אם כה יאמרו אלינו דומו
אמר רב:
כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול אינו נחש.

רב בדיק במעברא, כי הא דרב הוה אזיל לבי רב חנן בר רבא חתניה, חזי מעברא אתיא לאפיה, אמר: יומא טובא לגו.
שמואל בדיק בספרא.
ר' יוחנן בדיק בינוקא.

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר:
בית תינוק ואשה, אע"פ שאין נחש יש סימן.

אמר רבי אלעזר:
והוא דאיתחזק עד תלת זימנין, שנאמר: יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כולנה.

ויואל שאול את העם
(כתוב ברמז ט"ז).
תאנא: ארור
בו נידוי,
בו קללה,
בו שבועה.
בו שבועה, דכתיב: וישבע יהושע בעת ההיא וגו'.
וכתיב: ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויואל שאול את העם וגו'.

תדע לך כח החרם והשבועה
בוא וראה משאול בן קיש שהחרים שיצומו כל העם מגדול ועד קטן, שנאמר: ארור האיש אשר יאכל לחם, ויהונתן בנו לא הייה שם ולא שמע וטבל את קצה המשענת אשר בידו בדבש ונתן בפיו ואכל והאירו עיניו. וראה שאול את פלשתים שהיו מחזקים בישראל, מיד הבין שמעלו בני ישראל בחרם, וראה בי"ב אבנים שעל כהן גדול וראה שהייתה אבנו של בנימן מכהה אורה, וידע ששבט בנימן מעל בחרם, והפיל גורלות ונלכד שאול ויהונתן בנו, מיד לקח שאול את חרבו ורצה להרוג את בנו.
אמרו לו כל העם: אדוננו המלך, היא שגגה! (כח) והקריבו קרבן עולה על שגגתו ונעתר לו, ופדו אותו ממות, שנאמר: ויפדו העם את יונתן ולא מת.

ויטבול אותה ביערת הדבש
תני:

המכבד והמרבץ והרודה את הדבש בשוגג בשבת חייב חטאת.
הזיד ביום טוב לוקה את הארבעים דברי רבי אליעזר.
וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות.

אמר רבי אלעזר:
מה טעמא דר' אליעזר?
דכתיב: ויטבול אותה ביערת הדבש..

וכי מה ענין יער אצל דבש?
אלא לומר לך כיער, מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף חלת הדבש הרודה ממנה בשבת חייב חטאת.

ועוד אמר רבי אלעזר:
כוורת דבורים הרי היא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול, ואינה מקבלת טומאה במקומה.

וחכמים אומרים:
אינו כקרקע וכו'.

ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה
שנו רבותינו:
מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, מפני שהדבש וכל מיני מתיקה מאירים את העינים.

אמר אביי:
לא שנו אלא לאחר אכילה אבל קודם אכילה גריר, שנאמר: וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אותו אל דוד ויתנו לו לחם ויאכל וישקוהו מים ויתנו לו פלח דבלה ושני צמוקים ויאכל ותשב רוחו אליו.
מעשה בר' יהודה ור' יוסי שהיו מהלכין בדרך וכו'.

ויאמר בגדתם
איתמר שחיטת לילה בבמת יחיד.

רב ושמואל
חד אמר:
כשרה.

וחד אמר:
פסולה.

קא מפלגי בדר' אליעזר, דר' אליעזר רמי:
כתיב: ויאמר בגדתם גולו אלי היום אבן גדולה ויאמר שאול פוצו בעם ואמרתם להם הגישו אלי איש שורו ואיש שיהו ושחטתם בזה ואכלתם.
וכתיב: ויגישו כל העם איש שורו בידו הלילה וישחטו.
מר משני כאן בחולין כאן בקדשי קודשים, ומר משני כאן בקדשי במה גדולה כאן בקדשי במה קטנה.

ושחטתם בזה ואכלתם
אמר ר' חסדאי:
מנין לבדיקת סכין לחכם מן התורה?
שנאמר: ושחטתם בזה ואכלתם.

והיכן פרע לו הקב"ה?
ביום מלחמת, שנאמר: והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן ותמצא לשאול וליונתן בנו.

מי המציאה לו?
רבי חני בשם ר' יצחק:
המלאך המציאה לו.

ויבן שאול מזבח לה' אותו החל לבנות
והלא כמה מזבחות בנו הראשונים:
ויבן נח מזבח.
אברהם
יצחק
ויעקב
משה
ויהושע,
ואת אמרת: אותו החל?!

רבנן אמרי:
אותו החל להיות ראש למלכים.

אמר ר' יודן:
מאחר שנתן נפשו על הדבר מעלה עליו הכתוב כאילו אותו החל.

ויאמרו העם אל שאול היונתן ימות
אמר ר' הונא אמר ר' פדת:
הרואה חלום ונפשו עגומה עליו ילך ויפתרנו בפני ג'.
יפתרנו, והא אמר רב חסדא:
חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא?
אלא אימא ייטיבנו בפני שלשה, לייתי תלתא ולימא להו: חלמא טבא חזאי כו' ולימרו ליה הנך: טבא הוא וטבא להוי, רחמנא לשוויה לטב, עד שבעה זמנין לגזרו עליה דלהוי טבא. ולימא שלש הפוכות ושלש פדויות ושלש שלומות.

שלש הפוכות:
- הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה.
- אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם.
- ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך.

[שלש פדויות]
- פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי.
- ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה.
- ויאמר העם אל שאול היונתן ימות אשר עשה (את) הישועה הגדולה הזאת בישראל חלילה חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה כי עם אלהים עשה היום הזה ויפדו העם את יונתן ולא מת.

[שלש שלומות]
- בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.
- ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים לך דויד ועמך בן ישי שלום שלום לך ושלום לעזרך כי עזרך אלהיך ויקבלם דויד ויתנם בראשי הגדוד.
- ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום.

ויפדו העם.
ר' אלעזר אומר:
נתנו ישראל משקלו זהב ופדאוהו.

אר"י: (כט)
וכי לחם אכל והלא לא אכל לחם אלא דבש?!

ריש לקיש אמר:
וכי אכל והלא מיטעם טעם.

לא כן אמר רב חסדא בן אעוירא:
המטעמת אין בה לא משום אכילה ולא משום שתיה ולא משום הפסקת תענית, ואינה טעונה ברכה.
אמרו טעמא, ויפדו העם את יונתן ולא מת.