פסוק א
נושא כליו. כלי מלחמתו
ונעברה. נתקרב אל המצב העומד בהעבר הפונה אלינו:

פסוק ב
אשר במגרון. שם מקום בקצה הגבעה
והעם. רצה לומר, העם אשר היו כשש מאות איש, גם המה שמה ישבו עמו:

פסוק ג
אחי אי כבוד. אחיטוב היה אחי אי כבוד
כהן ה' בשלה. חוזר על עלי, שהיה הכהן גדול בהיות שם המשכן
נושא אפוד. הוא כולל גם לחושן עם האורים ותומים, ועל אחיה חוזר:

פסוק ד
ובין המעברות. כי פלשתים חנו במכמש בהר, וישראל חנו למולם בגבעה, והגי שביניהם קרוי בין המעברות, שהוא בין מעבר וצד מחנה פלשתים, ובין מעבר מחנה ישראל, ואמר ובין המעברות, רצה לומר, הגיא אשר בקש יונתן לעבור בו להתקרב למחנה פלשתים, היה בו שן הסלע מעבר גבעה, ושן הסלע מעבר וצד מכמש:

פסוק ה
מצוק מצפון. מקום מצבו היה מצפון הגיא מול מכמש
מנגב. מקום מצבו מנגב:

פסוק ו
ויאמר וגו'. היא האמירה הנאמר למעלה, ולפי שהפסיק הענין, נאמר שוב, כאומר, נחזור לענין הראשון
אולי יעשה וגו'. קצר ולא אמר מה הדבר אשר יעשה, ומאליו יובן שרצה לומר דבר הצריך, והיא התשועה
ברב. הן ברב עם הן במעט, כי הכל שוה אצלו:

פסוק ז
נטה לך. לעבור אליהם
הנני עמך. מוכן אני ללכת עמך כרצונך:

פסוק ח
ונגלינו. נגלה את עצמנו אליהם, ואז נעשה בחינה:

פסוק ט
דומו. המתינו במקומכם עד נבוא אליכם
ועמדנו. אז נעמוד במקומנו, ולא נעלה להלחם:

פסוק י
עלו עלינו. שהלשון הזה מורה שיהיה לנו עליה והתגברות
ועלינו. אז נעלה להלחם, כי בודאי נתנם ה' בידנו, ופיהם הכשילם לדבר כן:

פסוק יא
מן החורים. כי חשבו שהמה מן הנחבאים בהמערות:

פסוק יב
אנשי המצבה. אנשי המושל המצב.
ונודיעה אתכם דבר. אמרו בדרך לעג והלצה כדרך שהבריות אומרים:

פסוק יג
על ידיו. על כי המקום היה משופע, לזה החזיק עצמו בידיו
ויפלו. אנשי המצבה נפלו חללים ולא מתו, עד כי נושא כליו השלים מיתתן:

פסוק יד
המכה הראשונה. כי לאחר זה כאשר רדפו ישראל אחריהם, הוסיפו עוד להכות בהם
כבחצי מענה וגו'. רצה לומר, עם שהעשרים האלו היו קרובים זה לזה, כי עמדו בשיעור מרחק חצי מענה אשר יחרוש האדם בצמד בקר בהשדה, עם כל זאת לא עזרו אלו לאלו:

פסוק טו
המצב והמשחית. המושל ואנשי המשחית, גם המה חרדו, עם כי מדרכם להיות אמיצי לבב.
ותרגז הארץ. אמר בלשון גוזמא והפלגה
ותהי לחרדת אלהים. המחנה היתה לחרדה גדולה, כי כאשר ירצה להגדיל דבר מה, סומכו למלת 'אל' כמו וענפיה ארזי אל (תהלים פ) :

פסוק טז
הצופים לשאול. הצופים שהיו לשאול בגבעת בנימן
ההמון. של פלשתים, המה נמוגים והולכים ומוכים בכל פעם יותר:

פסוק יז
פקדו. ראו בהשגחה:

פסוק יח
הגישה ארון האלהים. לשאול לפניו באורים ותומים, אם נעלה עליהם
ובני ישראל. רצה לומר, הארון היה עם בני ישראל ובתוכם:

פסוק יט
עד דבר. בעוד שדבר אל הכהן לשאול באורים ותומים, היה ההמון הולך ומתרבה בדבר הנמיגה וההכאה
אסוף ידך. הכנס ידך אל עצמך להמנע מלפתוח האורים ותומים, כי אין עוד זמן לשאול בהם:

פסוק כא
והעברים וגו'. כי רבים מישראל גרו בארץ פלשתים, והיו משועבדים להם, ועלו עמהם בעל כרחם להלחם בישראל, ואמר, העברים אשר היו לעזרת פלשתים בעת אתמול שלשום אשר עלו במחנה פלשתים, גם המה חזרו להיות עם ישראל, בראותם שיד ה' היתה בהם:

פסוק כב
המתחבאים. מפחד הפלשתים, כמו שכתוב למעלה (יג ו)
וידבקו. יצאו ממקום מחבואם, וידבקו וגו':

