[ב, א]
והנה התפללה חנה לה' יתברך על דבר בנה, שבח והודאה לה' יתברך כעל כל אשר גמלה רב טוב. וידמה שזאת התפלה היתה על דרך הנבואה, ואם נתערב בה קצת ממה שהורגש לה בחוש, וזה ענין התפלה הזאת לפי מה שנחשוב.

עלץ לבי בה' -
אמרה כל זה בעד כנסת ישראל, כשיבא שמואל בנה לעבוד את ה' לבדו ולהסיר הבעלים והעשתרות, שאם לא יעשה לישראל טוב אחר, די בו שמחה.

רמה קרני בה' –
לנגח את אויבי אחר כן, כי כבר נפלו לו אז הפלשתים בידו.

רחב פי על אויבי -
להיותם תמיד נופלים בידו כל ימי שמואל, כמו שנזכר אחר זה והיתה סבת זה.

כי שמחתי בישועתך -
שהראית במלחמה הראשונה שהיתה לשמואל עם פלשתים, להגלות בה ידך החזקה, אשר חזקה והוסיפה אמונתי בך.

[ב, ב]
הנה כשנעיין בקדושים שברא ה' יתברך והם המלאכים שהם נבדלים ונקיים מחומר, לא ימצא בהם מי שהוא קדוש ונבדל כמו ה' יתברך, וזה שכל אחד מהם לו יחס מה אל הגלגל שהוא מניע אותו, והוא משים אותו חי ביחס ההוא המיוחד, כמו שבארנו בחמישי מספר מלחמות ה’.

אמנם ה' יתברך אין לו יחס לאחד מהם כי אין בלתו במציאותו ואין לו שום יחס עם חומר, כי הוא היה תמיד ואין דבר בלתו עד בראו העולם, ולזה אין לו שום יחס עם חומר. ואין בורא ויוצר כאלהינו כי אף על פי שה' יתברך סדר שיתהוו קצת היצירות באמצעות פועלים מה, הנה הם לא ישנו את תפקידם ולא יתחדש מהם רק מה שסדר ה' יתברך שיתחדש מהם על המנהג הטבעי.

ואולם ה' יתברך עושה ויוצר כל מה שירצה, ואף על פי שיהיה כנגד הטבע, והנה אמרה זה, לפי מה שאחשוב בעבור המופת שעשה ה' יתברך לה, שהיתה עקרה וילדה ובעבור שאר המופתים הדומים לזה שעשה ה' יתברך.

[ב, ג]
אל תרבו תדברו -
אמרה בעבור דברי פנינה והכעסתה אותה על שאין לה בנים, והיותה מתגדלת עליה מצד רבוי בניה, ובעבור הדברים האלו שאומרים האנשים קצת לקצת, אל תרבו לדבר גבוהה גבוהה ודבר חזק, בעבור מה שתראו שהגיע לכם מהטוב, או שראוי להגיע מצד כחכם ועוצם ידיכם, או רוב הצלחתכם או חולשת שכנגדכם, או רוע הצלחתם, כי השם לבדו יודע העתידות, ולא נתכנו המעשים לאיש אשר יחשב לעשותם, כי לא אדם דרכו, כמו שזכרה אחר זה. ולמה שהוא קרי בוי"ו ולו נתכנו הנה הרצון בזה כי ה' יתברך לו לבדו נתכנו העלילות כי הוא לבד יכול על כל אשר יחפוץ.

[ב, ד]
הגבורים הם חתים כשירצה ה' יתברך עם היות קשתם בידם וכחם, והאנשים הנכשלים אזרו חיל עם עזר ה' יתברך, כמו שהתבאר מענין סנחריב כשבא להלחם על ירושלם עם שאר המופתים הדומים לו.

[ב, ה]
האנשים השבעים כשהם עשירים שבו, כשירצה ה' יתברך להיות עניים, עד שיהיו משתכרים בפת לחם שהוא השכר המיוחס להם בתכלית הדלות, והאנשים הרעבים והם הדלים, שבו עשירים וחדלו מהשתכר כשירצה ה' יתברך עד שהעקרה כשרצה השם ילדה שבעה, רוצה לומר בנים, ואמרה זה על עצמה בדרך נבואה, כי ראתה שיהיו לה עוד בנים ובנות כמו שספר אחר זה: כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות.
והנה אמרה שבעה להורות על הריבוי על דרך אמרו: כי שבע יפול צדיק וקם, שבע תועבות בלבו ומי שהיא רבת בנים יקרה לה כשרצה ה' יתברך, שאומללה ונכרתה באבדן בניה, ואפשר שמתו בסוף בני פנינה ועליה אמרה כן.

[ב, ו]
ה' ממית ומחיה -
האנשים אחר זה, כאן נתנבאה על תחיית המתים בביאור, להיות עניינו בתכלית הפלא, ואמרה: מוריד שאול ויעל - לכפול הענין במלות שונות, כי הרצון בשאול קבר, כמו כי ארד אל בני שאולה ונקרא הקבר שאול להיותו בבטן הארץ, וכזה נקרא המקום היותר שפל שאול, כמו שפירשנו בביאורנו לספר איוב.

[ב, ז]
ה' מוריש -
ה' יתברך הוא מוריש ואחר כך מעשיר אותו כשירצה, ומשפיל אותו ואח"כ מרומם אותו כשירצה, ולזה אין ראוי שיתגאה העשיר על עשרו ורוממותו, ולא שידאג מאד על שפלותו.

[ב, ח-ט]
כי ה' יתברך מקים מעפר דל וירים האביון מן האשפה, רצה לומר מי שהיה אביון כל כך, עד שהיה מנקה המקומות להסיר מהם האשפה והלכלוך, ירימהו ה' יתברך להושיב אותו עם נדיבים.

וכסא כבוד ינחילם -
רוצה לומר שישימם מלכים נכבדים ומנהיגים אחר היותם דלים ואביונים, והנה אמרה זה, לפי מה שאחשב על דלותה מהבנים, נתן לה ה' יתברך בן שסופו להיות מושל בישראל ממשלה נכבדת, והנה היה זה כן, כי לה' עמודי הארץ ועל העמודים ההם שת היישוב, אשר בו ימצא המין האנושי, ואלו העמודים הם אופני השגחתו באלו השפלים, אשר הם סבת קיום המין האנושי באופן שלם, ובזאת ההשגחה ישמר רגלי חסידיו מהכשל ברעות העולם.

ואולם הרשעים לא יכין להם אור ויראה להם הרע שיפלו כדי שישמרו ממנו, אבל יכרתו בחשך, וכבר יתבאר שזה אמת כי לא בכח יגבר איש אבל ימצא שינוצח, עם היותו יותר חזק משכנגדו, וזה יהיה בהכרח מצד השגחת ה' יתברך באיש החלוש.

[ב, י]
והנה עתה התפללה חנה בעבור בנה ואמרה דרך תפלה, ה' יחתו מריבי שמואל והם הפלשתים שבאו להלחם עמו ועם ישראל בעבורו, ירעם ה' יתברך בשמים וכן היה במלחמה ראשונה שנלחם שמואל בפלשתים שנאמר: וירעם ה' בקול גדול ביום ההוא על הפלשתים ויהמם.

ה' ידין אפסי ארץ -
כי הוא הולך ממקום למקום לשפוט ישראל, ויתן ה' יתברך עוז למלוכה אשר ימליכהו שמואל וימלוך בחייו והוא שאול באופן שינצח אויבי ישראל, וירים ה' יתברך קרן משיחו אשר ימשחהו שמואל ולא ימלוך בחייו, והוא דוד, אשר רמה קרנו מאד לנצח כל אויביו, ונתנה לו המלוכה ולזרעו אחריו.

[ב, יא]
עוד ספר שכבר הלך אלקנה הרמתה בעבור ביתו ולולי זה היה נשאר שם בעבור הנער שנשאר שם לשרת את ה' והניחו שם את פני עלי הכהן כדי שילמדנו ויישירנו לעבודת ה' יתברך, או יהיה על ביתו כמו אל ביתו, כמו ישעה האדם על עושהו, שהוא כמו אל עושהו.

[ב, יב]
והנה בני עלי היו רשעים ובלתי יודעים ה' יתברך ולזאת הסיבה היו רודפים אחרי הזוללות, והיו מפני זה לוקחים מישראל יותר מכדי חקם מבשר השלמים, שהוא חזה ושוק, ועשו להם הכהנים חק ומשפט שהיו לוקחים מהבשר שבשלו ישראל מן השלמים, כל אשר יעלה המזלג מהכלי שהיו מבשלים בו הבשר, וזה היה חמס ובזיון לקרבנות, שהם היו לוקחים אותה על צד רדיפת התאוות, ולא נתנו להם המתנות, שנתן להם ה' יתברך, אם לא לתכלית שיחזקו בתורת ה', מצד שלא יצטרך להם לטרוח במזונם. ועשו רעה גדולה יותר מזאת, שקודם שקרבו מתירי השלמים לכהנים ולישראל, והם החלבים עם מה שנמשך להם, היו חוטפים להם בחזקה מבשר הזבח לאכל בצלי תחת הבשר המבושל, ששמו להם לחק לקחת מזבחי ישראל יותר על מה שהיה ראוי להם, והנה שמו שלחנם קודם לשולחן גבוה, כאילו היתה לשוא העבודה לה', והיה עקר הכוונה למלאת בטנם, ובזה האופן נאצו בני עלי את מנחת ה'.

