פסוק א
אותי שלח וגו'. רצה לומר, והנך רואה שנתקיים הדבר ודבר ה' בפי אמת, ולזה שמע לקול דברי ה' אשר אומר לך, ולא תפקפק בדברי על היותו דבר זר להחרים את כל הנמצא לעמלק:

פסוק ב
פקדתי. זוכר אני את אשר עשה עמלק לישראל
אשר שם לו. כפל הדבר במלות שונות לתוספת ביאור:

פסוק ג
עתה וגו'. רצה לומר, מאז הכיתם ולא החרמתם, עתה לך והחרימם מכל ומכל:

פסוק ו
לכו סורו. הפרדו מעם עמלק, כי פן אוסיפך עמו בעת אחרימם, היות בעת כזאת אי אפשר להבחין ולהזהר.
עשיתה חסד. על יתרו יאמר, והחסד הוא מה שיעץ להעמיד שופטים, שהיה טובה לכל ישראל, להקל עליהם מלעמוד על משה מבקר עד ערב:

פסוק ז
בואך. עד אשר תבוא לשור, וכאלו מדבר מול האדם המכיר המקום:

פסוק ט
ויחמול. חסים היו על אגג ועל מבחר הצאן וגו' ועל כל דבר טוב שמצאו שם, ולא רצו להחרימם, ולא החרימו כי אם המקנה הבזויה:

פסוק יא
כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים. כפל הדבר במלות שונות
ויחר לשמואל. דרך הדואג לכעוס על עצמו
ויזעק. להתפלל על שאול:

פסוק יב
לקראת שאול. ללכת לקראת שאול
בבקר. מוסב על וישכם
מציב לו יד. עושה שם לעצמו מקום לחלק הבזה, ומשם יסוב וירד הגלגל, רצה לומר, כל זה הוגד לשמואל:

פסוק יג
אל שאול. כשבא שאול אל הגלגל
ברוך אתה לה' וגו'. רצה לומר, ה' יברך אותך, לפי שקיימתי דבר ה' אשר צויתני, והזכות הזה באה על ידך:

פסוק יד
ומה קול. רצה לומר, ואם קיימת דבר ה', מה הוא קול הצאן וגו', האם המה מעמלק:

פסוק טו
מעמלקי הביאום. רצה לומר, הן אמת מעמלק הובא, ועם כל זה אין רע, כי מה שחסו על מבחר הצאן, היה למען יזבחום לה', ולא להחזיק לעצמן, ולזה לא יכולתי למחות בידם, כי אמרו שעוד למצוה יחשב
ואת היותר. הדברים שאינם ראוים לזבוח, החרמנו:

פסוק טז
הרף. רצה לומר, עזוב דבריך וחדל מהם, ואגידה לך וגו':

פסוק יז
אם קטן אתה בעינך. אף אם בעיני עצמך נחשב אתה לקטן, מכל מקום הלא אתה הראש המולך על כל שבטי ישראל, ולא זו בלבד שהם המליכו אותך, אלא שגם ה' משחך למלך, ואם כן ידך תקיפה עליהם, ומדוע אם כן לא מחית בידם:

פסוק יח
וישלחך. הלא ה' שלחך בדרך הזה, וצוך להחרימם:

פסוק יט
ולמה לא שמעת. להחרימם מכל וכל, ורצה לומר, היתכן בעבור דברי העם לא שמעת בקול ה'
ותעט אל השלל. כי על שלא מחית בהעם, הרי הוא כאלו אתה בעצמך מהרת לקחת השלל וגו':

פסוק כ
אשר שמעתי. רצה לומר, לא כאשר תאמר אתה, כי אשר שמעתי בקול וגו'
ואביא. רצה לומר, עם שלא הרגתיו, מכל מקום לא שלחתיו לנפשו, רק הביאותיו, והנה בידי להרגו בכל עת:

פסוק כא
ויקח העם. ואף מהשלל לא לקחתי אני מאומה, כי אם העם לקחו, וזה לכונה טובה לזבוח לה':

פסוק כב
החפץ לה'. וכי רצון ה' בעולות דומה הוא כרצונו לשמוע בקולו, הלא לא כן הדבר, כי הנה לשמוע בקולו, טוב בעיניו יותר מזבח, ולהקשיב דברו, טובה לפניו מחלב אילים, וכפל הדבר במלות שונות:

פסוק כג
כי חטאת קסם מרי. החטא שיש במעשה הקסם, הוא החטא בעצמו שיש בהממרה בדברי ה', כי כמו השואל בקסם, מסיר בטחונו מה', כן הממרה בדברו בעבור הסתת או יראת אדם, מסיר בזה בטחונו מה'.
ואון ותרפים הפצר. רצה לומר, דבר התוהו והשקר שיש בתרפים, דבר התוהו ההיא בעצמה יש בהמרבה דברים, כי כמו שאף הרבה מן התרפים תוהו המה ואת כולם ישא הרוח, כן מרבית דברים לא צודקים, לתוהו נחשבו עם רבוים, ולפי שנאמר בשאול (לקמן כח ג) שהסיר את האובות ואת הידעונים, אמר לו, הנה נכשלת בדומה לקוסם ולעושה התרפים, כי המרי בדבר ה' מיראת העם, ידמה לקוסם, וההפצר בדברים לא יועיל בם, ידמה לעושה התרפים
יען. לזאת יען מאסת וגו':

פסוק כד
ואת דבריך. במה שאני מרבה דברים לסתור מאמריך ולומר אשר שמעתי וגו'
כי יראתי. ועל ידי זה חטאתי להמרות פי ה', ונמשך מזה לסתור גם דבריך:

פסוק כה
ועתה. הואיל ואני מודה שחטאתי גם לך, לזה מחול חטאתי ושוב עמי וגו':

פסוק כו
וימאסך ה'. ואם ה' מאס בך, איך אשוב עמך:

פסוק כז
ללכת. מעם שאול
ויחזק. שאול אחז בכנף מעיל שמואל למנעו מללכת מעמו, ובהאחזו בו, נקרע הכנף:

פסוק כח
קרע ה'. הקריעה ההיא, היא לסימן שכבר קרע ה' וגו'
לרעך. זהו דוד:

פסוק כט
וגם נצח ישראל. רצה לומר, כבר אבדת המלוכה כי כבר נתנה לאחר, וגם לא ישקר מהבטחתו, וגם לא ינחם לאחר זמן, כי לא אדם הוא להנחם (ורצה לומר, מפאת עצמו אין בו שינוי להנחם, אבל השינוי בא מפאת המקבל, ולזה נאמר בשאול נחמתי כי המלכתי וגו'):

פסוק ל
ויאמר חטאתי. רצה לומר, אף כי חטאתי, עם כל זאת מהראוי הוא שעתה בהיותך פה תכבדני נגד וגו':

פסוק לב
מעדנות. קשור בשלשלאות
אכן. באמת סר אלי מרירות המות:

פסוק לג
כאשר שכלה. כשהרגת האנשים עם בניהם, היו הנשים שכולות מבעליהן ומבניהן
מנשים. מעין הנשים ההן ודומה להן תהיה אמך שכולה ממך:

פסוק לה
כי התאבל. רצה לומר, לפי שעם שהיה מתאבל על שאול, עם כל זאת נחם ה' וגו' ולא חש על אבלותו, לזה נעצב מאוד ולא בא עוד לפני שאול (אבל שאול בא לפני שמואל, כמו שנאמר לקמן יט):