פסוק א
כרת לנו ברית. לבל המית אותנו:

פסוק ב
בזאת. בזה התנאי והאופן, שאנקר מכל איש עין ימינו
ושמתיה חרפה. הדבר הזה יהיה חרפה לכל ישראל, על שלא יוכלו להושיע אתכם מבזיון גדול כזה:

פסוק ג
הרף לנו. התרפה מאתנו והמתן שבעת ימים, ורצה לומר, הכוונה בזה לחרף כל ישראל, הנה ראוי להודיעם, ואם לא יושיעונו אז יחשב לחרפה:

פסוק ה
אחרי הבקר. על כי ראה שבזוהו, לא נהג גם הוא עדיין בעצמו כבוד מלוכה, והלך אחרי הבקר להנהיגם כדרך ההדיוט:

פסוק ו
ותצלח. עבר עליו רוח גודל לבב וגבורה מה' כשמעו וגו', וחרה אפו על נחש העמוני:

פסוק ז
ביד המלאכים. אשר באו מיביש גלעד
לאמר. צום לאמר להם, מי שלא יצא למלחמה ינותח בקרו כזה
פחד ה'. לא פחד נתיחת הבקר, כי אם פחדו מה' להמרות פי משיחו
כאיש אחד. רצה לומר, במהירות רב ובהסכמה אחת:

פסוק י
ויאמרו אנשי יביש. אמרו לאנשי נחש העמוני, מחר נצא וגו' ועשו בנו כאשר תרצו, ולהטעותם אמרו, שלא יהיו נשמרים:

פסוק יא
בתוך המחנה. של נחש העמוני
באשמורת הבקר. הוא המשמר השלישי הסמוך לבוקר
ויפוצו. נתפזרו אלו מאלו:

פסוק יב
מי האומר. מי האיש האומר בלעג ובתמיה, שאול ימלוך עלינו וכי הגון הוא למלוכה, את האנשים האלה תנו בידינו ונמיתם, ואמרו זה על כי ראו שה' עמו והתשועה באה על ידו:

פסוק יג
כי היום וגו'. ואין ראוי להמית איש ביום תשועה:

פסוק יד
ונחדש שם המלוכה. על כי בראשונה לא קבלוהו כולם ברצון:

פסוק טו
וימליכו שם. המליכוהו שנית, בהסכמת כולם וברצון טוב
לפני ה'. כי השכינה שורה במקום שרוב צבור נאספים: