פסוק א
ויברח. בעוד שאול מתנבא, ברח ובא לביתו:

פסוק ב
חלילה. חולין הוא לאבי לעבור על השבועה אשר נשבע לבל ימיתך, וחשב יהונתן שכל מה שעשה אביו לא היתה מדעת שלימה, כי אם מרוח רעה הבאה אליו
ומדוע יסתיר. אם דרכו לגלות לפני מצפון לבו, מדוע יסתיר הדבר הזה, אם כן בודאי אין זאת אמת:

פסוק ג
וישבע עוד דוד ויאמר. רצה לומר, מתחלה אמר הנה מה שלא גלה לך, היא בעבור שיודע הוא אשר מצאתי חן בעיניך, ולזה מסתיר ממך לבל תעצב, וחזר ונשבע ואולם חי ה' וגו', כי כשיעור פסיעה אחת היה ביני ובין המות, כי לולא נטיתי מפניו בעת שהטיל החנית, היה ממית אותי, וכאומר, יהיה איך שיהיה, אם בדעת אם מבלי דעת, מכל מקום אני תמיד בסכנה:

פסוק ד
מה תאמר נפשך. לפי שהחכמה נתונה בנפש המשכלת, אמר לו מה תאמר נפשך:

פסוק ה
חדש מחר. רצה לומר, ראש חדש, והיה מדרך כל אוכלי שלחן המלך, לבוא בו אל השולחן ולא יעדרו, אבל בשאר הימים היה מי מהם לפעמים נמנע מלבוא
ואנכי וגו'. דרכי לשבת עם המלך לאכול על שולחנו
ושלחתני. רצה לומר, לזאת העצה היעוצה, שהיום תשלחני להסתר היום ומחר, ומחרתו עד הערב עד עת תוכל להודיעני אחר הסעודה:

פסוק ו
אם פקוד. אם יזכור בי לשאול עלי, אז תשיב לומר שנשאל ממני ללכת לעירו על הזבח הקבוע לבני משפחתו בכל שנה (וחשב כי בזולת ראש חדש לא ישאל עליו, כי אין הדבר קבע לבוא בכל יום, ואף בראש חדש לבד, לא ישאל, בחשבו שמקרה היא, וכאשר היה באמת שחדל לשאול בראש חדש, אולם כשלא יבוא בראש חודש וגם ביום שלאחריו, אז קרוב הדבר שישאל עליו):

פסוק ז
טוב. רצה לומר, טוב עשית מה שנתת לו רשות ללכת
שלום לעבדך. אז תדע כי שלום לי, ואינו רוצה להמיתני
דע כי כלתה. רצה לומר, סוף דעתו להמיתני, ולזה חרה לו על מה שלא אהיה מצוי אצלו לשלוח בי יד:

פסוק ח
ועשית חסד. לגלות אזני מה נהיה
כי בברית. לזאת מהראוי שתעשה עמדי חסד
ואם יש בי עון. רצה לומר, ואם לאחר זמן מצאת בי עון, ובעבורו תפר הברית
תביאני. כי אם לא תגלה אזני, אבוא שוב לפני אביך, ותהיה אתה הגורם:

פסוק ט
חלילה לך. חולין הוא לך מלהיות נמצא בך עון שבעבורו יופר הברית
כי אם ידוע אדע וגו'. רצה לומר לא נמצא בך עון שבעבורה אעלים ממך דברי אבי:

פסוק י
מי יגיד לי. רצה לומר, על ידי מי תגיד לי
או מה. רצה לומר, מה יענך טוב, או מה יענך קשה, ומסוף המקרא למדנו חסרון ראשיתו:

פסוק יא
השדה. כי אין להמתיק סוד כי אם בשדה, בכדי שלא יהיה נשמע למי:

פסוק יב
ה' אלהי ישראל. רצה לומר, הריני נשבע בה' וגו'
כעת מחר. כעת הזאת ביום מחר השלישית הוא יום שאחר ראש חדש
והנה טוב. כשתהיה ההודעה טובה
ולא אז וגו'. וכי לא אז אשלח אליך לבשרך טובה, בתמיה:

פסוק יג
כה יעשה וגו'. הוא ענין שבועה, וגזם ולא אמר, והרי הוא כאלו אמר, טובה כזאת יעשה לי וכן יוסיף וגו'
כי ייטב. כאשר יהיה ישרו טוב בעיני אבי להרע לך, עם כי יקשה בעיני לבשרך רעה, עם כל זה אגלה אזנך, כי ההליכה מפה, לטובה תחשב, כי תלך בשלום מבלי פחד, וסוף הדבר יהיה כי מלוך תמלוך, וזהו ויהי ה' עמך וגו':

