(א) לשון הסתה שאחריו ב' מורה שמגרה אותו על חברו ע"י שנאה ומשטמה כמו אם ה' הסיתך בי, ותסיתני בו לבלעו, והמינוי הזה לא בא מדוד מפני שנאה או כדי להרע להעם, מה היה הקצף הגדול הזה, והלא גם משה ושאול מנו את ישראל, וכפי דברי מהרי"א לא נתנו שקלים במדבר סיני ובערבות מואב, ולמה בכל מקום תפס לשון פקידה ופה השתמש בפעל מנה, ובפעל ספר, ומה ההבדל ביניהם, ומה היה כונת דוד בזה לאיזה תכלית היה דבר המלך נחוץ למנותם עתה דוקא לעת זקנתו מה שלא התעורר על זה כל ימי מלכותו, בדה"י כתוב שיואב השיב לו הלא אדוני המלך כולם לאדוני לעבדים ולמה יבקש הדבר הזה, משמע שבקש זה מפני שחשב שאינם עבדיו ושמורדים בו, ואיך יהיה זה, ולישב הסתירה במנין העם בין החשבון שבספר שמואל להחשבון שבדה"י, וכן בשקלים שנתן בעד הגורן יש חלופים בין שני הספרים:
[כד, א]
ויוסף אף ה' -
אביר המפרשים השר מהרי"א העתיר בזה המקום דברים הנה לא יאבה לשמוע אל דעת רש"י והרמב"ן בפירשו התורה,

שחטא דוד היה מה שמנה אותם לגלגלותם ולא ע"י שקלים, כי הוא מוכיח בראיות לפי דעתו שישראל במדבר סיני ובערבות מואב וכן הלוים שם נמנו לגלגלותם לא ע"י שקלים, וכן שאול מנאם שתי פעמים, ולדעתו לא צותה התורה ע"ז שלא למנאם שלא על ידי שקלים, ודעתו כדעת הרלב"ג שהיה החטא על ששם בשר זרועו בבטחו על רוב עמו עי"ש.

וכה דברי עקדת יצחק פרשת תשא ומבלי אכניס את עצמו פה בעקר הדרוש הזה שאין פה מקומו אצלי, אומר יהיה איך שיהיה התורה העידה שהמנין הוא סבה אל ביאת הנגף, כמו שאמר <>ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, וזה יהיה מג' פנים:
אם מצד עין הרע כמו שאמר הפילוסוף שמבעל הנפש הקנאי יצאו מן העין קצת אדים מהמותרות אשר ידחם הטבע ויפעלו בארסיותם על המוכן להתפעל מהם עד שימיתו אנשים העלולים לכך, כאשר ימית האפעה בהבטתו.

אם מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. והוא כי כל קיום והעמדת זרע בית יעקב והופרתם והרבותם הוא נגד המערכה שהיא מתנגדת אל העם הזה שהוציאם ה' והפלם מממשלת הוראת הככבים והמזלות אל ההשגחה האלהית, ודרכי ההשגחה כולם הם נסים נסתרים לא גלוים, שה' לא ישדד סדר המערכה בפרסום, רק בהסתר, ולכן כל עוד שאינם נמנים יפרו וירבו בדרך נסיי, אבל כשימנו ויודע מספרם, שאז בהכרח לגלות הנס לעין כל וזאת לא יעשה.

ועוד בה שלישיה, כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כולם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם שאז יתחשב איש איש לבדו, יחופשו עונותיו ואז יהיה בהם נגף.

ועתה גם אם נאמר כדעת הרבנים האלה שישראל נמנו במדבר ובימי שאול שלא ע"י שקלים, לא יפלא לנו מאומה על שבמנין זה של דוד היה הנגף בעדת ה', והוא בשנבדיל תחלה בין ארבע לשונות נרדפים שבאו על המנין, בשלש השתמש פה, לך מנה את ישראל, ופקדו את העם, וידעתי את מספר העם, שהם, מנה פקד ספר.
ועוד ישמש בפעל נשא - <>נשא את ראש בני גרשון. ואומר כי פעל ספר בא על הספירה בעצמה, שסופר אחד שנים שלשה, כמו <>וספרה לה שבעת ימים, וספרתם לכם ממחרת השבת, שעל זה לא יצדק רק לשון ספירה שסופר הימים.

ופעל פקד בא על סכום המנין, אחר שספר הפרטים ויאמר סך הכל כך וכך ישמש בלשון פקד, וירמוז ג"כ אל תכלית הספירה, למשל מלך הסופר חיילותיו לדעת סכומם, הוא פוקד על ענינם, מי ילך למלחמה וכמה ילכו, ובזה משתתף עם הוראה השנית שיש לפעל פקד, <>ה' צבאות מפקד צבא מלחמה (ישעיה יג)<> וכן אמר במד' שה"ש (פ' אחת היא יונתי).

מספר - זה המנין מפקד זה הסכום, וכן תמצא שבכל מקום שידבר על פעולת הספירה הסדוריית זה את זה לא יוכל להזכיר לשון פקד, <>אספרם מחול ירביון, כי עתה צעדי תספור (איוב יד), <>תספור ירחים תמלאנה (שם לט), <>והכהו כדי רשעתו במספר (דברים כה).

אולם פעל מנה בא גם על דבר שכבר יודע מספרו ומונה לדעת אם לא חסר ממה שהיה, כמו שאמר <>עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה (ירמי' לג), לדעת אם חסר מהם, <>למנות ימינו כן הודע, וחסרון לא יוכל להמנות, מונה מספר לככבים, רצה לומר שמונה שלא יחסר מספרם לעולם, ואמר <>אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה, כי העפר לא יצוייר בו המינוי שאם יוקח אבק דק מן העפר ישאר בשלימותו כמו שהיה, וכן ישראל כשיחסר מהם יתמלא תיכף, ועל זה אמר <>מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, תפס מינוי אצל עפר.

ופעל נשא בא על הפקידה שיש בו נשיאות וחשיבות. כמו ראש אנשי המלחמה שישא ראשו שהוא איש גבור ומצביא המלחמה, וכן במדרש במדבר פ"ד, אינו אומר פוקד אלא נשא לשון נשיאות וחשיבות.

עפ"י הקדמה זו נבוא אל הביאור, הנה תראה שבמנין של חומש הפקודים וערבות מואב לא השתמש לא בפעל מנה, (כי לא היה הכונה לדעת אם חסר מהם) ולא בפעל ספר, כי לא היה כונתו הספירה מצד עצמה רק בפעל <>פקד ובפעל <>נשא, שמצד שהיה במנין זה התנשאות וחשיבות אמר פעל נשא, ומצד שתכליתו היה לדעת הסכום הכולל אמר פקד.
וכן אצל שאול אמר: <>ויפקדם בטלאים.

אמנם אמר שם <>במספר שמות, רצה לומר שהספירה לא היה שספר הגלגולת שבזה יש עין הרע, רק שספר השמות, כל אחד כתב שמו ושם משפחתו וע"י שספר השמות ידע סכומם, אבל לא אמר ספור את ב"י או ויספור כי זה אינו ראוי רק הפקידה לדעת הסכום הכולל, שבזה לא שיך עין הרע, ולא הטעם הג' שהפריד היחידים לבדם, כי הלא מקבץ הסכום הכולל, וגם לא הטעם השני שאין הברכה שורה רק בדבר הסמוי מן העין, כי לא פקד רק צבא המלחמה, והפחותים מבן עשרים נשארו בלא מנין, והברכה עדיין מסותרת בנסי ה' הנסתרים.

