[י, א-יא]
והנה לקח שמואל פך השמן ויצק על ראש שאול למשחו למלך על ישראל ונתן לו אותות כדי שיאמין כי הממלכה תהיה לו, והאות היותר חזק מהם הוא ההפך לו לב אחר והתנבאו עם נביאים, והוא לא נסה קודם זה להיות לו יד ושם בנבואה.

[י, יב]
ומי אביהם -
רוצה לומר שאין ענין הנבואה והשלמות מגיע מהאב לבן, ולזה יתכן שיהיה הבן נביא ואף על פי שאביו אינו נביא, וכבר ישאל שואל: איך היו שם כל כך נביאים?
וכבר נזכר במה שקדם כי דבר השם היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ, ואפשר שנאמר בהתיר זה הספק כי זה היה בעת שהתחיל שמואל להתנבא ועל כן אפשר שנאמר בהתרת זה הספק כי זה היה בעת ההיא שהתחיל שמואל להתנבא ואמנם עתה רבו הנביאים, אם מצד מה שלמד אותם שמואל והביאם אל השלמות, אם לסיבה אחרת.

[י, כ-כא]
ויקרב שמואל -
והנה על פי הגורל נפלה המלוכה לגורל שאול.

[י, כג]
והנה היה גבוה מכל העם משכמו ומעלה.

[י, כה]
והנה דבר שמואל אל העם את משפט המלוכה רוצה לומר הכח שיש למלך על עמו, והעונש הראוי למי שימרה את פיו וכתב זה בספר והניחו לפני ה', רוצה לומר אצל ארון ה' כדי שימצא שם תמיד.

[י, כו]
וידמה שכבר כבדוהו והלכו עמו, והביאו לו מנחה רבים מישראל.

[י, כז]
והרשעים בזו שאול ואמרו: מה יושיענו זה ועל צד הבזיון גם לא הביאו לו מנחה והיה שאול בכל זה כמחריש ולא רצה להוכיחם על זה.