[ל, א]
ועמלקי פשטו -
בבואם ביום השלישי שנסעו משם ללכת עם אכיש, מצאו שעמלקי פשטו אל נגב צקלג, כי חפשו הדבר עד שמצאו כי מצקלג היו יוצאים להם השוללים, אף על פי שדוד לא היה מחיה איש ואשה שיגיד הם חפשו הדבר עם השכנים עד שמצאו ומסבות הבורא יתברך ומשמירתו את אוהביו היה, שלא המיתו איש ואשה שהרי דוד הרג כמה מהם.

אל נגב -
כתרגומו:

אל דרום,

והוא חסר הנסמך אל נגב הכרתי ואל נגב כלב הנזכרים למעלה.
או הוא שם עיר נקרא נגב וכן: ולאשר ברמות נגב.
ואפשר כי היא היא והראשון נכון.

ויכו את צקלג -
אינו אומר שהרגו אנשי צקלג שהרי אומר לא המיתו איש ואשה, אלא פירוש ויכו - הרסו העיר ושרפוה באש ואמר ויכו, על הריסת הבנין על דרך הרחבת הלשון, כמו שאמר על הבנין: וירפא את מזבח ה', ויואב יחיה את שאר העיר.

[ל, ב]
וישבו את הנשים -
כי אנשים לא היו בה כי עם דוד הלכו ולא נשארו בה כי אם הנשים והבנים והבנות, לפיכך לכדום כי לא היה בעיר מי שילחם.

[ל, ו]
ותצר לדוד -
שרשו יצר והוא מענין צרה וצוקה.
ובאמרו לשון נקבה, ר"ל זאת הרעה.

כי מרה נפש כל העם -
פעל עבר, כי הוא מלעיל בשני פשטין.

ויתחזק דוד בה' אלהיו -
וישם תוחלתו בו והתאפק על הרעה ואמר לרדוף אחריהם ואמר לאביתר: הגישה האפוד.

[ל, ח]
ארדף -
דרך שאלה בלא ה"א השאלה, כמו אף כי אמר אלוהים, אתה זה בני עשו.
ושאל דוד שתי שאלות כאחת ואף על פי שלא היו עושין כן באורים ותומים כמו שפירשתי למעלה, עשה כן לדוחק השעה ונענה על שתיהם.

[ל, ט]
הבשור -
שם מקום.

והנותרים עמדו -
מקרא קצר הוא, ור"ל כי כולם באו עד נחל הבשור ועברו הנחל ארבע מאות והנותרים שלא עברו עמדו שם, כלומר שלא חזרו להם אלא שם עמדו והמתינו העוברים שם ושמרו את כליהם, כי הרודפים לא היה להם שישאו כלום אלא מעט בכדי שיוכלו להלחם לבד.

ויונתן תרגם:

ומקצתהון אשתארו.

[ל, י]
אשר פגרו -
שבתו מפני חולשתם מכח הרדיפה.

והדומה לו בדברי רבותינו ז"ל יומא:

דמפגרי רבנן הוו אמרי האידנא יומא דשפמי,

פירש: יום שהיו בטלים וחלושים מגירסת'

ויונתן תרגם:

דאתמנעו או פירש תרגום של הרס תהרסם פגרא תפגרינון.

[ל, יב]
פלח דבלה -
חתיכת דבילה.

[י, יד]
נגב הכרתי -
כרתי שם משפחה מפלשתים, כמו שנאמר עליהם גוי כרתים

והכרתי -
את כרתי כי בארץ פלשתים ובארץ יהודה פשטו, כמו שאמר: אשר לקחו מארץ פלשתים ומארץ יהודה.

ועל נגב כלב -
הוא כלב בן חצרון משבט יהודה ואף על פי שאמר: ועל אשר ליהודה נחלת כלב זה הייתה לה שם ידוע בפני עצמה.

ונגב –
פירוש דרום כתרגומו.
או פירש ארץ משור, כי יקרא נגב כמו המדבר שיקרא נגב, מפני החורב והוא מישור.

[ל, טו]
נטושים -
מענין: ויטש על המחנה, עניין התפשטות:

וחוגגים -
מרקדים ומפזזים ומכרכרים, כמו: יחוגו וינועו כשכור.

[ל, יז]
מהנשף ועד הערב למחרתם -
מערב יום זה עד ערב יום שני וכל אותו הערב עד הבקר, שהוא המחרת.

ומ"ם למחרתם –
מחרת שני הנשפים שעברו.

ומלת עד –
עומדת במקום שנים כאילו אמר ועד למחרתם.

ולדעת רז"ל:

שפירש מהנשף ועד הערב ואמרו: תרי נשפי הוו נשף יממא ואתי ליליא נשף ליליא ואתי יממא אינו מתיישב טעם המ"ם.

ויונתן תרגם:

מקבלא ועד עדן רמשא ביומא דבתרוהי,

ולא פירש שם טעם המ"ם.

ובדרש:

אמר טעם המ"ם על העמלקים למחרתם המחרת שלהם, שהם למודים ללקות במחרת, שנאמר: וצא הלחם בעמלק מחר.

[ל, כ]
נהגו לפני המקנה ההוא -
פירש אדוני אבי ז"ל:

לפני המקנה שלהם שהצילו, נהגו הצאן והבקר שלקחו מהעמלקים.

ובדברי רז"ל:

המלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, דכתיב: נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד כלומר היו נוהגים המקנה לפני המחנה כמו שהיה דרכן וכשהיו פוגעין בגדרות השדות לא היו נוטין המקנה לצד אחד אלא פורצין לפניהם והולכין דרך ישר לפניהם, וכשהיו בעלי השדות ממחים בידן היו אומרים עבדי דוד: זה שלל דוד כלומר הרשות בידו לפרוץ לו דרך, כי מלך הוא וכל זה לפי שעה.

[ל, כא]
ויושיבם בנחל הבשור -
כיון שפגרו הם מלכת, אמרו להם דוד: והארבע מאות איש שישבו שם לשמור הכלים שהניחו כדי שילכו קלים וירדפו אחר העמלקים מהר שישיגום ועכשיו בא דוד ואנשיו אליהם אל המקום אשר הניחום שם והושיבום על הכלים, והנה הם יצאו לקראתם כשראו מרחוק שהם באים.

ויגש דוד את העם -
כמו אל העם כמו: והראה את הכהן, את מי הגדת מלין.
ופירושו קרב אליהם ושאל להם לשלום.

ויונתן תרגם:

וערע דוד ית עמא ובנוסחא אחרת וקריב דוד לות עמא.

[ל, כד]
יחדו יחלוקו -
כחלק זה כן חלק זה, כי יחדו יחלוקו.

[ל, כו]
לרעהו לאמר -
כמו לרעיו וכמוהו מגן גבורהו כמו גבוריו, בהתפללו בעד רעהו בעד רעיו:

[ל, לא]
אשר התהלך שם -
שהיה מתהלך ביניהם ממקום למקום כשהיה בורח והיו מסתירים אותו ועושים עמו טובות, עשה גם כן הוא טובה מהשלל.

ועוד: כי מארץ יהודה היה השלל ההוא, כמו שאמר הנער המצרי: אנחנו פשטנו נגב הכרתי ועל אשר ליהודה וגו'.