אמנם במספר הזה שספר יואב השתמש בג' לשונות אלה לגלות מה היה כונת דוד בזה, ואופן חטאו בדבר זה. ואומר בעז"ה, הנה מצאנו כי עד העת ההיא לא התיחדו אנשי החיל מי יצא בצבא, רק בכל עת בא מלחמה בארצם, יצא כרוז מן המלך שיצאו העם למלחמה, והלכו כל החרדים למצותו, הלא תראה כשפקדם שאול בבזק היו ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף (ש"א יא) וכשפקדם בטלאים היו איש ישראל מאתים אלף ואיש יהודה עשרת אלף, מבואר שמאה אלף מישראל ועשרים אלף מיהודה נשארו בביתם בפעם הזאת, והנה קודם שהיה המרד של אבשלום שהיו כולם נאמנים למלכם, ידע כי עת ישמיע את העם יצאו כולם למלחמה באהבתם אותו, אבל אחר שנתהוה המרד של אבשלום ואחריו של שבע בן בכרי שראה דוד שלב ישראל נוטה מעליו, וירא כי עת תקראנה מלחמה ישארו רובם בביתם, לכן כמו שהנהיג בעת ההיא לקחת מאתם מס מה שלא היה קודם לכן שנתנו הכל ברצון (כנ"ל פ' כד) כן רצה להנהיג שכל יוצאי צבא יהיו מופקדים במספרם ויהיו כתובים בפנקס המלך עד שבעת מלחמה ידע מי החסר מהם אשר לא בא לעזרת ה' בגבורים וענוש יענש, כמו שהוא היום אצל מלכי ארץ, שבני החיל נזכרים ומנוים ומוכרחים לצאת לקראת נשק בעת הצורך.

והנה הכתוב אומר: ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה.
ופירשו מהרי"א:

שהיה החרון אף על שמרדו במלכות בית דוד והלכו אחרי שבע בן בכרי, שבזה רצו לפרוק עול מלכות בית דוד ועול מלכות שמים, ומענין זה בא עליהם העונש בזה הדבר עצמו, שעלה על לב דוד שלבם רחק ממנו, ולא יעזרוהו בעת מלחמה, וזה שאמר ויסת את דוד בהם, כאילו הטיל קצת שנאה ביניהם, שלא האמין להם כמקודם, ומזה גזר לאמר לך מנה את ישראל ויהודה, שלא הי' תכלית כוונתו לפקוד את העם לדעת סכומם, רק למנותם לדעת אם יחסרו מהם בשעת מלחמה, שזה גדר המנין, ובדה"י פירשו יותר במה שאמר: ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד בהם למנות את ישראל שעמד בזה שטן ויעורר מדנים שהטה לב דוד לזה, כי ה' לא הסית אותו רק אנשים משטינים, רק ה' לא הטה לבבו אל שלא יאמין לשוא נתעה. והנה הגם שאמר למנות את יהודה ג"כ, עקר כונתו היה על ישראל שעזבוהו והלכו אחרי שבע בן בכרי, מה שאין כן בני יהודה דבקו במלכם, ועל זה בדה"י אמר רק למנות את ישראל.

[כד, ב]
ויאמר המלך וכו' שוט נא וכו' ופקדו את העם וידעתי את מספר העם -
אמר שיפקדו לדעת הסכום הכולל, אבל דעו כי אין די לי בזה לבד, כי אני רוצה לדעת גם את מספר הפרט.
ובדה"י אמר: <>ספרו את ישראל ואדעה את מספרם השתמש רק בלשון ספירה שזה היה עקר כונתו. לא לפקדם כמשה. ע"ה, ושאול, רק לספרם אחד אחד. ולפי זה כפי פקודת דוד ותכלית כוונתו היה:
א) לספור כל איש איש מבני החיל ולכתבו בספר ד"ה אשר למלך, למען לא יפקד בעת קרב.