פסוק יד
ולא אם עודני חי. רצה לומר, לא אשאל ממך דבר אם אהיה עדיין חי כשתמלוך, ולתוספת ביאור אמר ולא תעשה וגו', רצה לומר, ולא אשאל אשר תעשה עמדי חסד בעבור ברית ה' אשר בינינו בעוד שלא אמות, והרי הוא כאומר מובטחני שתקיים הברית מבלי שאלה ובקשה:

פסוק טו
ולא תכרית. אף לא אשאל שלא תכרית למנוע ולבטל חסדך מעם ביתי
ולא בהכרית. אף לא אשאל שתשמור הברית בעת יכרית ה' את אויביו, והם בית שאול שיוכרתו כלם בסבת הגבעונים, ואמר גם לא אשאל לפרט שתחמול אז על זרעי, כי הברית כולל הכל, וידעתי כי שמור תשמור:

פסוק טז
עם בית דוד. לעשות חסד עם ביתו, בעוד היותו נרדף משאול
ובקש. זה מדברי יונתן שאמר ה' יבקש מאויבי דוד לשלם גמול, ואף ממני, אם אהיה לו לאויב למנוע החסד מביתו:

פסוק יז
באהבתו אותו. רצה לומר, לא הוסיף להשביעו בעבור כי חשש פן לא יקיים דוד את הברית שמאז, אולם מה שהוסיף להשביעו, הוא על כי אהב אותו כנפשו, והיה מתענג בהזכיר כי מלוך ימלוך ויהיה לאל ידו לעשות חסד:

פסוק יח
ויאמר לו יהונתן. עתה חזר להשיב כל מה ששאלו דוד מי יגיד לו, ואמר לו מחר ראש חדש, ותהיה נזכר כאשר יחסר מקום מושבך מאין יושב בה, ורצה לומר, על ידי שמחר ראש חדש תהיה בודאי נזכר, אם למחר אם למחרתו, וכמו שכתוב למעלה:

פסוק יט
ושלשת. כל שלשת הימים, והם היום ומחר ומחרתו, תרד מאד להיות נסתר בהעמק, במקום שנסתרת שם ביום המעשה, והוא היום שהיה בו מעשה השבועה, אשר נשבע שאול ליהונתן לבל המית את דוד, כי גם אז היה נסתר במקום ההוא:

פסוק כ
שלשת החצים. האחד לירות ראשון, והשני אחריו, אם להרחיקו אם להקריבו כפי הסימן האמור בענין, ואולי לא יכוין בהשני, לקח עוד אחד, ובו יכוין לפי הסימן הנרצה
צדה אורה. אשליך לצד האבן ההוא, כאלו אני מורה למטרה:

פסוק כא
והנה אשלח. לאחר זה אשלח הנער אשר עמד למצוא החצים
אם אמור אומר. רצה לומר, הסימן הזה יהיה בידך, אם אומר לנער הנה החצים ממך והנה, רצה לומר קרובים אלי ממך, ועברת מהם ולהלאה, כי כשירצה לעשות זה הסימן, יזרוק שוב חץ להיות קרוב אליו מן הנער
קחנו. אז אתה קח החץ ובוא
חי ה'. נשבע לו שבאם יאמר כזאת, בודאי שלום לו ואין דבר רע, ועם כל זה לא רצה לקרות לו, שלא יודע שבעצתו נסתר:

פסוק כב
ממך והלאה. להלן ממקום עמדך, כי כשירצה לעשות זה הסימן, יזרוק שוב חץ להיות רחוק מהראשון, וכאשר עשה באמת
לך. אז לך לדרכך וברח לך
כי שלחך ה'. רצה לומר, ההליכה תהיה לך לטובה, ומה' היא:

פסוק כג
והדבר. כאומר, ואם תלך לך, זכור תזכור הדבר אשר דברנו, והוא דברי הברית שכרתנו.
הנה ה'. רצה לומר, אין בינינו עד, ואך הנה העד יהיה ה' וגו':

פסוק כה
על מושבו. על המקום המיוחד לו לשבת בה, והוא במקום המושב שאצל הקיר.
ויקם יהונתן. כי סדר הישיבה היה, אשר ישב דוד סמוך להמלך, ואחריו יהונתן, ואחריו אבנר, וישב עתה המלך במקומו, ויהונתן במקומו, ואבנר במקומו, וכשלא בא דוד, נשאר יהונתן יושב סמוך לאביו מבלי אמצעי, ואין מדרך הבן להסב אצל אביו, לזה קם יהונתן ממקומו לשבת במקום אבנר, והוא ישב במקום יהונתן מצד שאול, להיות הוא אמצעי בין שאול ליהונתן בנו. (ולא ישב אבנר במקום דוד ולהשאיר יהונתן במקומו, כי חשב פן יבוא עוד דוד וישב במקומו, ואף כי יהונתן ידע שלא יבוא, מכל מקום עשה עצמו בתחילה כלא יודע, עם שאמר בסוף שנשאל ממנו וגו', ומטעם זה ישב מתחילה במקומו, כאלו לא ידע)
ויפקד. נחסר היה המקום מן היושב:

פסוק כו
ולא דבר. לא שאל מדוע לא בא דוד, כי חשב מקרה קרה לו שלא בא, ואותו מקרה בלתי טהור הוא, רצה לומר, שראה קרי ולזה לא בא, כי לא טהור הוא עדיין, כי לא טבל לקריו, ואין מהראוי לאכול בשלחן המלך הטמא והטהור יחדו:

פסוק כז
ממחרת החדש השני. רצה לומר, ממחרת ראש חדש, שהוא שני לחדש
גם תמול. כי חשב, אם היה מקרה, היה לו לבוא היום חלופו, עם שאין הדבר קבוע בכל יום מימות החול:

פסוק כח
נשאול נשאל. ממני שאל רשות ללכת עד בית לחם:

פסוק כט
שלחני. תן לי רשות ללכת
זבח משפחה. אותו היום היו בני משפחתו זובחים בעירו זבחי שלמים
והוא צוה לי. לבוא על הזבח, וחוזר ומפרש מי היה המצוה, ואמר. אחי אליאב הבכור הוא היה המצוה
אמלטה נא. מעבודת המלך
ואראה את אחי. בשמחת הזבח
על כן לא בא. כי נתתי לו רשות ללכת, והלך לו:

פסוק ל
בן נעות המרדות. רצה לומר, כאשר אמך היא נפשעת בדבר המרידה למרוד בי, כן אתה בנה דומה לה לפשוע בדבר המרד
הלא ידעתי. מאז ידעתי שאתה בוחר בבן ישי להיות מולך, וזה לבשתך ולבושת הגלות דופי אמך, כי הלא יאמרו הבריות, אין זה כי אם זנתה אמו והוא אינו בן שאול, ולזה יאהב לשונאי שאול:

פסוק לא
כי כל הימים. רצה לומר, כי אם לא בחרת בו שימלוך הוא, לא היית מצילו מידי, כי כל ימי חייו לא תתקיים, לא אתה ולא המלכות
ועתה שלח. הואיל ואתה נתת לו רשות ללכת, עליך להשיבו, כי הוא בן מות, ואמיתנו:

פסוק לב
מה עשה. אם ה' המליכו, מה עשה הוא:

פסוק לג
כי כלה היא. רצה לומר, סוף גמר דעת אביו הוא להמיתו:

פסוק לד
ביום החדש השני. רצה לומר, ביום השני להחדש
אל דוד. בראותו כי כלתה אליו הרעה
כי הכלימו. ובעבור כי הכלימו אביו שקראו בן נעות המרדות, והטיל עליו החנית:

פסוק לה
ויהי בבוקר. ביום השלישי מהחדש, ולא ביום השני כאשר קבעו, כי חשב פן ירגיש מי בדבר, ולזה הלך בבוקר שאז הדרך לעשות טיול ולירות בחצים, ובעל כרחו ישב שם דוד עד בואו
למועד דוד. אל המקום המיועד, אשר דוד נועד להסתר בה:

פסוק לו
הנער רץ. אחר שירה החץ הראשון, רץ הנער אחריו, ובעודו רץ, ירה השני לעבור אותו להלאה מהחץ הראשון:

פסוק לז
עד מקום החצי. אשר ירה בראשונה.
הלא החצי. אשר יריתי באחרונה, הלא היא ממך והלאה:

פסוק לח
מהרה חושה. רוץ מהר אחר השניה, ולא תעמוד במקום הראשונה
את החצים. הראשונה והשניה:

פסוק לט
לא ידע מאומה. מהסימן הנעשה ביריית אלו החצים:

פסוק מ
את כליו. הקשת והחצים:

פסוק מא
הנער בא. רצה לומר, הלך לבוא העירה
ודוד קם. היות מתחלה היו שם אנשים, ולא היה יכול לדבר עם דוד פנים אל פנים וכאשר חשש מזה מאז, ולכך עשה הסימן עם החצים, וכאשר גמר הסימן, הלכו להם האנשים, ושלח גם הוא את הנער, וכאשר שמע דוד בשלחו את הנער, הבין בדבר שאין שם איש, וקם ממקומו והלך אליו.
מאצל הנגב. מצד הדרומי של אבן האזל, ויהונתן ירה החצים מול צד הצפוני
לאפיו. על פניו
את רעהו. עם רעהו, על כי היה קשה להם הפרידה
עד דוד הגדיל. הרבה לבכות יותר מיהונתן:

פסוק מב
אשר נשבענו. כאומר, זכור תזכור אשר נשבענו ואמרנו, ה' יהיה לעד ביני ובינך וגו':