[ב, יח]
והנה היה שמואל משרת את ה' והנה מקטנותו היה חגור אפוד בד לשמו שהוא נבדל לעבודת ה' יתברך, כמו הענין בכהני נוב עיר הכהנים שהיו שם שמנים וחמשה איש נושאי אפוד בד.

[ב, יט]
והיתה עושה לו אמו מעיל קטן שנה בשנה, ועליו היה חגור אפוד בד, ושנה בשנה היה מברך עלי את אלקנה ואת אשתו שישים לו זרע מן האשה תחת השאלה אשר שאל לה' כל אחד מהם והלכו אחר זה למקום אלקנה, וידמה שזאת הברכה היתה שנה בשנה מפני ראות עלי טוב תכונת הנער והיותו גדל וטוב גם עם אלהים וגם עם אנשים, כמו שזכר אחר זה.

[ב, כב]
עוד ספר כי עלי היה זקן ושמע החמס שהיו עושין בניו לכל ישראל מענין לקחתם מהם הבשר המבושל או החי באופן הקודם, ושמע גם כן את אשר ישכבון הנשים הצובאות פתח אהל מועד, וראוי שנדע, שאין הכונה בזה הענין המשגל, שאם היה הענין כן היה ראוי שיגנה הנביא שבא לעלי, בני עלי על זה החטא העצום, ולא מצאנו שגנה אותם רק על החטא שזכר תחלה, ולזה יהיה הרצון בזה כי הנשים הצובאות פתח אהל מועד מצד הבאתם קניהן, והם הזבות והיולדות, הם היו מתעצלין בהקרבת קרבניהן, באופן שהיו שוכבין וקניהן לא קרבו, ובזה האופן היו שוכבין את הנשים שלא הקריבו קרבנותיהן בדרך שיכלו ללכת לבתיהן, וזהו פירוש נאות מאד לפי הלשון ולפי הענין ובדרך זאת הבינו רז"ל זה הפסוק רוצה לומר שלא שכבו עמם, אבל היו שוהין קניהן.

[ב, כג]
ואמר להם על זה עלי כי לא טובה השמועה והקול שהיו מעבירין עליהם עם ה' כי הם היו חוטאים בזה לה' ובועטים בקרבנותיו באופן שזכרנו.

[ב, כה]
אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים -
רוצה לומר ישפטהו הדיין, ובזה הדרך יתקן את אשר עותו, כי הדיין אינו לובש קנאה על זה החטא, כי לא לו חטא ויראה זכותו לפי מה שאפשר, ואולם אם לה' יחטא איש, הנה אין בזה תקון, כי אין שם שופט על זה זולת ה' יתברך, והוא יענשהו כי לו חטא וילביש קנאה על זה דרך משל, כאמרו כי אנכי ה' אלהיך אל קנא והיה בחטא זה עבודת אלילים, שהיה החטא לה' יתברך, והנה לא היו שומעים בקול אביהם לקבל תוכחת, כי ה' יתברך היה חפץ להמיתם על אלו החטאים, כדי שירחקו מהם הבאים אחריהם ולא יפסידו כוונת התורה בענין הקרבנות, כמו שהמית נדב ואביהוא לזאת הסיבה כמו שבארנו לדברי התורה, או היה זה הענין מהעדר קבולם התוכחת, מיוחס לשם יתברך במקרה, להיותו סבת כל הדברים כאמרו: ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה', או יהיה הרצון בזה כי היה לבני עלי חטא אחר, היה ראוי שימיתם ה' יתברך עליו אף על פי שישובו מזה החמס והזוללות, וזה כי הם לא ידעו את ה' הפך מה שכוון בענין העבודה.

והנה אף על פי שישובו מזה החטא שהוכיחם עליו עלי, היה המות ראוי להם, כי הם לא הרגישו בענין הקרבנות מה שבהם לעבודת ה' יתברך ולא חשבו בהם תכלית אחר זולת השמנת גופם. וכבר דקדקה התורה שתהיה הכונה בהם לה', ולזה הרחיקה שתויי יין מן ההקרבה שאי איפשר שתהיה כוונתם שלימה, כל שכן שאשר לא ידעו את ה' ירוחקו מן ההקרבה, ולזה היה רצון השם יתברך שימותו בני עלי, כדי שידקדקו הבאים אחריהם בכונת הקרבנות, וידעו שאין הכוונה בהם השמנת גופם כמו שחשבו אלו.

[ב, כז]
ויבא איש האלהים אל עלי -
אמרו שהוא אלקנה, אולי היה זה מקובל אצלם, והנה לא מצאנו לו נבואה במקום אחר, ואפשר שנאמר כי הוא פנחס, כמו הענין בנבואות הנזכרות בספר שופטים, וידמה שפסקו נבואות מעלי מצד הזקנה, ולזה הוצרך שיבא לו איש האלהים.

הנגלה נגליתי -
אין הה"א ה"א התימה, אבל הוא ה"א האמתות כמו ה"א הלבן מאה שנה כמו שפירשנו שם. וכבר נגלה ה' יתברך לאהרן בהיות ישראל במצרים והיה מוכיח ישראל כמו שנזכר בספר יחזקאל ולזה אמר ה' יתברך הנה השפעתי לאהרן שפע הנבואה, ולא הספיק זה אבל בחרתי אותו לכהן מכל משפחות ישראל להקריב על המזבח ולהקטיר על המזבח הפנימי, ולשאת לפני בגדי כהונה גדולה להשרות עליהם רוח נבואה באמצעות האורים והתומים.
ואני עשיתי להם כל הטובה הזאת, ולמה אתם בועטים בזבחי ובמנחתי? אשר צויתי במעון שתהיה במעון הידוע, ואחר זה תזכו במתנות משולחני, ואתה מכבד את בניך ממני וזה שהם לוקחים תחלה מהזבח והמנחה קודם שיקריבו מהם, כאילו היה הרצון להשמינכם מראשית כל מנחת ישראל, שהיה ראוי להיות לי, בעבור עמי שיקחו בו תועלת, כמו שבארנו בדברינו לדברי התורה ואתם משימים התועלת, שכוון לעמי בזה הענין להשמינכם, והנה יקחו ישראל תועלת במה שיאכלו הכהנים כשישתמשו בו באופן הראוי, כי הם יורו משפטי ה' יתברך ליעקב ותורתו לישראל.

[ב, ל]
מכבדי אכבד -
רוצה לומר פינחס שכבד ה' יתברך בקנאו את קנאת ה' יתברך בשטים, ולזה השיב הכהונה הגדולה לו בימי שלמה, כי היה צדוק כהן גדול תחת אביתר שהיה מבית עלי, שהיה מבני איתמר, כמו שנזכר בדברי הימים, כי אחימלך בן אביתר היה מבני איתמר.

[ב, לא]
מהיות זקן בביתך -
ירצה בזה, שלא יהיה בהם מי שיזקין, אבל ימותו בחורים.

[ב, לב]
והבטת צר מעון בכל אשר ייטיב את ישראל -
רוצה לומר שכבר תביט מקום צר דחוק לך בכל הטוב אשר ייטיב ה' את ישראל ולא יהיה בך לו חלק לשמח בו. ולא יהיה זקן בביתך כל הימים - רוצה לומר שלא ימצא חכם בביתו כל הימים כמו שהוא עתה, שהיה בו עלי שהיה חכם ונביא.

[ב, לג]
ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי -
כדי שיראו ברעתם בהיותם תחת כהן מושל עליהם, תחת אשר היתה להם הממשלה לולי זה החטא, ולזאת הסיבה לא ימותו בניך בעודם קטנים, אבל ימותו בהיותם אנשים, בדרך שיראו שפלותם ודלותם בעבודת הכהונה.

[ב, לה]
כהן נאמן -
הוא צדוק שהושם כהן תחת אביתר בימי שלמה. והתהלך לפני משיחי, רוצה לומר לפני המלך אשר יעצור בעמי.

[ב, לו]
יבא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם -
רוצה לומר שיבקש לו שישימהו במשמרות כהונה, בעבור דבר מועט שיגיע לו מהתועלת בשביל הכהונה ההיא, והיא מעה כסף וככר לחם ויספיק לו לראותו שיחברהו לאחת ממשמרות כהונה כדי שיגיע לו ממנה מעט לחם לאכול, וזהו העונש הראוי לבית עלי תחת לקחם אשר לא להם להשמין את עצמם, ויסיר השם יתברך מהם מה שראוי להיות להם, בדרך שלא ישאר להם כי אם מעט יוכלו לחיות ממנו בדוחק.