פסוק א
ויקם וילך. על דוד יאמר:

פסוק ב
ויחרד. מיהר בחרדה לקראתו
מדוע אתה לבדך. שאין מהראוי לשר וגדול ללכת יחידי:

פסוק ג
אשר וגו'. רצה לומר, לא מה שהמלך שלחני, ולא מדבר השליחות אשר צוני, ולזה באתי הנה יחידי
ואת הנערים. המשרתים שלי, הודעתי אותם ללכת אל מקום פלוני אלמוני, רצה לומר, הנסתר והמכוסה ואין לגלותה, ושמה ימתינו עד בואי:

פסוק ד
ועתה. הואיל ומהלכי היא בסוד, אין להמציא לי לחם מזולת, לזאת מה יש מהלחם תחת ידך, אם חמשה תנה בידי
או הנמצא. רצה לומר, ואם אין חמשה בידך, תן הנמצא ואם פחות מחמשה:

פסוק ה
לחם קדש. לחם הפנים היו, וכבר נסתלקו מהשלחן והוקטרו הבזיכין
אם נשמרו הנערים. הם הנערים שאמר דוד ששלחם אל מקום פלוני אלמוני, וחשב שהאמת אתו ולהם יביא הלחם
אך מאשה. כאלו אמר אך אם נשמרו הנערים מאשה, רצה לומר, מטומאת קרי, ואף שהלחם ההוא אסור לזרים, מכל מקום רצה להאכילם מחמת גודל הרעבון, אולם דוקא לטהורים:

פסוק ו
כי אם אשה עצורה לנו. רצה לומר, לא כמו שתחשוב אתה שאין אנו נשמרים מאשה, לא כן היא, כי אם אשה מנועה מאתנו מן כעת תמול השלישי בזמן צאתי מביתי, ואף בגדי הנערים המה טהורים וראוים לקודש, כי טהרו אותם
והוא דרך חל. והלחם ההוא משנסתלק מעל השלחן וקרבו הבזיכין, קרוב הוא להיות חולין, כי יצא מידי מעילה משיש בו היתר לכהנים
ואף כי היום וגו'. רצה לומר, ואפילו אם היום היתה תחילת קדושתו על השלחן, ועדיין יש בו מעילה, עם כל זאת מותר לי לאכלם, כי אחזו בולמוס, והוא חולי הרעבון, והכל מותר משום פקוח נפש, כן פירשו רבותינו ז"ל במנחות (צה ב):

פסוק ז
ויתן וגו' קדש וגו'. נתן לו לחם הפנים, כי לא היה לו לחם אחר כי אם אלו.
המוסרים. אשר נסתלקו מן השלחן, לשום במקומם לחם חם, בעת הלקח את אלו שהיו מונחים על השלחן כל השבוע (ואף שהלחם המסודר בשבת היה נאפה מערב שבת, מכל מקום היה מונח במקום שישמור חומו):

פסוק ח
נעצר. מעוכב שם, להתבודד בעבודת ה'
אביר הרועים. גדול וממונה על רועי מקנה המלך:

פסוק ט
ואין. בלשון שאלה אמר לו, האם אין יש פה חרב לתתה לי
כי היה וגו' נחוץ. ובעבור המהירות לא לקחתי מה עמדי:

פסוק י
אחרי האפוד. מונחת אחר האפוד, ויונתן תרגם, בתר דשאיל ליה באפודא. רצה לומר, מתחלה שאל לו באורים ותומים, ואחרי זה אמר לו הדברים האלה
אם אותה. אם תרצה לקחתה, קח אותה
אין כמוה. רצה לומר, טובה היא לי מכל החרבות:

פסוק יא
ביום ההוא. כי בעוד היותו בארץ ישראל, עדיין היה ברשות שאול, וכאלו לא ברח:

פסוק יב
מלך הארץ. רצה לומר, חשוב כמלך, על היותו יוצא ובא במלחמה לפני העם
הלא לזה יענו. רצה לומר הלא עליו היה השבח לזמר במחולות לאמר, הכה וגו' ודוד ברבבותיו:

פסוק יד
וישנו את טעמו. שינה את דבריו לפניהם, ועשה מעשה סכלות בהיותו בידם, ועשה סימנים ושריטות על הדלתות והוריד וגו', וכל זה עשה למען יחשבו שאין זה דוד:

פסוק טו
הנה תראו. הלא ראיתם שהוא איש משוגע, ודוד הלא הוא משכיל, אם כן אין זה דוד, ולמה תביאון אלי:

פסוק טז
חסר משוגעים. אמרו במדרש (ילקוט שמעוני כאן רמז קלא) שהיתה אשתו ובתו משוגעות, ולזה אמר וכי חסר וגו', רצה לומר, וכי אין די לי במשוגעים אשר בביתי, עד שהבאתם גם את זה להשתגע אצלי
הזה וגו'. ועוד, האם זה שהוא בתכלית השגעון, וכי ראוי הוא לבוא אל ביתי, עם כי לפעמים יתענגו השרים בשמוע דברי משוגע, אולם לא מדברי מי שהוא בתכלית השגעון: