[כב, ב]
כל איש מצוק -
מענין צוקה והוא תואר או שם.

וכל איש אשר לו נושא -
האל"ף במקום ה"א ופירושו כל איש אשר היה בורח מפני המלוים אותו והיו מתקבצים אל דוד.

וכל איש מר נפש -
שהיה רש, כמו: ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו או איש מצוק, ר"ל צרות אחרות, והיה יוצא מביתו להתרוח ולשכח צרותיו.

וכן תירגם יונתן:

כל גבר מעיק רוח.

[כב, ג]
יצא נא אבי ואמי אתכם -
יצא ממערת עדולם וישב אתכם, אבל אחיו היו הולכים עמו, כי ברחו אביו ואמו מפני שאול כי היה שונא אותם מפני דוד, והיו מתיראים שלא יהרגם לפיכך הלכו אל דוד.

[כב, ד]
וינחם -
מענין נחית בחסדך, כלומר הנחם והביאם לפניו.

ויונתן פירשו:
כמו: וינחם, שתרגם:

ואשרינון.

במצודה -
תרגומו:
מטמר במצודיא.

[כב, ה]
ובאת לך ארץ יהודה -
על פי ה' אמר לו, כי שם יהיה נשמר מן שאול וכן היה, כי בעוד שהיה שם לא בקשו עד שהלך אל קעילה.
והטעם: לפי שבארץ יהודה היו אוהבים אותו ואם היה קם שאול לבקשו היו מגידים לו והוא נמלט ממקום למקום ואף על פי שקעילה מארץ יהודה הייתה, רחוקה ממיודעיו וממשפחתו ואף על פי כן על פי ה' הלך שם גם כן.

יער חרת -
חרת היה שם המקום.

וכן תירגם יונתן:

חורשא דחרת,

ובדרש:

שהיה מנוגב אותו המקום כחרת הזו ובזכות דוד הרטיבו הקב"ה.

פירוש חרת –
כמו חרותא בידי שמים, שפירושו: יבשה.

[כב, ו]
כי נודע דוד -
כי נתפרסם דוד, כלומר נודע הדבר שהיו עמו אנשים, עד ששמע שאול והיה הספור הזה הנה מפני הדבר שאמר שאול לעבדיו, כי עד עתה לא ידע שאול כי התקבצו אל דוד אנשים וכאשר שמע כי עמו כארבע מאות איש, אמר בלבו זה מרד הוא שמרד בי ודעתו לארוב ולהלחם עלי, או לחלוק עלי המלכות וזהו שאמר: כי הקים בני את עבדי עלי לאורב, ואמר: לכלכם ישים שרי אלפים, כלומר בחיל שהוא מקבץ עלי, או בהיותו מלך כאשר הוא חושב.

האשל -
כמו העץ וכן: ויטע אשל.

ברמה -
מקום היה בגבעת שאול והיה גבוה ונקרא רמה ואין זה רמת שמואל, כי הוא בגבעה היה.

ולדברי בעל הדרש:

הוא רמת שמואל שאמר וכי מה עניין גבעה אצל רמה אלא שאול יושב בגבעה במלכות בזכות האשל הגדול אשר ברמה והוא שמואל שהיה מתפלל עליו.

[כב, ז]
בני ימיני -
כלומר עליכם היה לחוש עלי, כי אתם משבטי וממשפחתי.

[כב, ח]
קשרתם -
מרדתם, כי הקשר הוא המרד והוא בהתחבר לב זה עם זה.

בכרת בני -
בכרת ברית.

בן ישי -
לא זכר שמו דרך בזיון.

[כב, ט]
נצב על עבדי שאול -
כלומר בראשם היה ניצב כי גדול שבעבדי שאול הנצבים עליו היה ושמוש זה בדבר והפכו, כי נצבים עליו ר"ל נצבים לפניו וסמוך לו, לעשות מה שיצוה אותם, ונצב על עבדי שאול ר"ל כמשמעו, שהיה להם לראש וממונ' עליהם.

וכן תירגם יונתן:

והוא ממנא על עבדי שאול,

והוא כמו: הנצב על הקוצרים.

בן אחיטוב -
לא זכר שמו דרך בזיון:

[כב, יג]
ושאול לו באלהים -
להגיד לו דרכו והוא בורח מפני.

ומדרשו:

עשיתו מלך שאין נשאלין באורים ותומים אלא למלך ולאב בית דין, ולמי שצורך צבור בו.

