[ז, א]
והביאו הארון לקרית יערים אל בית אבינדב אשר בגבעה, ואת אלעזר בנו קדשו לשמור את ארון ה'.

[ז, ב]
ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים -
רבו הימים ויהיו עשרים שנה, רוצה לומר, שכבר עמד בבית אבינדב עשרים שנה עד שהסירו דוד משם, והנה נאספו כל בית ישראל אחר ה' אחר מות עלי והתחרטו ממעשיהם הרעים, בראותם המגפה הגדולה שהיתה בעם במלחמה ההיא ושאר הרעות שקרו להם, והכירו כי פעולותיהם הרעות הטו אלה, או יהיה הרצון בזה, שכבר רבו הימים מיום שבת הארון בקרית יערים והיו הימים עשרים שנה. ואחר כן נאספו כל בית ישראל אחרי ה'.
ואמנם היה שם הארון יותר מעשרים שנה, כי הוא עמד שם עד שמלך דוד שבע שנים, והנה לזה הפירוש צריך שנאמר, שנכנסו כל שנות שמשון בשנות עלי, ולזה הפירוש יתכן שיהיו ימי חיי שמואל בתכליתם כמו ס"ה שנה, ויאות שיאמר ואני זקנתי ושבתי. ואמנם אם לא נאמר כן, הנה לא חיה כי אם נ"ב שנה, ולא יתכן שיאמר על עצמו שהוא זקן ואיש שיבה. ואפשר עם זה שנולד שמואל קודם שנתמנה עלי שופט על ישראל, ויהיו ימי חייו יותר ממה שזכרנו.

[ז, ג-ו]
והנה סבב שמואל אחר זה שהסירו ישראל את אלהי הנכר אשר בקרבם, ועבדו את ה' לבדו וקבצם שמואל המצפה ושאבו ישראל מים ושפכו לפני ה', להעיד שכבר התרחצו מעוונם וצמו והתוודו שם בעניניהם ושפטם להסיר מהם כל לכלוך ועון שביניהם במה שבין אדם לחברו.
ואמנם עשו זה במצפה, כי כבר היה מוסכם ביניהם שמה שיעשו שם נעשה לפני ה' כמו שזכרנו בדבר יפתח.

[ז, ז-ח]
וכאשר שמעו פלשתים כי התקבצו בני ישראל במצפה עלו סרני פלשתים אל ישראל להלחם עמם. וייראו ישראל מפני פלשתים ובקשו משמואל שיתפלל לשם בעבורם בדרך שיושיעם מיד פלשתים.

[ז, ט]
והנה להגיע הנבואה לו והדבקות האלהי, העלה שמואל עולה לה' כי העולה תיישיר לזה, כמו שבארנו בפירושינו לדברי התורה. ואפשר שהעלה אותה על ידי כהן, כי שמואל לא היה כהן, ואפשר שהיתה הוראת שעה, והנה אז הותרה במת יחיד, כי כבר חרב משכן שילה, ולא היה שם עדיין במת צבור.

[ז, י]
ועם העלותו העולה התפלל שמואל לשם יתברך בעבור ישראל, והרעים ה' יתברך ביום ההוא בקול גדול מרעיד על פלשתים באופן שכבר נגפו לפני ישראל, ואפשר שלזאת הסיבה העלה העולה, להראות לישראל שתכף שהיה מעלה העולה נתחדשו הקולות האלו המרעידים, כדי שיאמינו יותר בה' יתברך, ואחשוב שעם אלו הרעמים היו יורדות להבות ואש אלהים, ולולא זה כבר היה מזיק הקול לישראל באופן הזקו לפלשתים.

[ז, יג-יד]
וזכר שכבר נגפו ישראל את הפלשתים ויכום באופן שנכנעו הפלשתים ולא יספו עוד לבא בגבול ישראל ושבו הערים לישראל שלקחו פלשתים מאתם, והנה היה גם כן שלום בימי שמואל בין ישראל ובין האמורי.

[ז, טו-יז]
והנה זכר איך שפט שמואל את ישראל כל ימי חייו בהשגחה נוספת, כי הוא לא היה מטריח ישראל לבא אליו, אבל הוא היה הולך לשפטם בבית אל והגלגל והמצפה והיו מתקבצים שם אליו המקומות הקרובים להם, ואחר היה שב אל הרמה, כי שם היה ביתו ובית אבותיו, ושם היה שופט את ישראל הקרובים לו, והנה בנה שם מזבח לה' כי לא נאסרה אז במת יחיד כמו שזכרנו.

והנה התועלות המגיעות מזה הספור הם אלו:
התועלת הראשון - הוא להודיע יחס שמואל לכבודו, והודיענו כי הצור חוצב ממנו היה נכבד מאד מצד אביו ואמו, שהיתה נביאה לפי מה שנזכר ממנה, ולזה היה ראוי אל שיגיע לזאת המעלה הנכבדת שהגיע אליה, עם שכבר היה קדוש ונבדל לעבודת ה' יתברך מעת הלידה.

התועלת השני - הוא להודיע כי ה' יתברך משגיח בשפלים, ולזה מפני שראה ה' יתברך כי חנה היתה האהובה אצל אלקנה נתן לפנינה ילדים, ולחנה אין ילדים, וכמו שנזכר בתורה בדומה לזה בענין רחל ולאה.

התועלת השלישי - הוא להודיע שאע"פ שאין הנשים חייבות לעלות לרגל, ולא הטף, אלא מי שיכול לעלות ברגליו מירושלים להר הבית אחת בשנה, ראוי לשלם לעלות שם עם נשיו וטפיו בכללם, וזה לשתי סבות:
האחת - להיישירם לאמונה אמתית, כמו שיראו מענין המקדש.
והשנית - כי השמחה השלימה לא תשלם לאדם, אם לא בהיותו עם אשתו ובניו בכללם, ולזה ידמה שיהיה ראוי להיות זה בחג הסוכות, שהוא חג השמחה, ולזה זכר שאלקנה היה עולה מעירו שנה בשנה להשתחות ולזבוח לה', רוצה לומר שלא היה משאיר בעירו דבר מבני ביתו, ולזה היו שם נשיו וכל בנותיו פעם אחת בשנה.

התועלת הרביעי - הוא להודיע שראוי לחנן הקשי יום ולהיטיב לבם כפי היכולת ולזה ספר, כי מפני שהיה צר לחנה בראותה רבוי המנות לפנינה ולבניה ולבנותיה, והיא היתה יחידה, היה אלקנה מטיב לב חנה כפי היכולת, והיה נותן לה מנה שהיו עיניו בה, ולזה היה מושיב חנה אצל פניו, ושאר המנות היה נותן כאילו היה משליך אותם אחרי גוו, ובזה האופן היה מנחם אותה מן הכעס שהיתה מכעסת אותה צרתה, כשהיה אומר לה שהוא טוב לה מעשרה בנים.

התועלת החמישי - הוא להודיע שאין ראוי להתגאות על רבוי הטובה ולבזות הקשי יום. הלא תראה כי פנינה מתפארת ברבוי הבנים והבנות והיתה מכעסת חנה מפני היותה עקרה, וה' יתברך ראה עני חנה ונתן לה בנים ובנות, ובני פנינה היו מתים, כמו שאמרה חנה עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה.

התועלת הששי - הוא להודיע שאין ראוי להתפלל אחר האכילה והשתייה, כי אז לא יתכן שתשלם הכונה בזה לפי הראוי. ולזה ספר כי מפני שאחר זמן אכילה ושתייה קמה חנה להתפלל לפני ה', הנה לא חשב עלי שתהיה מתפללת, אך חשבה עלי לשכורה, לא נכון להתפלל אחר האכילה והשתייה. והיתה תשובת חנה מפני זה שיין ושכר לא שתת, ולזה לא תתגנה אם תתפלל אז.

התועלת השביעי - הוא להודיע שרבוי התפלה והבכיה עוזרים אל שתהיה התפילה נשמעת כי ההפעלות בבכיה גורם שתהיה בכוונה יותר ולזה ארז"ל כי שערי דמעה לא ננעלו, ורבוי התפלה גורם שתחזק הדבקות בין המתפלל ובין ה' יתברך. ולזאת הסיבה זכר בתפלת חנה שהיתה נשמעת, כי היא הרבתה להתפלל ובכה תבכה להעיד שבאלו הדברים היה רושם להשמע התפלה, וידמה שלזאת הסיבה אמר שנתן לה השם שאלתה.

התועלת השמיני - הוא להודיע שהמתפלל אין צריך שישמיע קולו, כי ה' יתברך יודע מחשבות האנשים, אבל צריך שיוציא בשפתיו דברי התפלה, כדי שתשלם לו הכונה בה, ולזה אמר בתפלת חנה: רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע.

התועלת התשיעי - הוא להודיע שהמבקש דבר מה מה' יתברך על צד החסד, שידור נדר, שאם יתן שאלתו יקיימהו, כי בזה יבוא להאמין שהטוב ההוא הגיע לו מה' יתברך, ולזה יקיים בעבורו הנדר ההוא, ולזה היה קיום הנדר באלו המקומות הזכרת החסד, ולזאת הסיבה תמצא במקומות רבים נדר נדרו בזה האופן. מצאנו זה ביעקב וביפתח וברבים זולתם ולזה מצאנו שנדרה חנה זה הנדר בזה המקום, וידמה שכבר קיים אותו שמואל, ואע"פ שאין האשה מדרת את בנה בנזיר ולא האיש גם כן בזה האופן, שהרי לא נולד שמואל עדיין כשנדרה חנה זה הנדר לפרסום האות והמופת שעשה לה ה' יתברך.

התועלת העשירי - הוא להודיע שראוי לשלם שיעיין בעניני האנשים כדי שיוכיחם אם עשו דבר שלא כהוגן, ולזה ספר כי עלי היה שומר את פיה לעיין מה היה ענינה, ואף על פי שלא היה מדרך השלם ההוא לתת עינו בנשים, וכאשר הרבתה לעשות זה הפועל, חשב עלי שתהיה שכורה ולזה הוכיחה על זה.

התועלת האחד עשר - הוא להודיע שראוי לכל אדם שיציל עצמו מן החשד לפי מה שאפשר לו, ולזה ספרה חנה ואם היה ראוי שתבוש מלדבר בפני עלי שהיה כהן גדול ונביא, לא קצרה מלדבר לעלי את דבר התנצלותה.

התועלת השנים עשר - הוא להודיע שתפלת הנביא יותר נשמעת מתפלת זולתו ולזה שמחה חנה כשהתפלל עלי שיתן לה ה' יתברך את שאלתה ובקשתה ממנו, שיתפלל לה' בעבורה על זה ולזה גם כן בטחה שתהיה תפלתה נשמעת, ולזה אכלה וסר כעסה ממנה.

התועלת השלשה עשר - הוא להודיע שאין ראוי לאכסנאי שישמש מטתו, ולזה זכר שידע אלקנה את חנה אשתו אחר ששבו ובאו אל ביתם. למדנו מזה כי בשילה לא ידעה, ואע"פ שהיה בתכלית הכוסף שיהיה לו זרע מחנה אשתו, ואם אמר אומר כי נמנעו מזה מצד צרכם להכנס במקדש, אמרנו לו שלא היה מחויב שיכנסו שם בכל יום, ולזה הוא מבואר שכבר היה אפשר לאלקנה שיטמא יום אחד שם.

התועלת הארבעה עשר - הוא להודיע שחלב האם יותר נאות לנער מחלב זולתה ולזה דקדקה מרים הנביאה שתניק יוכבד את משה ודקדקה חנה שתניק היא את בנה, מפני רצותה שיהיה נבדל לעבודת ה' יתברך.

התועלת החמשה עשר - הוא להודיע שראוי לתת לה' יתברך תודה כעל כל אשר גמל מן הטוב, ולזה זכר שהביאה חנה עם שמואל שלשה פרים לזבוח לה' ואיפה אחת קמח ונבל יין, ושחטו הפר האחד מהם לה' קודם הבאתם הנער אל עלי, כדי לשום עבודת השם יתברך ראשונה בזה, כדי שיעזרו בזה הפעל מה' יתברך.

התועלת הששה עשר - הוא להודיע שמי שירצה בו שיהיה שלם מאד, צריך שיחנכוהו אל השלמות בעודו קטן לפי מה שאפשר כדי שיגדל במנהגים המשובחים וימשך אחריהם, ולזה זכר שכבר השתחוה שמואל לה', והוא כמו בן שתי שנים לפי שהם צווהו על זה לחנכו ולהרגילו לעבודת ה' יתברך, ולזאת הסיבה גם כן היה שמואל מקטנותו חגור אפוד בד.

התועלת השבעה עשר - הוא להודיע מה שנזכר במאמר חנה על דרך הנבואה שנתבאר בזה הפסוק עם מה שיבא אחריו שכבר נתקיים אחר זה לפי מה שפירשנו בפסוק ותתפלל חנה ובפסוק ה' יחתו מריביו.

התועלת השמונה עשר - הוא להודיע שאין בקדושים ובמלאכים שישוה לה' יתברך בענין הקדושה וההבדל מחומר, והנה למדנו מזה שאין השם יתברך המניע אחד מן הגלגלים היותר נכבד מהם, אבל הוא עליון על כל מניעיהם, כמו שבארנו במאמר החמישי מספר מלחמות ה’. וזה למדנו במה שאמרה חנה: אין קדוש כה' כי אין בלתך.

התועלת התשעה עשר - הוא להודיע שה' יתברך הוא אשר לו נתכנו עלילות, לברוא וליצור מה שירצה, אמנם זולתו מהעלולים ממנו לא יוכל לחדש רק מה שסדר לו ה' יתברך מהפעלות, ולזה אמרה חנה: ואין צור כאלהינו.

התועלת העשרים הוא - מה שלמדנו מדברי חנה שאין ראוי להתגאות מפני רבוי הבנים, ולא מפני יתרון הגבורה, ולא מפני יתרון העושר, כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים.

התועלת העשרים ואחד - הוא מה שלמדנו מדברי חנה שהשם יתברך מחיה המתים ומעלה אותם מקברותיהם, וזה אחת מפנות האמונה.

התועלת העשרים ושנים - הוא להודיע שה' יתברך משגיח במין האנושי ובייחוד בצדיקים, ואמנם הרשעים ידמו בחשך ובכמו זה אמר דוד: כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד.

התועלת העשרים ושלשה - הוא להודיע כי לא היתה הסיבה בחטא בני עלי הוא היות עלי בלתי משגיח בענינם, ובלתי מיישיר אותם אל הטוב, וזה כי את פני עלי ובהשגחתו נתישר שמואל לשרת את ה', ועם כל זה לא הועילה הנהגת עלי להישיר בניו אל השלמות מצד רוע תכונתם.

התועלת העשרים וארבעה - הוא להודיע תכונת בני עלי בענין הקרבנות, כי בזה תועלת לבאר שמה שהגיע להם מאת ה' יתברך מהעונש המופלג אשר נזכר בזה הספר היה ביושר, ולזה באר שהם פנו אל המדה המגונה מאד והוא הזוללות, ובמדה אחרת מגונה גם כן והיא החמס, עד שנאצו בזה מנחת ה'.
וזכר עוד מגנותם שהם היו מתעצלים בהקרבת הקרבנות, עד אשר ישכבון ועדיין לא הקריבו קני הזבות והיולדות, וכל זה היה מפני שלא ידעו את ה', ולזה לא השגיחו בתכלית הכוונה אשר בעבורה היו הקרבנות, שאם היו משגיחים בו היו משתדלים להתנהג בענין הקרבנות בקדושה, וייראו מלהקל בענינם.

התועלת העשרים וחמשה - הוא להודיע מעלת שמואל. מקטנותו עם בני עלי לא למד ממעשיהם ולזה שב לזכור ששמואל היה משרת את ה' אחר זכרו רוע תכונת בני עלי, וזכר עם זה שמחת עלי בו מצד טוב תכונתו, ולזה זכר שהיה עלי מברך את אלקנה ואת אשתו בבאם שם לרגל.

התועלת העשרים וששה - הוא להודיע שכבר נתקיים מה שנתנבאה חנה ואמרה: עד עקרה ילדה שבעה ושכבר נתקיימה תפלת עלי במה שאמר: יתן ה' לך זרע מן האשה הזאת ולזה זכר שכבר ילדה שלשה בנים ושתי בנות.

