זה אמר: כל ימי התהלכנו אתם בהיותנו בשדה אז לא קבלנו נזק לא בדברים שלא הכלמנו ולא בממון שלא פקדנו מאומה.

(טז-יז) למה כפלו בהיותנו בשדה, כל ימי היותנו עמם רועים הצאן:

[כה, טז]
ב) בעת הרעיה שהצאן בשדה שאז צריכים נטירה מלסטים ומזאבים שעל זה אמר: כל ימי היותנו עמם רועים הצאן אז חומה היו עלינו גם לילה גם יומם, עד שנוכל לאמר שגם הם היו מסייעים ברעיית הצאן, וזה שאמר: היותנו עמם רעים.

[כה, יז]
ועתה דעי וראי מה תעשי -
לתקן המעוות, כי בודאי ילבשו נקם:
א) מצד שבזה השלוחים שעל זה אמר: כי כלתה הרעה אל אדנינו ועל כל ביתו,
ב) מצד שבזה את דוד עצמו, שעל זה אמר: והוא בן בליעל מדבר אליו, שאל דוד היה מדבר לאמר עליו שהוא בן בליעל פורק עול ומורד, כמו שאמר היום רבו עבדים המתפרצים.

[כה, יט]
עברו לפני -
כי חששה שאם ילכו אתה ביחד יודע לנבל, וזה שאמר: ולאישה נבל לא הגידה.

[כה, כ]
וירדת בסתר ההר -
שהיו שני הרים זה נגד זה, היא יורדת מהר הזה ודוד מההר המגביל לו ובהכרח כבר פגש דוד את הנערים שהלכו לפניה.

(כא) למה אמר זה דוד ברגע ההיא:

[כה, כא]
ודוד אמר -
כאשר פגש את נערי נבל וחמוריו נושאות בר ומזון (שחשב כי הולכים אל מעון אל ביתו) אמר לאנשיו אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה (ההולך פה לקראתנו) ששמרנו רכוש הזה ועתה השיב רעה תחת טובה.

[כה, כב-כג]
כה יעשה אלהים לאיבי דוד -
כמו שאעשה לנבל, ואביגיל שמעה הדברים האלה ועי"כ הכירה וראתה את דוד שהוא דבר כל זאת.

[כה, כד]
בי אני אדוני העון -
אמרה הנה נבל זה כאין נחשב. יש לו עושר ונכסים ולא השליטו האלהים לאכל ממנו, ומה שנודע בשם לאיש שוע הוא על ידי, ולולא הייתי אשתו לא היה אדוני שולח אליו, ואם כן עקר העון בי באשר אני עקרת הבית, אבל מטעם הזה בעצמו ותדבר וכו', רצה לומר:
א) תן לי רשות לדבר,
ב) ושמע וכו' וקבל דברי.

[כה, כה]
אל ישים אדני את לבו -
רצה לומר הבזיון לא יהיה רק מאיש נכבד ובין השוים, לא מאיש פחות ונקלה שלא יחושו לבזיונו, והנה נבל זה הוא נקלה בעיני הבריות, כי נבל שמו, וכן הוא נקלה מצד עצמו כי נבלה עמו, וכן לא יחשב בזיון, רק מאיש שאין טבעו בכך לא כן מנבל שדרכו בכך, וזה שאמר: כי כשמו כן הוא. ואם כן אין לך להקפיד על בזיונו, ועקר הקפידה הוא עלי בהיותי אשת חיל, אבל ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדני.

(כו-כז) למה דברה ג' מאמרים כ"א מתחיל במלת ועתה:

[כה, כו]
ועתה -
בארה ג' טעמים שראוי שימנע מלכת לנקום נקם, כי שילך לנקום יהיה באחד מג' פנים:
א) שיחשב שנבל חייב מיתה מדין מורד במלכות.
ב) שיחשוב לנקום בל יעיזו אחרים לעשות כמוהו.
ג) שיחשוב לקחת בחזקה מה שמגיע לנעריו עפ"י הדין שהיו שומרים את הצאן.

על הא' אמרה: חי ה' כו' אשר מנעך מבוא בדמים ורצה לומר כי עדיין לא יצא טבעך בעולם ועדיין שאול קיים ואם היית הורג אותו היית שופך דמים שלא כדין, או על כל פנים לפי דעתך שיש לך דין מלך אין ראוי שתושע ידך לך לעשות בעצמך נקמה על כבודך, וזה בהשגחת ה' שמנעך מרציחה או מהכח הבלתי ראוי, רק שתקוה אל ה',

על הב' אמרה: אל תחוש לנקום פן יעשו אחרים כמעשהו כי ועתה אין שייך טעם זה כי הלואי יהיו כנבל איביך לא יהיה בכחם לעשות לך רע רק מה שיש בכח נבל, שלא יכול לעשות לך מאומה, כי נעשה פקודתך נגד רצונו, ואמרה אויביך על המבקשים להשפיל כבודך והמבקשים את נפשך להרגך:

[כה, כז]
ועתה -
על הג' שמנע מהנערים המגיע להם ע"פ הדין, הנה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך (ואמר הביא בלשון זכר שיוחשב כאילו הביא הוא כי הוא מכספו) וטוב מעט בצדקה (כן פי' מהרי"א:)

(כח-לא) פה דברה דברים בלתי שייכים אל ענין נבל כלל, ודבריה כפולים ומשולשים:

[כה, כח]
שא נא לפשע אמתך -
אחר שסלקה שלש הטענות שבעבורם ילך לנקום נקם, התחילה לברר לו, שאם היה עושה זאת היה נמשך לו ממנו נזק גדול, ופייסה אותו על שערבה לבה לדבר לפניו כזאת. התחילה לחשב שלשה מעמדות מימי חייו:
א) המעמד הראשון בעת התחיל ללחום מלחמות ה' בגלית ובפלשתים,
ב) המעמד השני, עת נרדף מפני שאול,
ג) המעמד הג' עת יזכה למלכות כפי שהובטח מפי נביא, שמצד כל השקפות אלה ראוי שיחדל מעשות זאת:
א) כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן כי מלחמות ה' אדני נלחם, רצה לומר אחר שמה שיקוה שיעשה לו ה' בית נאמן, נצמח ממה שלוחם מלחמות ה', שלוחם באויבי ישראל שהם אויבי ה', אם כן אין מהראוי שתתערב בין מלחמותיך מלחמה לכבודך שאינה מלחמת מצוה או חובה, רק מלחמת רשות או עבירה, וזה ורעה לא תמצא בך מימיך שאז יאמרו כי נלחמת כפי המקרה כאדם האוהב מלחמה לשפוך דם כפי שיזדמן.

[כה, כט]
ויקם -
(מעמד הב') שבעת שקם אדם לרדפך שאתה נרדף מפני שאול, בזה ראוי כי נפש אדוני תהיה צרורה בצרור החיים, רצה לומר שתהיה נפשך שמורה מן המות האורב עליה כדבר הצרור בצרור ונטור ושמור מכל צד, והצרור הזה שבו תהיה שמורה, הוא החיים את ה' אלהיך, השגחת ה' שישמור אותה בחיים, כי עמו מקור חיים ולא יקרב המות לגבולה ואת נפש איביך הרודפים אותך יקלענה בתוך כף הקלע, היא מליצה, שמן כף הקלע שמשם זורקים חצים ואבנים עליך לקחת את נפשך, משם יזרק את נפשם, כאילו נפשם שוכבת שמה, ובזרקם אבנים את נפשם הם זורקים, על דרך וגולל אבן אליו תשוב.
גם כוונה בזה על שכר עוה"ב שע"י רדפם אחריך ואתה נע ונד בעוה"ז תשכון נפשך במנוחות שאננות בצרור החיים הנצחיים, ונפש אויביך לא תשכון במנוחתה העצמיית רק תהיה חוץ למקומה כאבן הנזרק במרגמה, ולא כאבן שנזרק מן הקלע שנח במקום שנופל שמה, רק כמי שמקלע אבן אל תוך כף הקלע שגם שם לא תמצא מנוח רק תקולע מקלע אל קלע,

וזה שאמרו חז"ל בשבת (מלבים לשמואל א פרק שואל):

בינונים ורשעים נמסרים לדומה (ורצה לומר והם חוץ למקומם), הללו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה:

[כה, ל]
והיה -
רצה לומר ומן המעמד הזה שאתה נרדף יצמח בהכרח (המעמד ג') שתגיע למלכות, שעל זה אמר: והיה כי יעשה ה' לאדני כאשר דבר, אם כן אין מן הראוי שתעשה עתה המעשה הזה. כדי -

[כה, לא]
ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול -
שכבר ימצא שאול זכות במעשה הזה שרודף אותך כדין כי שפכת דם חנם, כי עדיין לא הגעת למלכות.

גם כמו שאמרו חז"ל:

שאם יבא דין לפניך שהעני בקש צדקה מן העשיר והרגו על שסרב מלתת לו, לא תוכל לעשות בו משפט כי גם אתה עשית כזאת.

ויש הבדל בין פוקה ומכשול –
ששם פיק משתתף עם הוראתו השנית מענין הוצאה, כמו זממו אל תפק, טוב יפיק רצון מה' שגדרו שמוציא לחוץ דבר הסגור.
וצרור - ונבלע במקומו כאילו יצא מן הנעלם אל הגילוי, ובא לרוב על הוצאת עצמיים הגיונים, ומזה בא פיק ברכים בשיתוף עם המכשול שמוציא הרע הטמון ותכונה רעה אל הפועל, ויכשל בה, ומזה פיק ברכים, שנפרדו צומת הגידים וקשורי הברכים ונתרפו מקשורם.

וכן יש לפרש פקו פליליה שהוציאו עברות היוצאות מתכונת רעות נפשיות ממסגרותיהם, כמו והוא עון פלילי (איוב לא). והיטב ה' לאדני בעת הזאת, תזכר את אמתך כי מנעתי אותך מדבר שהיית מתחרט עליו כל הימים:

[כה, לב]
ויאמר דוד לאביגל -
הכיר שהאמת אתה, והודה -
א) לה' ששלחה בהשגחתו למנעו מהמעשה.

[כה, לג]
ב) וברוך טעמך שחוץ מזה גם טענותיה נכוחות ואמתיות.
ג) וברוכה את שגם את מצד עצמך כבר היית ראויה לזה בל אחריב את ביתך.

[כה, לד]
ואולם -
אמר שלא בעבור נבל היתה ההשגחה הזאת רק בעבורך, וזה אשר מנעני מהרע אתך כי לולא מהרת היית מחריב הכל צדיק כרשע והיה מן הופעת האל בל יגיע רע אליך.

[כה, לה]
מידה ]
דרך כבוד. ולה אמר עד הנה דבר מעסקי נבל, עתה הבטיח לה כי ישא פניה לעתיד ולא ישמור איבה.

(לו) מה צורך לענין הספור מה שהיה לו משתה כמשתה המלך וכו':

[כה, לו]
והנה לו וכו' ולא הגידה לו -
ספר ג' טעמים שלא הגידה לו תיכף:
א) שאם היה חסר מן המשתה ע"י המנחה שהובילה באופן שהיה מרגיש החסרון תיכף היתה מוכרחת להגיד לו, אבל הנה לו משתה בביתו כמשתה המלך שהיה הכל לרוב מאד ולא הרגיש בחסרון מה שלקחה.

ב) כי ולב נבל טוב עליו ולא רצתה להעציבו ולערב שמחתו.

ג) והוא שכר עד מאד, ויראה כי יבער חמתו ביינו ויעשה רע לה, ולכן ולא הגידה לו דבר קטן וכו'.

[כה, לז]
וימת לבו -
נפל עליו פחד מדוד ומהסכנה שהיה בה ונצטננו דמיו ויהי כאבן.

[כה, לח]
כעשרת הימים -
חז"ל דרשו בו כמה דרושים:

והוא ע"פ הכלל שמספר המופשט מן המתואר מורה על מספר ידוע והם עשרה ימים הידועים של תשובה, שבין ר"ה ליוהכ"פ.

[כה, לט]
ברוך ה' -
הודה על ג' ענינים:
א) על שנענש על שחרפו,
ב) ששמר אותו שלא ינקום בעצמו,
ג) שהשיב גם רעת נבל ויתר עונותיו בראשו באופן שלא נענש ע"י דוד לבד, שכל מקום שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה רק מת ע"י עונותיו.

[כה, מ]
הכרמלה -
כי תיכף אחר המשתה חלה ולא שב עוד אל מעון והיא נשארה אחרי מותו בכרמל.

[כה, מא]
הנה אמתך -
דברה אל השלוחים בנכח כי שלוחו של אדם כמותו.

גם שתיהן -
רצה לומר נוסף על מיכל בת שאול שהיתה לו מכבר.

[כה, מד]
ושאול נתן את מיכל בתו -
הנה התפלאו איך נתן שאול את בתו שהיתה אי אפשר לאחר, ואיך לקחה דוד אח"כ בחזרה אחרי הוטמאה?!

ויאמר הרד"ק:

ששאול אנס את דוד לגרשה, ובכ"ז החזירה דוד כי היה גט מעושה ופסול.

ויאמר מהרי"א:

שלא נתנה לפלטיאל לאשה רק לשמרה.

וכל זה רחוק, איך היה ביכלתו לכוף את דוד שברח מפניו, והכתוב אומר (לקמן ש"ב ג' טז) וילך אתה אישה.

אבל העקר כדברי חז"ל:

ששאול טעה וחשב שקדושי מיכל לא היו כפי הדין כי קדשה במלוה של עושר שהובטח למכה גלית, או שדוד חשב שמאה ערלות פלשתים שוים פרוטה ושאול חשב שאינם שוים כלום, ולכן דייק דוד (לקמן שם יד) תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים, ובכל זאת היה דוד מותר להחזירה, כי היא היתה אנוסה ע"פ ב"ד של שאול שטעו בדין, וכמו שהוא ההלכה במי שאמרו לה מת בעלך ונשאת ע"פ ב"ד שלא נאסרה. וכפי הנראה התעורר שאול לזה, ממה שראה שדוד לקח עוד נשים על אשתו בלי רשותה, שזה כמואס בבת המלך לקחת עליה צרה לצרור, וזה גם כן עורר שנאה חדשה אצל שאול, ולכן התעורר דוד להרחיק נדוד ממדבר פארן אל מקום אחר להמלט מחמת שאול אשר בערה מחדש.