[כב, יד]
וסר אל משמעתך -
אל עבודתך, כלומר שהיה נשמע לכל מצותיך, וכן: ובני עמון משמעתם.

[כב, טו]
היום החלותי לשאול לו באלהים -
יש מפרשים:

בתמיהה, היום החילותי לשאול בעבורו, חלילה שהייתי יודע כי הוא בורח, כי כמה פעמים שאלתי לו שהי' הולך במצותיך.

ויש לפרשו בלא תמיהה, כלומר למה אתה מאשימני, לפי ששאלתי לו באלהים וזה הוא היום הראשון ולא הייתי יודע כי קשה הוא בעיניך וכי בורח הוא, חלילה לי שאם הייתי יודע לא הייתי עושה ומעתה לא אעשה עוד, אחר שקשה בעיניך ובורח הוא מפניך, כי לא הייתי יודע כל זה, אבל הייתי חושב אותו מתחילה נאמן ביתך.

בכל בית אבי -
ולא כל בית אבי.

אל ישם המלך -
דבר אשם אמר זה, לפי ששלח שאול לקרא גם כן כל בית אביו.

[כב, יז]
ולא אבו -
דרשו:

כי אבנר ועמשא היו ולא אבו לפגוע בכהני ה', כי דרשו אכין ורקין מיעוטין, מה שכתוב כל איש אשר ימרה את פיך יומת.
יכול אפילו לדבר עבירה?
תלמוד לומר: רק חזק ואמץ.
ולדעת הדרש הזה יהיה פירוש ויאמר המלך לרצים ולנצבים עליו כי אבנר ועמשא לא היו רצים אלא שרים.

[כב, יח]
לדויג -
כתיב וקרי לדואג, כי היה נקרא דויג ודואג כמו שאומר ויסב דויג ולא קרי דואג.
ויש ספרים שגם הוא קרי דואג, והקרי הוא לפי שברוב היו קוראים אותו דואג.

ומדרשו:

כי לכך כתוב דויג.
אמר לו שאול: נתפשת כדג, אתה הלשנת עליהם אתה הרוג אותם ונראה כי בשעת המעשה קראו הכתוב דויג, לגריעות שמו.

נושא אפוד בד -
כתרגומו:

דכשרין למילבש אפוד דבוץ,

נראה לפירושו כי הוא הרג יותר משמונים וחמשה, אבל השמונים וחמשה היו ראויין ללבוש אפוד בד, כי נראה כי הגדולים בעובדי ה' היו לובשים זה המלבוש, וכן דוד המלך לבשו ביום שהעלה הארון וביום זה שחרבה נוב, הביאו המשכן לגבעון.

[כב, יט]
מאיש ועד אשה -
דרשו בו בדבר עמלק כתיב: ויחמול שאול והעם על מיטב הצאן וגו' יצאתה בת קול ואמרה לו: אל תהי צדיק הרבה ובנוב עיר הכהנים כתיב: מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב יצאתה בת קול ואמרה לו: אל תרשע הרבה.

יש לתמוה כי בכל אשר הזכיר הכתוב עונות שאול לא ראינו שהזכיר עון נוב עיר הכהנים, ואפילו כשקראם בית הדמים לא אמר אלא על אשר המית את הגבעונים, ולא אמר הכהנים ונראה כי חייבים היו הכהנים ולא נגלה בכתוב עונם זולתי עון בית עלי, ואף על פי כן נענש שאול על דמם שנפל בחרב פלשתים הוא ובניו.

ואמרו רז"ל:

גדולה לגימה שמרחקת הקרובים ומקרבת את הרחוקים ומעלמת עין מן הרשעים ומשרה שכינתו על נביאי הבעל ושגגתה עולה זדון.
מרחקת את הקרובים מעמון ומואב,
מקרבת את הרחוקים מיתרו, דכתיב: קראן לו ויאכל לחם.
מעלמת עין מן הרשעים – ממיכה.
משרה שכינתו על נביאי הבעל - מעדוא הנביא, דכתיב: ויהי הם יושבים על השלחן וגו' ושגגתה עולה זדון - שאלמלא הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם, לא נהרג נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדומי ולא נהרג שאול ושלשת בניו.

[כב, כג]
כי אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשך -
שאול הוא שמבקש את נפשי והוא מבקש את נפשך לכן שבה אתי.

כי משמרת אתה עמדי -
אשמור אותך כמו שאשמור את עצמי.
ויש לפרשו: נפשי יבקש מי שיבקש את נפשך.