פסוק ד
איש הבנים. על שערב לבו לגשת בין שתי המערכות, קראו איש הבנים, מלשון בין:

פסוק ה
שקלים נחשת. כמו שקלי נחושת, ואינם דומים לשאר שקלים:

פסוק ו
ומצחת. הוא מכלי מלחמה, ונעשה לכסות בו הרגלים
וכידון. מן הכובע יצא למטה כעין כידון, להגן צוארו ממכת חרב:

פסוק ז
וחץ חניתו. הוא הבית יד, שהיתה עבה כמנור אורגים
ולהבת. ברזל החנית, היה משקלו שש מאות שקלי ברזל, ומשונה הוא משקלי נחושת
הולך לפניו. להגן בו עליו ממכת חרב וחנית:

פסוק ח
אל מערכות. אל החיל המסודר למלחמה
למה תצאו. רצה לומר, למה תצאו כולכם למלחמה
הלא אנכי הפלשתי. רצה לומר, אנכי הוא המיוחד שבהם, אחד מהשרים, ואתם הלא עבדים, ועם שאין מהדרך אשר שר וגדול ילחם מול עבד נקלה, עם כל זה ברו לכם איש, וילחם בי:

פסוק ט
להלחם אתי. רצה לומר, להתגבר בהלחמו אתי
והיינו. כולנו נהיה לכם לעבדים, בעבור הנצחון האחד לאחד
ועבדתם אותנו. כאומר, הלא אתם עבדים לשאול, וכשאנצח תהיו עבדים לנו, ואין לכם בזה נפקא מינה גדולה כל כך:

פסוק י
אני חרפתי. כאומר, איך לא תבושו, הלא אני מחרף את ישראל לומר שאין עמכם גבורה, ואתם תחרישון, ועד מתי, תנו לי איש וגו':

פסוק יב
אפרתי. בית לחם יושבת בארץ אפרת
הזה. רצה לומר, הניכר והידוע לכל
בא באנשים. לרוב זקנותו לא בא בעצמו במלחמה, רק בא בשלחו במקומו אנשים, ורבותינו ז"ל אמרו (ברכות נח א) שהיה בא במחברת אנשים אשר הלכו אחריו לגודל חשיבותו:

פסוק יג
הלכו אחרי שאול. לרוב חשיבותם הלכו ליד המלך:

פסוק יד
ודוד הוא הקטן. ולזה לא הלך הוא, והגדולים הלכו:

פסוק טו
הולך ושב. לא ישב בקבע בבית שאול, כי אם היה הולך ושב וגו':

פסוק טז
ויתיצב. עמד בין המערכות, ודבר דבריו בבוקר ובערב, עד נשלמו ארבעים יום טרם בוא דוד:

פסוק יח
לשר האלף. מה שאחיו היו נמנים בו.
תפקוד לשלום. תשגיח לדעת שלומם
ואת ערובתם. את משכונם אשר משכנו לצורך פרנסתם, תפדם מיד הממשכנן, ותקחם עמך:

פסוק יט
והמה. שלשת בני ישי
נלחמים. מוכנים המה להלחם:

פסוק כ
ויטוש. עזב הצאן על שומר אחד, לשמרם עד בואו
וישא. את איפת הקליא וגו'
המעגלה. היא המחנה, שדרכה לחנות בעגול, כי טוב הוא להיות נשמר מהאויב מסביב.
והחיל היוצא. ואז החיל היה יוצא אל המערכה, הוא מקום המלחמה, ובעת יצאם הריעו:

פסוק כא
ותערוך. סדרו וערכו מערכתם ישראל ופלשתים, זה מול זה:

פסוק כב
ויטוש. עזב והניח הכלים אשר עמו, ביד שומר הכלים של הבאים למלחמה
וירץ המערכה. אל אחיו שהלכו כבר אל המערכה:

פסוק כג
ממערכות פלשתים. חוזר על מלת עולה:

פסוק כה
הראיתם. בראותם עולה, אמרו אלו לאלו בלשון שאלה, האם אתם נותנים לב להתבונן מעשה האיש העולה הזה, כי עולה לחרף וגו'
יעשה חפשי. מבלי לעבוד עבודת המלך:

פסוק כו
מה יעשה לאיש. אף שכבר שמע, חזר ושאל, להכנס בדברים ולומר שהוא ילך
כי מי. במה נחשב הוא לחרף מערכות עם ה':

פסוק כז
כדבר הזה. האמור למעלה:

פסוק כח
למה זה ירדת. עדיין לא הגיד לו שאביו שלחו הנה
במדבר. במקום גדודי חיות ולסטים
למען ראות. להתענג בראיית המלחמה:

פסוק כט
מה עשיתי עתה. כאומר, אם דרכך לכעוס עלי בעשותי דבר רע בעיניך, מה זה כעסת עתה, הלא עתה לא עשיתי מאומה, ורק דברים בעלמא דברתי:

פסוק ל
כדבר הזה. מה יעשה לאיש וגו':

פסוק לא
אשר דבר דוד. לבזות גבורת הפלשתי באמרו מי הפלשתי וגו', והרי הוא כאומר שהוא ילחם בו:

פסוק לב
אל יפול. לא יחרד לב אדם בעבור הפלשתי:

פסוק לג
כי נער אתה. ועדיין אינך יודע טכסיסי מלחמה, והוא רגיל במלחמה מנעוריו:

פסוק לד
ואת הדוב. ועם הדוב, שניהם יחד:

פסוק לו
גם הדוב. הבא עם הארי.
והיה הפלשתי. כאומר, אבטח בה' שיהיה סוף הפלשתי כאחד מהם, על אשר חרף וגו':

פסוק לז
הוא יצילני. אם לא אוכל להמית אותו:

פסוק לט
ויואל ללכת. רצה ללכת בכלי מלחמה
כי לא נסה. אלא שלא נסה, רצה לומר, לא בחן מעולם ללכת בכלי מלחמה, ולזה אמר לא אוכל וגו':

פסוק מ
ויקח מקלו. להטעות את הפלשתי, לחשוב שיגש אליו להכותו עם המקל, ולא יהיה נשמר מן הקלע
ויבחר לו. הטובים והנאותים לקלעותם
ובילקוט. הכלי שם בהילקוט, למען לא ירגיש בהאבנים:

פסוק מב
כי היה נער וגו'. המורה אשר לא נסה במלחמה, לפי מעט השנים ומהתענג:

פסוק מג
הכלב אנכי. וכי כלב אנכי
באלהיו. באמרו אלהי פלשתים יהרגך, וכדומה:

פסוק מה
בא אלי בחרב. רצה לומר, כל בטחונך בחרב וגו'
בשם ה'. במבטח שם ה'
אשר חרפת. חוזר הוא על מערכות ישראל:

פסוק מו
ונתתי פגר. כי כשאמיתך, ינוסו כולם ויפלו חללים:

פסוק מז
כי לא בחרב. כי הלא אינם בידי.
כי לה' המלחמה. על ה' להלחם על שחרפת עמו, ובידו לתת אתכם בידנו מבלי חרב:

פסוק מח
וירץ המערכה. כלפי מערכת פלשתים:

פסוק מט
אל הכלי. כלי הרועים אשר שם האבנים בה
במצחו. נכנסה בכובע הנחושת ונקבה ונטבעה במצחו:

פסוק נ
ויחזק. נתגבר על הפלשתי המזוין ולא היה בידו כי אם הקלע והאבן
וחרב אין ביד דוד. לכרות בה ראש הפלשתי:

פסוק נא
אל הפלשתי. סמוך לו, כי בעת קלעו באבן, עמד ממרחק
את חרבו. של הפלשתי
וימותתהו. וכבר המיתו בהקלע, ועתה כרת ראשו בחרבו:

פסוק נב
וירעו. תרועת שמחה ונצחון:

פסוק נג
וישסו. רמסו ובזזו כל אשר היה במקום שעמדה שם מחנה פלשתים:

פסוק נד
ויביאהו ירושלים. לבשר את העם:

פסוק נה
וכראות שאול. מאז בא להלחם עם הפלשתי
בן מי זה הנער. מפני הרוח רעה שכח שם אביו
חי נפשך. הריני נשבע בחי נפשך אם ידעתי: