פסוק א
מן הרמתים צופים. הוא שם מקום, על שם שהיו בה שתי גבעות רמות, צופים ומקבילים זה מול זה
אפרתי. על צוף יאמר, שהיה גם הוא מהר אפרים, ולא מבני אפרים, כי לוי היה ומבני קרח:

פסוק ג
ועלה האיש ההוא. מעולם היה מנהגו לעלות אל שילה בכל שנה ושנה, להשתחות ולזבוח לה'
כהנים. רצה לומר, סגני הכהונה, כי עלי אביהם שימש בכהונה גדולה:

פסוק ד
ויהי היום. רצה לומר, וכאשר בא היום של הבאת קרבנותיו, היה אלקנה זובח שלמים, והיה נותן לפנינה וגו' מנות מזבח השלמים:

פסוק ה
מנה אחת. רצה לומר, מיוחדת ביופי, ולתוספת ביאור אמר אפים, רצה לומר, הראויה לקבל אותה בסבר פנים יפות
וה' סגר רחמה. ולא ילדה, והיתה מצירה, ולזה הראה לה חיבה יתירה להפג צערה:

פסוק ו
וכעסתה צרתה. פנינה צרתה, היתה מכעסת אותה בדברים
גם כעס. רצה לומר, וחוזרת ומכעסת פעמים רבות
בעבור הרעמה. בכדי שתהיה חנה זעופה וקצופה
כי ה' סגר רחמה. רצה לומר, ובזה היה מקום לפנינה להכעיסה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני רמז עז), שאמרה לה בדרך לעג, כלום קנית מעפורת לבנך הגדול, או חלוק לבנך הקטן. והיא גם היא נפשה מרה לה בעבור עקרותה, ונוח הדבר להכעיסה:

פסוק ז
וכן יעשה. כן עשה אלקנה בכל שנה, לתת לחנה מנה אחת אפים
כן תכעיסנה. כמו וכן תכעיסנה, ורצה לומר, הוא עשה את שלו להראות לה חיבה, וכן פנינה עשתה את שלה.
ותבכה. בכל עת בואה אל שילה, בכתה מרוב התוגה, ובעבור זה נמנע ממנה תאות האכילה:

פסוק ח
ולמה ירע לבבך. למה יהיה לבבך נשבר מתוגיון חסרון בנים
הלא אנכי. תרגם יונתן, הלא רעותי. רצה לומר, הלא רצוני אליך ואהבתי לך, טובה היא לך מאלו ילדת עשרה בנים:

פסוק ט
ותקם חנה. ללכת אל בית ה'
אחרי אכלה. עם שנאמר למעלה ותבכה ולא תאכל, מכל מקום אכלה מעט להחיות את הנפש:

פסוק י
והיא מרת נפש. בבואה להתפלל, היה נפשה מרה לה במאוד:

פסוק יא
בעני. במה שאני מעונה בצער ותוגיון
וזכרתני ולא תשכח. כפל הדבר במלות שונות לתוספת ביאור, וכדרך המתפללים
זרע אנשים. רצה לומר, בנים זכרים
ונתתיו לה'. רצה לומר, אקבל עלי בנדר, שאתן אותו לה'
כל ימי חייו. רצה לומר, תמיד יתבודד בעבודת ה'
ומורה וגו'. יהיה נזיר עד עולם, לבל יתגלח וכדין הנזיר:

פסוק יב
שומר את פיה. רצה לומר, היה מסתכל לשמור מוצא שפתיה, לשמוע מדבריה:

פסוק יג
וחנה. אבל חנה היתה מדברת על לבה, רצה לומר, בלחש, כאלו מדברת אל לבה, ולא היה נשמע לעלי
ויחשבה עלי לשכורה. כי כן דרך השכור לנענע בשפתיו, ואין אומר ואין דברים:

פסוק יד
תשתכרין. תראי בעצמך את השכרות זה זמן מרובה, ועד מתי
הסירי את יינך. אם שתית יין הרבה, עסקי להסיר שכרות היין בשינה וכדומה:

פסוק טו
לא אדני. רצה לומר, אתה אדוני, לא כן הדבר, אבל אני אשה קשת רוח, רצה לומר, מצרה ודאגה, ומדעת באתי הנה להתפלל, ולא מבלי דעת כשכור, כי יין ושכר לא שתיתי
ואשפוך וגו'. רצה לומר, ואל תתמה על מה זה שפתי נעות וקולי לא ישמע, כי הלא לפני ה' אשפוך נפשי, ומה לי להרים קול להשמיע לזולת:

פסוק טז
אל תתן. אל תחשבני לבת בליעל לבוא שכורה לבית ה', כלומר, אם האמת כדבריך, מה לי להאריך בתפלה כל כך
כי מרוב שיחי וכעסי. כי בעבור רוב ספור התלאות והכעס אשר פנינה מכעסת אותי, דברתי לפני ה' עד הנה, היות רבים הם:

פסוק יז
יתן את שלתך. ימלא את בקשתך, ובדרך תפלה אמר:

פסוק יח
תמצא. רצה לומר, הנה מצאתי חן בעיניך, כי מה שבקשת עלי רחמים, יחשב לי למציאות חן, והחזיקה לו טובה בדבריה.
ותאכל. מעתה אכלה כל צרכה, ולא היה לה עוד הזעם שהיה לה מאז, כי בטחה בתפלת עלי:

פסוק יט
ויזכרה ה'. עלתה זכרונה לפניו לטובה:

פסוק כ
לתקופות הימים ותהר חנה. רצה לומר, לעת הקיף תשלום ימי ההריון, מעת אשר הרתה חנה
ותלד בן. בתשלום ההיקף
כי מה' שאלתיו. והוא לשון נופל על הלשון:

פסוק כא
ויעל. כשבא עת עליתו, עלה לזבוח
את זבח הימים. מה שהיה רגיל לזבוח בכל שנה
ואת נדרו. מה שנדר כל השנה והוא בביתו, הביאם לזבוח בעת עלותו:

פסוק כב
לא עלתה. בהשנה ההיא
עד יגמל הנער. רצה לומר, לא אזוז מביתי עד יגמל הנער, ואחרי הגמלו, אביא גם אותו אל בית ה', ונראה את פני ה' להשתחוות לפניו ולהודות לו על הנער היולד
וישב שם. הנער ישב שם עד עולם, רצה לומר, כל ימי עלי, בכדי לשמש אותו:

פסוק כג
הטוב בעיניך. רצה לומר, כפי חפצך עשי, ושבי עד גמלך אותו
אך יקם ה' את דברו. רצה לומר, מה שאמרת פה שתשבי עד גמלך, הנה הדבר הזה מסור בידך לעשות בעצמך כאשר תרצי, אך אשר דברת על הנער, שהוא ישב בבית ה' עד עולם, הנה דבר זה אין בידך להדירו, אך ה' יקם את הדבר אשר דברת על הנער, והוא יתן בלבו לשבת בביתו עד עולם (ומלת דברו מוסב על הנער, רצה לומר, דבר הנאמר בו ועליו).
ותשב האשה. בביתה, ולא עלתה:

פסוק כד
בפרים שלשה. עם שלשה פרים לזבוח לה', והקמח למנחות, והיין לנסכים
ותביאהו. את הנער
והנער נער. רצה לומר, הנער היה עודנו נער קטן ורך, ועם כל זה לא נמנעה מלהביאו כאשר גמלתו:

פסוק כה
וישחטו וגו'. רצה לומר, כאשר שחטו הפר הראשון, הביאו את הנער אל עלי, להראותו שנתקבלה תפלתו:

פסוק כו
בי אדני. בקשה מעלי והשביעתו בחיי נפשו, לשום עינו על הנער
הנצבת. אשר עמדתי פה בהיותך גם אתה יושב פה, כמו שכתוב למעלה ועלי הכהן יושב וגו':

פסוק כז
אל הנער הזה התפללתי. רצה לומר, התפלה שהתפללתי אז, היתה לשאלד בן, והנה זהו אשר ילדתי:

פסוק כח
וגם וגו'. רצה לומר, גם בעת התפלה נדרתי אז להשאילו לה', להתבודד תמיד בעבודתו
אשר היה. כמו אשר יהיה, רצה לומר, כל זמן אשר יהיה בזה העולם, הוא שאול לה'
וישתחו. שמואל השתחוה להודות לה', אשר שם חלקו מעובדי ה':