פסוק כג
והמלחמה. עם המלחמה, עברה מבית און והלאה, לרדוף אחרי פלשתים:

פסוק כד
נגש ביום ההוא. עם כי מתחלה נחבאו, עתה קרבו להלחם בהם
ויואל. השביע את העם לבל יאכלו מאומה עד הערב, למען לא יהיו טרודים במאכלם, להנקם מפלשתים
לחם. הוא כולל כל דבר מאכל:

פסוק כה
וכל הארץ. כל אנשי הארץ, הם בני ישראל
ויהי דבש. הקנים אשר הדבש גדל בהם:

פסוק כו
הלך דבש. הדבש היה זב מהקנים
ואין משיג ידו. עם הדבש:

פסוק כז
וישב ידו. עם המטה
ותארנה עיניו. כי חשכו בעבור הרעבון:

פסוק כח
ויעף העם. רצה לומר, והנה בעבור זה נעשה העם עייף ויגע:

פסוק ל
אף כי. רצה לומר, ומה מטעימה לבד אורו עיני, כל שכן אם אכלו אכילה גמורה, וכי עתה לא רבתה מכה בפלשתים, כי הלא על ידי האכילה היה עוד כחם מתחזק:

פסוק לא
ממכמש. ממקום מעמד פלשתים רדפום עד אילון, והכו בהם:

פסוק לב
על הדם. אמרו רבותינו ז"ל (זבחים קכ) שהקדישו שלמים, ואכלו הבשר קודם זריקת הדם, והתורה אסרתה, שנאמר (ויקרא יט כו) לא תאכלו על הדם:

פסוק לג
אבן גדולה. לעשותה במה, לזרוק עליה את הדם:

פסוק לד
פוצו. התפזרו בין העם
הגישו אלי. אל מקום הבמה, בכדי לזרוק את הדם מיד על הבמה, ואחר תאכלו:

פסוק לה
אותו החל. רצה לומר, עם האבן האמור למעלה, התחיל בנין המזבח, וגמרה בשאר אבנים:

פסוק לח
כל פנות העם. כי כל שבט עמד בפנה בפני עצמה, ואמר שכולם מכל הפנות יגשו הלום, בכדי שכולכם תראו ותדעו, בדבר מה היתה החטאת הזאת אשר בעבורה לא ענני ה'
היום. רצה לומר, בודאי זה מקרוב נעשתה, כי הלא ביום הצליחו במלחמה:

פסוק לט
כי חי ה'. הריני נשבע חי ה' וגו'
אם ישנו. החטא ההוא:

פסוק מ
לעבר אחד. רצה לומר, נחלק את עצמנו לשני חלקים, אתם כולכם לצד אחד, ואני ובני וגו', ונפיל הגורל בין שני החלקים:

פסוק מא
הבה תמים. שיפול הגורל בהשגחה ולא במקרה:

פסוק מג
מה עשית. מה העון שעשית
הנני אמות. מוכן אני למות ולא אתרעם:

פסוק מד
כה יעשה אלהים. הוא ענין שבועה, וגזם ולא פירש, והרי הוא כאלו אמר, כזאת וכזאת רעה יעשה לי אלהים וגו':

פסוק מה
היונתן ימות. וכי מן הראוי שימות יונתן, אשר באה על ידו תשועה גדולה
חלילה. חולין וגנאי הוא להמיתו
אם יפול משערת וגו'. הוא ענין גוזמא ומליצה, כדרך שהבריות אומרים, ורצה לומר, שלא יעשה לו מאומה רע
כי עם אלהים. רצה לומר, היום הזה עשה טובה עם אלהים להושיע לעמו בסכנת נפשו, ואיך אם כן יהיה עובר על השבועה במזיד בשאט נפש, ובודאי שוגג היה ולא ידע מהשבועה
ויפדו העם. בהדברים האלה פדאוהו מן המיתה, ולא הומת:

פסוק מו
מאחרי פלשתים. שב למקומו ולא רדפם עוד:

פסוק מז
לכד המלוכה. רצה לומר, התחזק בה להיות בידו מבלי פקפוק, כי נלחם באויביו והצליח, והחריד האויב:

פסוק מח
ויצל וגו'. רק את ישראל הציל מידו, אבל לא החרימו, עד שאמר לו שמואל בדבר ה' להחרימו:

פסוק מט
וישוי. הוא איש בושת, כי בדברי הימים (א ח לג) לא זכר ישוי, וזכר במקומו אשבעל, והוא איש בושת, וכן ירובעל נקרא גם ירובשת (שמואל-ב יא כא) ואף בעת נהרגו בני שאול במלחמה (לקמן לא ב), לא חשב ישוי, וזה כי הוא איש בושת, ונשאר חי ומלך, ומה שלא זכר פה את אבינדב הנחשב בבני שאול אשר מתו במלחמה, וגם בדברי הימים, אולי לא נולד עדיין בעת ההיא:

פסוק נ
דוד שאול. נר היה דוד שאול:

פסוק נא
בן אביאל. קיש ונר, כל אחד מהם היה בן אביאל:

פסוק נב
וראה. כאשר ראה שאול איש גבור וגו', היה מאספו אליו: