פסוק א
לדבר. הוא הדבר שאמר שהוא בן ישי
ונפש. רצה לומר, ואז בשמוע יהונתן שגם הוא בן אדם גדול, נקשרה נפשו בנפש דוד:

פסוק ב
ולא נתנו לשוב. כאשר היה דרכו מאז שהיה הולך ושב:

פסוק ג
באהבתו. בעבור שהיה אוהב אותו כנפשו:

פסוק ה
ויצא דוד. מאז והלאה יצא במלחמה
על אנשי המלחמה. לראש ולשר על אנשי המלחמה
עבדי שאול. הם שרי המלחמה, ועם שהיה מאומנותם, לא נתקנאו בו:

פסוק ו
בבואם. כשבאו אנשי המלחמה אל ארצם
והמחולות. רצה לומר, והמחולות בידם
בתופים. כמו ובתופים:

פסוק ז
באלפיו. בהרבה אלפים של פלשתים:

פסוק ח
נתנו לדוד. רצה לומר, בהשיר אמרו על דוד שהכה רבבות וגו', ועוד מה נשאר לתת לו, ואך המלוכה לבדה נשארה, כאומר, הנה על פי הדברים האלה קרוב הוא למלוך:

פסוק י
כיום ביום. כמו שרגיל בכל יום ויום, כאשר באה עליו רוח רעה:

פסוק יא
אכה בדוד ובקיר. רצה לומר, הכאה חזקה, עד אשר תחלוף גוף דוד ותכנס עוד בהקיר
פעמים. שתי פעמים הטיל החנית, ונזדמן הדבר שהיה דוד מסבב ונוטה מפניו, ולא הכהו:

פסוק יב
כי היה ה' עמו. שהסב מפניו פעמים מבלי כוונה:

פסוק יג
שר אלף. למען יתמיד במלחמה, ואולי יהרג.
ויצא ויבא. רצה לומר, הוא היה מנהיגם:

פסוק יז
ושאול אמר וגו'. רצה לומר, לא לאהבתו אמר לתת לו בתו, רק חשב שעל ידי זה יפול ביד פלשתים, וידו אל תהי בו:

פסוק יח
מי אנכי. כאומר, הלא אני שפל אנשים
ומי חיי. רצה לומר, מה חיי חשובים, כי הנכבד, חייו חשובים ויקרים, אבל הנבזה אין חייו חשובים כלום
משפחת. ו'מי' שאמר עומד במקום שנים, וכאלו אמר, ומי משפחת אבי, הלא היא דלה וצעירה
כי אהיה. שאהיה ראוי והגון להיות חתן המלך, כאומר, הלא בודאי דבר גדול היא אלי, וכל אשר תאמר אעשה בעבור זה:

פסוק יט
ויהי בעת תת. כאשר הגיעה העת שקבע לתת את מרב לדוד, והיא נתנה על ידי עצמה לעדריאל, וקבלה ממנו קדושין בלא דעת אביה:

פסוק כ
וישר הדבר בעיניו. בחשבו שעל ידי זה תהי בו יד פלשתים:

פסוק כא
ויאמר שאול וגו'. כן אמר בלבו
ותהי לו למוקש. כי על ידי כן ילחם בפלשתים
בשתים תתחתן בי. רצה לומר, באחת משתי בנותי, או אתן לך את מרב בעל כרחה, או את מיכל ברצונה:

פסוק כב
דברו אל דוד. על כי דוד לא ענהו, בחשבו כי מהתל בו כאשר התל בו עם מרב, בחשבו שמדעת אביה קבלה קדושין מאחר, ולזה צוה שאול את עבדיו לדבר בו
הנה חפץ בך המלך. רצה לומר, במה שמרב נשאת לאחר, לא תחשוב שהיה מדעת המלך, לא כן הוא, כי הוא חפץ בך. אף לא תחשוב שעבדי המלך מתקנאים בך, והם אשר מאסו אותך בעיני מרב, ותחוש פן ימאסוך גם בעיני מיכל, גם זה לא הוא, כי כל עבדי המלך אהבוך, ומרב מאסה בך מעצמה, אבל הואיל ומיכל אוהבת אותך, התחתן במלך:

פסוק כג
הנקלה. דבר קל הוא בעיניכם להתחתן במלך, הלא אין להתחתן בו כי אם אחד מנכבדי העם, ובהרבות מוהר, אבל אנכי איש רש ואין כל, ואף נקלה ולא מכובד, ומדוע יחפוץ בי המלך, אין זאת:

פסוק כה
במאה ערלות. חפצו במאה ערלות פלשתים, לבזותם ולהנקם מאויביו
ושאול חשב. רצה לומר, אבל באמת, לבבו לא כן יחשוב, כי אם חשב להפילו ביד פלשתים:

פסוק כו
וישר הדבר. להביא הערלות ולהתחתן במלך
ולא מלאו הימים. היות נתן לו זמן להביאם, ודוד מהר להביאם עד לא נשלם הימים:

פסוק כז
וימלאום. השלים את כל המאתים, עם שלא אמר כי אם מאה:

פסוק כח
וירא שאול. טוב הצלחתו.
אהבתהו. ותגלה אליו משטמת אביה לו, ויהיה נשמר:

פסוק כט
ויאסף. ובעבור זה הוסיף לפחוד מפני דוד:

פסוק ל
ויצאו. לפשוט בארץ ישראל לשלול שלל, ובכל עת צאתם, הצליח דוד להכות בהם יותר מכל עבדי שאול, ונעשה בזה מכובד בעיני כל: