מצודות דוד, שמואל א פרק ו



פסוק ב
מה נעשה. אם לשלחו למקומו
הודיענו.
רצה לומר, ואם יהיה מההכרח לשלחו, הודיענו במה נשלחנו, אם להניחו בעגלה ולמשכו בבהמות, אם לשאתו בכתף:

פסוק ג
אם משלחים. רצה לומר, אם יצא הדבר לשלחו למקומו, אל תשלחנו ריקם מבלי מנחה ותשורה
תשיבו לו אשם.
תשיבו לה' קרבן אשם, כדין המועל בהקדש
אז תרפאו.
רצה לומר, כשתרפאו, אז יהיה נודע לכם בבירור, למה לא תסור ידו קודם ההשבה, רצה לומר, אז תדעו שיד ה' עשתה זאת:

פסוק ד
מספר. כפי מספר סרני פלשתים שהם חמשה, ככה תשיבו חמשה עפולים עשוים מזהב
וחמשה עכברי.
כי העפולים היו דומים בצד מה לדמות עכברים, ולזה אמר להשיב גם חמשה עכברי זהב, לכפר על העם חמשת האומות שבארץ פלשתים
לכולם.
לכל העם ולהסרנים, וכולכם צריכים כפרה:

פסוק ה
צלמי וגו' המשחיתים וגו'. רצה לומר, עשו צלמי דמות העפולים והעכברים, אשר הם משחיתים וגו'
ונתתם וגו' כבוד.
רצה לומר, לא שהוא צריך לזה, אלא תנו לכבודו
אולי יקל.
בעבור הכבוד אשר תעשו לו
מעליכם.
על הסרנים יאמר
ומעל ארצכם.
מעל יושבי ארצכם, מותר העם:

פסוק ו
ולמה תכבדו. על ששאלו מה נעשה לארון, כאלו היו מסופקים אם לשלחו אם להחזיקו, לזה אמרו ולמה תכבדו וגו'
הלא כאשר התעלל בהם.
רצה לומר, הלא סוף הדבר יהיה כאשר היה במצרים, שהיה משחק ומהתל בהם, ואחרי זה בעל כרחם שלחו את בני ישראל והלכו להם, וכמו כן יהיה סופכם:

פסוק ז
ועתה קחו. רצה לומר, קחו עצים ועשו עגלה חדשה לכבוד הארון
ושתי פרות עלות.
רצה לומר, בחנו הדבר לדעת שהאמת אתנו, וזאת עשו, קחו פרות מניקות אשר לא משכו מעולם בעול, ואסרו אתהן בעגלה, וקחו את בניהן מהן, והנה מדרך הנהוג לא יזוזו ממקומן ללכת מבניהן, ומכל שכן שגם לא הורגלו במשיכת העול:

פסוק ח
והלך. רצה לומר הניחו ללכת מעצמו, לבל ינהג מי את הפרות:

פסוק ט
וראיתם. ואז תראו, אם מעצמו יעלה הארון דרך גבול ארצו אל בית שמש, אז בודאי בעבורו באה הרעה, ואם לא יעלה מעצמו דרך גבולו, אז נודע שבמקרה באה הרעה:

פסוק יא
טחוריהם. הם העפולים שהיו דומים בצד מה לטחורים:

פסוק יב
וישרנה הפרות. הלכו בדרך הישר, לדרך העולה בית שמש
במסלה אחת.
ולא הטו ימין ושמאול
הלוך וגעו.
רצה לומר, עם כי הלכו וצעקו בעבור חסרון בניהן, מכל מקום לא סרו ימין ושמאול:

פסוק יג
וישמחו לראות. לפי שאחרי זה התאבלו בסבת הארון, אמר עתה בעת ראותם, שמחו:

פסוק טו
העלו עולות. לבד הפרות האמור למעלה:

פסוק טז
ראו. שנבחן הדבר ונמצא כן:

פסוק יז
ואלה טחורי. רצה לומר, באלו לא הוסיפו על מה שאמרו הקוסמים והכהנים.
לאשדוד אחד.
רצה לומר, בעבור שר אשדוד אחד, וכן כולם:

פסוק יח
ועכברי וגו'. אבל על עכברי הזהב הוסיפו, והביאו אחד מול כל עיר, ולא חמשה לבד כדברי הקוסמים
לחמשת.
אשר הם לחמשת הסרנים ותחת ממשלתם.
מעיר מבצר.
בין מול עיר מבצר, בין מול כפר פרוז מבלי חומה סביב
ועד אבל הגדולה.
היא האבן הגדולה האמור למעלה, וקראו אבל, לפי שהעם התאבלו שם על אשר הכה ה' בהם כמו שכתוב למטה, ורצה לומר, אין זה סוף הדבר אשר נכר ונודע עד היום הזה שדה יהושע, כי אפילו האבן הגדולה וגו' נכר הוא עד היום הזה בשדה יהושע בית השמשי:

פסוק יט
ויך. ה' הכה בהם על שפתחו הארון וראו בו בפנים, ולזה הכה בעם שבעים איש מגדולי העיר, והיו שקולים כחמשים אלף איש (סוטה לה ב):

פסוק כ
מי יוכל לעמד וגו'. רצה לומר, הלא הגדולים שבנו מתו, ומי הוא הנשאר אשר יוכל לעמוד לפני ארון ה', לשמרו ולהזהר בקדושתו:

פסוק כא
רדו העלו. רדו אלינו והעלו אליכם:

הפרק הבא    הפרק הקודם