התועלת העשרים ושבעה - הוא להודיע שהתוכחת בחטאים הקשים לא יספיקו בה דברים רכים, ולזה זכר תוכחת עלי לבניו שלא היו בה דברים קשים נגלים בתחלת העיון, כראוי בענין אלו החטאים, ולזה גנה אלו החטאים ה' יתברך על צד התוכחת, ואמר לשמואל כי גם עלי חטא מפני שידע חטא בניו ולא כהה בהם כראוי. ומזה המקום יתבאר כי לא מנע ה' יתברך דרכי התשובה מבני עלי, שאם היה הענין כן, לא היה ה' יתברך מגנה עלי על זה בזה האופן, ואפשר שאמר שאף על פי שרצה ה' יתברך שלא ישובו כי חפץ להמיתם, היה ראוי לעשות לעלי הראוי לעשות לו מהתוכחת.

התועלת העשרים ושמנה - הוא להודיע שמי שיחטא לאשר גמלהו טובות רבות, הנה חטאו יותר גדול מאד ממה שהיה אם לא גמלהו אלו הטובות, ולזה כאשר רצה השם להודיע לעלי העונש הנפלא שיענשהו על אלו החטאים, הודיע לו תחלה רבי הטובות אשר גמלהו, כי מפני זה היה ראוי שיהיה נשמר יותר מחטא לה' יתברך, ולזה היה העונש הזה הנפלא שתאבד הכהונה הגדולה מבית עלי שהיה מבני איתמר, כי ביתו בזה ה' יתברך בענין הקורבנות, ותשוב הכהונה הגדולה לזרע פנחס בן אלעזר אשר כבד לה' יתברך בכל עוז, וזה מבואר בפנחס ובאלעזר.
הלא תראה כי יהושע היה טפל לאלעזר, שנאמר: ולפני אלעזר הכהן יעמד ופנחס קנא לאלהיו בשטים, ומסר עצמו לסכנה גדולה בעבור כבוד ה' יתברך. וכן היה מעת היות צדוק כהן גדול עד תחלת בית שני כי יהושע בן יהוצדק היה מזרע פנחס בן אלעזר כמו שנזכר בספר דברי הימים, והוא היה כהן בתחלת בית שני וראוי שנאמין לפי זאת הנבואה, שכל ימי בית שני נתקיימה הכהונה הגדולה לזרע אלעזר, כי הכהנים שהיו מזרע איתמר היו מעטים ודלים, כי לא היתה להם שררה ולזה לא היו יכולין לתת ממון למלכי ישראל שיעמידום כהנים גדולים, וזה היה העונש הראוי להם.
הם לקחו את אשר לא להם - ועשק ה' יתברך מהם אשר להם.
הם בזו הקרבנות - ורצה ה' יתברך שיגיע להם בבזוי ובשפלות המגיע להם ממתנות הכהונה.
ולזאת הסיבה רצה שלא יכרת זרעו מעם מזבח ה' יתברך, לאדיב את נפשם על מה שנפלו בו מהבוז והשפלות.
הם השתמשו בקרבנות בחיי גופם לבד - ורצה ה' יתברך שיסורו אלו החיים מהם קודם עתם.

התועלת העשרים ותשעה - הוא לבאר עוצם מעלת שמואל בנבואה, שעם היות דבר ה' יקר בימים ההם, הגיע לו הנבואה בזה האופן שהתפעל דמיונו מהשפע האלהי המגיע לו, באופן שהשיג זה הקול באמצעות הדמיון. והנה זה היה שומע הקול בחזק כל כך עד שהיה מקיץ ממנו, וזה ממה שהורה על עוצם שלמות הכח המדמה והשכלי בשמואל, ונתבאר שכבר נתקיים מה שייעד מזה לעלי ולבניו, והשאר נתקיים בנוב עיר הכהנים ובהסרת אביתר מהיותו כהן גדול. ונתבאר עוד מעוצם מעלתו בנבואה, שלא הפיל מכל דבריו ארצה, ונתפרסם לכל ישראל היותו נביא גם בימי עלי, וזה יורה שתמיד היתה מגעת לו הנבואה בכל מה ששאלו ממנו.

התועלת השלשים - הוא להודיע בית ישראל אשר בעבורו נתחייבו שיפלו ביד פלשתים, וזה כי הפלשתים הכירו בצד מה לשם יתברך מעלתו. אמרו: אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה וכשבא ארון ה' בידם לקחו מוסר תכף ושלחו אותו בכבוד מעליהם.
ואולם ישראל היו עובדים הבעלים והעשתרות והמירו כבודם בלא יועיל ולא לקחו מוסר בכל הרעות שהביא ה' יתברך עליהם על זה, ולזה לא סרו מנפול ביד פלשתים, עד שעבדו את ה' לבדו והסירו הבעלים והעשתרות.

התועלת השלשים ואחד - הוא להודיע עוצם השגחת ה' יתברך בשפלים, במה שחדש מהמופתים הנפלאים כדי שישוב ארון האלהים לעם הראוי לו, והודיע בו עם זה אופן יושר ה' יתברך, שלא רצה בתחלה לעשות רע לפלשתים על זה, אבל עשה אות מה באלהיהם להישיר אותם אל שישיבוהו, וכשראה שלא נוסרו בזה עשה באלהיהם ובהם שפטים נפלאים וזה גם כן היה בהדרגה, רוצה לומר שהרע היה הולך וגדל, וזה כי בתחלה הכם בטחורים נסתרים שלא היו יכולים לחבוש עליהם שום תחבושת ומזה הצד היו מכאיבים יותר והיו יותר רב הסכנה, ואח"כ המית ה' יתברך קצתם והנשארים הכה בטחורים, ומהמופתים שנעשו שם גם כן היה התישר הפרות מעצמם למשוך העגלה אשר היה בה ארון ה' לנכח בית שמש, עם שלא משכו בעול, ושהשיבו בניהם מאחריהם הביתה.

התועלת השלשים ושנים - הוא לבאר שראוי להתנהג בענין ארון האלהים בקדושה גדולה ונפלאה ובתכלית הכבוד, כי נכללה בו התורה שהוא מקום השלמויות ולזה זכר שנענשו לאנשי בית שמש כי ראו ארון ה' עם היותם קוצרים קציר חטים בעמק, והיה ראוי להם שיניחו מלאכתם ויתעסקו בענין גניזת הארון, כי התורה לא התירה ראייתו גם לבני קהת, כמו שאמר: ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו וזה כלו היה להפליג בקדושתו ובמעלתו אצל האנשים, כי מה שתתכן ראיתו לכל האנשים לא יתנו לו מעלה בנפש במדרגת המעלה שיתנו למה שלא ימשלו על ראייתו.

התועלת השלשים ושלשה - הוא להודיע שתכף ששבו ישראל לה' בכל לבם נעתר להם על יד שמואל, עד שמשמים נלחמו עם פלשתים על צד המופת ברעמים ולהבות, ואחר זה הכו אותם ישראל ושבו להם על יד שמואל כל הערים שלקחו מהם פלשתים.

התועלת השלשים וארבעה - הוא להודיע שהמעלה שהשם יתברך נותן לצדיקים אינה ניטלת מהם עד יום מותם, ולזה ספר ששמואל שפט ישראל כל ימי חייו, אף על פי שבסוף ימיו היה מולך שאול, הנה היה אז שופט שמואל את העם.

התועלת השלשים וחמשה - הוא להודיע שראוי למנהיג שיעשה באופן שלא תכבד הנהגתו אל המונהגים ממנו, ולזה ספר ששמואל היה הולך מדי שנה בשנה לשפט ישראל בבית אל והגלגל והמצפה, כדי שלא יכבד אל המקומות הרחוקים לבא אליו, ואחר היה שב אל הרמה כי שם ביתו, לשפוט שם כל אשר יבא אליו.

התועלת השלשים וששה - הוא להודיע כי שמואל מפני שהיתה כונתו שתהיה הנהגתו כלה על פי ה', בנה מזבח לה' ברמה להעלות עליו עולות, להמשיך לו הנבואה כי בזה הישרה להגעת הנבואה ,כמו שבארנו בביאורנו לדברי תורה.