[כא, ב]
נבה -
אל נוב והה"א נוספת לפיכך הטעם מלעיל:

ויחרד -
הגידו לו שהיה בא דוד וחרד ויצא לקראתו והוא לשון תנועה, כמו: ויחרדו זקני העיר לקראתו ויחרדו כצפור ממצרים.

ויתכן לפרשו כמשמעו עניין חרדה ופחד, לפי שהיה בא לבדו פחד וחרד לקראתו, מה היה הענין בואו לבדו.

וכן תרגם יונתן:

ואיתבעית.

[כא, ג]
יודעתי -
כמו הודעתי, או הוא מן הדומה למרובע ופרש הודעתי אותם שילכו לפני ואמצא אותם במקום פלוני.

ופירש פלוני אלמוני –
מקום מכוסה ונסתר.

פלוני - מן כי יפלא ממך דבר.
אלמוני - מן אלם, כלומר מקום שלא ידובר בו.

ותרגומו:

וית עולימיא שלחי' קדמי לאתר כסי וטמיר.

[כא, ה]
לחם קדש -
פירש אדוני אבי ז"ל:

לחמי תודה, שיוכל זר לאוכלו בטהרה.

אם נשמרו הנערים -
דרך כבוד אם נשמרת, ר"ל וכמוהו: וירדו כל עבדיך אלה אלי.

[כא, ו]
כי אם אשה עצורה לנו -
אפילו הייתה אשה עצורה עמנו, כתמול שלשום בצאתי טהרנו עצמנו.

ויהיו כלי הנערים -
כלומר בגדיהם קדש.

והוא דרך חול -
כלומר אף על פי שיצאנו דרך חול שלא היינו סבורים שהיינו צריכים ללחם קדש, אף על פי כן טהרנו עצמנו כדרך בני אדם שדעתם לצאת לדרך.

ואף כי היום יקדש בכלי -
פירש כל שכן היום שיהיה עמנו לחם קדש, שנשמר בו ונזהר שיהיה בקדושתו בכלי.

[כא, ז]
ויתן לו הכהן קדש -

לחם קדש, כלומר לחמי תודה כי לא היה שם לחם אחר אלא לחם הפנים המוסרים מלפני ה' ואותו אסור לזרים, לפיכך נתן לו לחמי תודה, כי לא היה שם לחם חולין.

כך פירש אדוני אבי ז"ל.

ורבותינו ז"ל פירשו:

כי לחם הפנים נתן לו ופירשו והוא דרך חול, על לחם הפנים כי אחר הקטרת בזיכים היה כמו שאמר המוסרים מלפני ה' ואין מעילה בלחם הפנים אחר הקטרת בזיכים, ופירש ואף כי היום יקדש בכלי אין צריך לומר זה שנוכל לאכלו, כי רעבים אנחנו ומסוכנים אלא אפילו זה שהושם עתה על השלחן שהוא קדוש בכלי שהשלחן מקדשו ויש בו מעילה, אף על פי כן נוכל לאכלו מאחר שאין לך לחם אחר שתתן לנו ואנחנו רעבים ומסוכנים.

ואמרו:

שאחזו לדוד חולי הנקרא בולמוס מחמת רעב, ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים.

לשום לחם חום -
חום - תואר בפלס מעוז לתם דרך ה'.
ופירש כי בעת שהיו לוקחים אותו מעל השלחן היו משימין עליו האחר חם, כמו שאמרו טפחו של זה בצד טפחו של זה, שנאמר: לחם פנים לפני תמיד שלא יהא שלחן בלא לחם.

ופרש ביום הלקחו - בעת הלקחו, כמו: ביום הכותי כל בכור, יום צעקתי בלילה נגדך.
לפיכך אמר לשום, כלומר היו מוסרים הראשונים לשום במקומם אלו החדשים.

ומה שאמר: לשום לחם חם –
יש לשאול: איך היה חם ביום סדורו והלא לחם הפנים לא הייתה אפייתו דוחה שבת ומערב שבת היו אופין אותו ומסדרין אותו בשבת, כמו שכתוב ביום השבת יערכנו?!

ועוד: היאך נתן לו לחם הפנים ולחם הפנים ביום השבת שהיו מסלקין אותו, היה נחלק בין משמר היוצא ומשמר הנכנס והיו אוכלין אותו, ודוד בודאי לא היה בא בדרך בשבת?!

ואם תאמר מפני סכנת נפשות היה בא בדרך בשבת, עד שתמה עליו אחימלך ואמר לו: מדוע אתה לבדך, היה לו לתמוה יותר איך היה בא בשבת?!

ועוד יש לשאול: אם עם אחימלך לא היה לחם חול לא היה בכל העיר לחם חול שישאל דוד מאחד מבני העיר, עד שהוצרך אחימלך לתת לו לחם קדש, וא"ת לא רצה דוד לגלות עצמו בעיר ובסתר בא אל אחימלך, היה לו לאחימלך לבקש לחם חול מאחד מבני העיר להאכיל לישראל, וכי היו חוקרים לאחימלך בעבור מי מבקש אותו?!

ותשובת אלו השאלות: כי נוב עיר הכהנים הייתה כלה כוהנים, לפיכך נקראת עיר הכהנים ולפיכך ציווה שאול להרוג כל העיר כי לא היה לו קצף אלא על הכהנים בעבור אחימל, וכיון שהיתה כלה כוהנים ולא היה ישראל זר שוכן ביניהם, היו כל העיר אוכלי תרומה והתרומה היא לזרים בעון מיתה, והמסוכן מחמת רעב מאכילין אותו דבר האסור אם אין לנו מותר ומשני דברים האסורין מאכילין אותו הקל, לפיכך נתן לו אחימלך לחם הפנים המוסרים מלפני ה', שאין בהם מעילה אחר הקטרת בזיכי לבונה, ודוד בודאי בחול בא אל אחימלך.

ואם תאמר כיון שבא בחול, היאך היה לאחימלך לחם הפנים המוסרים מלפני ה', והלא כבר נאכל בשבת שעברה בין שני המשמרות?!
אפשר שמצא דוד ממנו שלא היה נאכל כלו, כי שתים עשרה חלות היו שהיו נחלקות לכמה כוהנים והיה מגיע לכל אחד דבר מועט כזית או יותר מעט עד שאמרו כי הכהנים הצנועים היו מושכין את ידיהם והגרגרנים חולקין ואוכלין ואחר שהצנועים מושכין את ידיהם ממנו ולא היו אוכלים, היה נשאר ממנו פעמים אחר השבת והנשאר שמצא דוד נתן לו אחימלך.

ואם תאמר כי מה שהצנועים היו מניחין היו האחרים אוכלין, אפשר שהיו אוכלים חלקם וחלק הצנועים.

וכן פירשו: חולקין חוטפין ואפשר שהיה חלק הצנועים מונח וכן אמרו: מעשה באחד שחטף חלקו וחלק חברו והיו קורין אותו בן חמצן, נראה כי רובן לא היו עושין כן.

והנכון לומר עוד: כי חלק אחימלך נשאר, כי כוהן גדול היה חולק עם המשמרות בחלות, שנאמר: והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו ומה שאמר: לשום לחם חם ביום הלקחו מצאנו מחלוקת בין רבו' ז"ל, אם היו חלות אלה נאפות בשבת או בחול?

כי רבי יהודה אומר:

כי בשבת היו נאפות ולדבריו פשוט הוא, כי חם היה הלחם בעת סדורו.

ולדברי חכמים שאומרים:

כי לא הייתה אפייתו דוחה את השבת ומערב שבת היה נאפה, אפשר שהיה חם בעת סדורו למחר, כי בערב שבת היו אופין אותו ומחר בבקר אחר הקרבת המוספין היו מסדרין אות.

ואפשר שהלילה היה בתנור ולא היו מוציאין אותו מן התנור עד שעת סדורו והיה חם עדיין, אולי היו סותמים פי התנור כדי שישאר בחמותו עד מחר.

ומרז"ל שאמרו:

כי במעשה נס היה הלחם חם כל זמן שיהיה בשלחן.

שאמרו, אמר רבי יהושע בן לוי:

נס גדול נעשה בלחם הפנים סלוקו חם כסדורו, שנאמר: לשום לחם חום ביום הלקחו.

ואמרו רז"ל:

גדולה לגימה ששגגתה עולה זדון, שאלמלא הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם לא נהרגו נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדומי ולא נהרג שאול ושלשת בניו.

[כא, ח]
נעצר לפני ה' -
נראה כי בא שם לזבוח עם אנשים אחרים והלכו חבריו והוא נשאר אחריהם להתפלל או לזבוח עוד, לפיכך אמר נעצר.

ורז"ל פירשו:

עוצר עצמו לפני אהל מועד לעסוק בתורה.

ופרש אביר הרועים –
שהיה אב ב"ד וזהו דרך דרש.

דואג האדומי -
גר בארץ אדום, לפיכך קראו אדומי.
וכן אוריה החתי, יתרא הישמעאלי, אתי הגיתי, מיוחסים על שם מקומם, שהיו גרים בהם.

אביר הרועים -
אביר הוא אחד במוכר' ובסמוך לפי שהוא דגוש על משקל כביר אביר יעקב הוא קל ממשקל שריד לפירש נשתנה בסמיכות ופרש: גדול רועי המקנה אשר לשאול וממונה עליהם.

[כא, ט]
ואין -
בחירק, כמו ואין בצרי והוא דרך שאלה, כלומר אין יש תחת ידך חרב או חנית, שתתן לי וכמוהו חירק וצרי ניר ונר בין ובין ריש ורש חין וחן.

ויונתן תרגם:

ואילו אית הכא.

תחת ידך -
ברשותך, וכמוהו רבים.

כלי -
כתרגומו:

מני.

נחוץ -
ענינו לפי מקומו מהיר ואין לו חבר.

וכן תירגם יונתן:

בבהילו.

[כא, י]
לוטה בשמלה -
מן וילט פניו פני הלוט הלוט ופרש כרוכה בשמלה.

וכן הוא תרגומו:

מכרכא בשושיפא.

אחרי האפוד -
שהיתה תלויה אחרי המקום שהיה מונח האפוד והחשן.
או יהיה פירש האפוד שלא היה אפוד החשן אלא אפוד בד והוא לבוש, שהיו לובשים הכהנים ועבדי ה', כמו שאמר: שמנים וחמשה איש נושאי אפוד בד.
וכתיב: ודוד חגור אפוד בד וזו החרב הייתה תלויה אחרי אלה הבגדים, וזהו הנכון.

ויונתן תרגם:

בתר דשאיל ליה באפוד',

כלומר אחר ששאל לו באפוד החשן את דרכו ואחר כן אמר לו שיקח זו החרב כי כן אמר לו דואג וישאל לו בה'.
וכן שאול אמר לו לאחימלך ושאול לו באלהים ולא כחש לו אחימלך, אבל אמר היום החלותי לשאול לו באלהים.
ונכון הוא בעיני פירושו, אבל אינו דרך פשט הפסוק לפי מקומו, שאמר אחרי האפוד: בין לוטה בשמלה ובין אותה תקח לך.

אם אותה תקח לך קח -
אם אותה תרצה לקחת קח כי אין אחרת זולתה.

בזה -
פירש בזה המקום.

אין כמוה -
והלא אחימלך היה יודע שאין כמוה, למה אמר לו אם אותה תקח לך?
לפי שהיתה באהל מועד לזכרון הנס כמו שפירשתי, לא היה ברצון אחימלך להוציאה משם אם הייתה שם אחרת, אבל כיון שלא הייתה שם אחרת לא היה יכול למנעה מדוד, כי הוא לקחה מהפלשתי והוא שם אותה שם באהל מועד ובידו יש לקחתה ולהחזירה כאשר ירצה.

[כא, יא]
מפני שאול -
והלא תמול ברח?!
אלא ר"ל, כי היום ההוא ברח לו מארץ ישראל ובא לו אל אכיש שלא ימצאהו שאול וזהו מפני שאול.

ויבא אל אכיש -
ובספר תהילים קראו אבימלך ושני שמות היו לו וכמוהו רבים, או אבימלך שם כינוי לכל מלכי פלשתים, כמו פרעה מלך מצרים וכן מצאנוהו קרוי אבימלך בימי אברהם ובימי יצחק.

[כא, יג]
וירא -
ביו"ד אית"ן לבד ויו"ד השרש נגרעה מן המכתב וירא מפניו שלא יהרגהו כי הוא הרג גבורם וכמה מהם.

[כא, יד]
וישנו את טעמו -
שינה את דברו ודעתו בעיניהם, כדי שיתנכר להם ולא יחשבו עליו שהוא דוד, או כדי להראות עצמו שוטה בעיניהם ולא יחושו עליו ויגרשוהו מהיכל המלך וילך לו.
ופירוש טעמו הוא מטעם המלך וברוך טעמך.

ותרגם יונתן:

ושני ית מדעי' וי"ו וישנו כינוי קודם זכר הפעול,

וכמוהו: ותראהו את הילד,
ויכו האחד את האחד.
ופרש בעיניהם כמו לפניהם.

ויתהלל בידם -
עשה מעשה סכלות והוללות.

ופירוש בידם –
לפניהם, כלומר בעוד שהיה בין ידיהם שהיו סובבים אותו ומביטים עליו וזה מעשה הוללות שהיה עושה.

ויתו על דלתות השער -
שהיה כותב בדלתות השער או משרט שריטות, כי השריטה גם כן נקראה תו.

וכן תירגם יונתן:

ומסרט על דשי תרעא.

ויורד רירו אל זקנו -
הוא ריר הרוק היוצא מהפה.

[כא, טז]
חסר משוגעים אני -
בתמיהה?!
וכי הייתי חסר משוגעים וצריך אליהם כי זה הבאתם אלי?!

ובדרש:

כי אשתו של אכיש ובתו היו משוגעות וצועקות ומשטות מבפנים ודוד צועק ומשטה מבחוץ, אמר להם אכיש: וכי יודעים אתם בי שחסר משוגעים אני?!