[ו, א]
הנה כל זה קרה לפלשתים מפני ארון האלהים תוך שבעה חדשים.

[ו, ב]
אז קראו פלשתים לכומריהם ולקוסמיהם לקחת עצה מהם מה יעשה לארון ה', אם ישיבוהו לישראל אם לא, ואם היתה עצתם שישלחוהו לישראל במה ישלחוהו שם, כדי שתסור אף ה' יתברך מהם.
[ו, ג]
ונתנו להם עצה שישלחוהו בכבוד, וישיבו לו אשם לכפר עליהם אז ירפאו אם בסבתו בא להם הרע, ויהיה נודע להם למה לא תסור יד ה' יתברך מהם, כי רוצה שיתנו לו כבוד תחת אשר חשבו לחלל שמו, ואמרו זה להורות כי בזה יבחר אם בא להם הרע הזה בסבתו, כי כבר היה דעתם שאם לא בא להם הרע בסבתו, לא ישיבוהו לישראל.

[ו, ד-ו]
וידמה שכבר שלח ה' יתברך עוד שם עכברים היו משחיתים את הארץ והתשפטה המכה הזאת בכל ערי פלשתים, ולזה אמרו להם כומריהם וקוסמיהם שיעשו להם צלמי טחורי זהב ועכברי זהב כמספר הסרנים, וזהו האשם שישיבו לה' כדי שתסור ידו מעליהם, והזהירום שלא יקשה להם מעשות זה שלא יקרה להם כמו שקרה למצרים ולפרעה.

[ו, ז-ט]
והנה היישירו אותם עוד באופן אחר לדעת בקלות אם בא להם רע זה בסבת ארון האלהים, כי האופן הראשון היה בו מהספק, וזה כי אף על פי שהיה זה הרע להם בסבת ארון האלהים, הנה לא יחוייב שירפאו תכף קודם השבתם אותו למקומו, ולזה לא יתכפר להם כי מידו היתה זאת להם עד שובו לישראל, וזה אם לא ירפאו, לא יוכלו הפלשתים להשיבו אליהם עם האשם, ולזה לא תועיל לפלשתים זאת הבחינה הראשונה, ולזה ידמו שלא היו מסכימים בזאת העצה. והכירו זה הכהנים והקוסמים ואמרו להם שלא יכבדו לבם.
ועם כל זה נתנו להם בחינה שנית תוכר להם קודם השיבם הארון לישראל, ולזה צוו שיעשו עגלה חדשה לכבוד ה' יתברך ויהיו להם שתי פרות מניקות עגלים, שלא עלה עול על הפרות ולזה לא תהיינה בנות תרבות למשוך בעגלה, כי לא נסו שום מלאכה, עם שבכאן תהיה סיבה שנית למעט מן ההליכה, והיא היותם משיבים בניהם מאחריהם הביתה, כי אהבתם את העגלים תמשכם לשוב אליהם כפי כחם, אם לא היה זה מאת ה' יתברך להשיב הארון לישראל.
ואם תתישרנה הפרות מעצמן ללכת לישראל דרך בית שמש שהיה המקום הקרוב להם מישראל, הנה יתבאר כי מאת ה' היתה זאת בסבת ארון האלהים, ואם לא הנה הגיע לנו זה הרע במקרה, שאם היה מגיע ממנו על דרך המופת, לא תקצור ידו מעשות זה המופת השני, והוא להניע הפרות אל שילכו מעצמן דרך בית שמש ואם היה זה לנו במקרה לא יושב זה האשם לו, ולא נשיב ארון האלהים לישראל.

[ו, יב]
והנה נתישרו הפרות דרך בית שמש בזולת נטייה, וסרני פלשתים הולכים אחריהם עד גבול בית שמש לראות אמתת הענין.

[ו, יד-טו]
והעגלה באה אל שדה יהושע בית השמשי ותעמד שם -
ושם היתה אבן גדולה ויבקעו את עצי העגלה ואת הפרות העלו אותם עולה לה' על המזבח אשר בנו שם. ואנשי בית שמש העלו עולות, וזבחו זבחים שלמים ביום ההוא לה'.

[ו, יט]
ויך -
ה' יתברך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה', ולא עזבו מלאכתם שהיו קוצרים קציר חטים. ונגפו מהעם שבעים איש שהיו שקולים חמשים אלף איש לגודל מעלתם, או היו המוכים חמשים אלף ושבעים איש, ויתאבלו העם כי הכה ה' בעם מכה גדולה.