ב) לספור גם הפחותים מבן עשרים ולדעת שנותיהם, כדי שעת יגיעו לעשרים יעמדו בצבא, ובודאי רצה לערוך כמו שהוא היום בכל ממלכת אירופא, שכותבים כל בני המדינה מעולל עד יונק, הנולדים והמתים, שנותם ומקומם, והם שמורים בספרי השרים, וכ"כ הרמב"ן שדוד ספר גם הפחות מבן עשרים, ומבואר בדה"י (כל זה כג כד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה, כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים, יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה, ויהי בזאת קצף על ישראל ולא עלה המספר במספר דברי הימים למלך דוד, מבואר שיואב החל למנות הפחותים מבן עשרים (רק שלא כלה) ועל ידי זה היה קצף, ולכן לא בצע אשר זמם לכתוב המספר בס' ד"ה למלך כפי מה שאמר, ולכן המחלקות שערך אח"כ לא נשא מספר הפחותים מבן עשרים, כי חזר מדעתו זה, ומבואר כי בזה נמצא כל הדעות הנזכרות למעלה, אם עין הרע, מה שספר ומנה הפרטים, אם שאין הברכה שורה בדבר המנוי, אחר שמנה גם הפחותים מבן עשרים, אם במה שהפרידם כי לא היה הכרונה לדעת הכולל כי אם לדעת הפרטים, ובזה היה מציאות לנגף, וכמו שאמרו חז"ל בברכות (דף סב), שטעה בדבר שהתינוקות יודעים אותו, במה שלא נתן כופר נפשם, כי אין זה דומה לפקידת שאול, ששאול פקד לדעת הסכום, ודוד ספר ומנה לדעת הפרטים.

[כד, ג]
ויאמר יואב -
השיב לו, שאין זה ראוי,
א) מצד הנזק, שעל זה אמר ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם וכו', רצה לומר וזה יזיק להברכה והריבוי אם מצד שאינה שורה בדבר המנוי, ואם מצד עין הרע.
ובדה"י הוסיף <>למה יהיה לאשמה לישראל, שהזכירו מה שאמר: <>ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, שצריכים כופר וכפרה.

ב) מצד שאין בדבר הזה שום צורך, שעל זה אמר: ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה?!
ובדה"י פירשו יותר <>הלא אדני המלך כולם לאדני לעבדים למה יבקש זאת אדוני וכו', רצה לומר מה שתחשוב שלא ישמעו לקולך ללכת לצבא בעת הצורך הוא טעות כי כולם עבדים ואתה מלכם, ואם כן לאיזה תכלית יבקש זה?!

[כד, ט]
ויתן יואב את מספר מפקד העם -
ואמרו חז"ל (במדבר רבה פ"ב ופסיקתא פי"א):

אם מספר למה מפקד?!
עשה שני אנפראות גדולה וקטנה, הראה לדוד את הקטנה והגדולה לא הראה לו,

ובמדרש שמואל אמר:

אם מקבל את המועט מוטב ואם לאו אראה לו את המרובה, והוא מובן עפמה שאמר כי מפקד הוא הסך הכולל ומספר הוא החשבון הפרטי, והיה ליואב שני מיני חשבונות:
א) הסך הכולל שהיה כתוב בקוצר ורצה לתת לו רק המפקד שבזה לא ישא חטא, ואחר שדוד לא רצה בזה נתן לו -
ב) גם החשבון הפרטי שמבאר את המפקד הכולל בפרטיו, שעל זה אמר שנתן לו את מספר מפקד, רצה לומר מספר הפרטי המבאר המפקד הכולל.

ותהי ישראל -
בל"ב מדות דר"א בנו של ריה"ג:

משני כתובים המכחישים זה את זה על שיבא הכתוב השלישי וכו' כיצד?
כתוב א' אומר: ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף (כ"ה בדה"י).
וכתוב א' אומר: שמונה מאות אלף,
שלש מאות אלף אלו מה טיבן?
בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, וב"י למספרם ראשי האבות ושרי האלפים וכו' המשרתים את המלך חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלוקת האחת עשרים וארבעה אלף, הללו היו כתובים בנמוסי המלך ולא היו צריכים להמנות.
כיצד כ"ד אלף לכל חדש הרי לי"ב חדש מאתים ושמונים ושמונה אלף, נשתייר שנים עשר אלף לנשיאי ישראל, ע"כ.

אולם עדיין יש סתירה שפה חשיב בני יהודה חמש מאות אלף,
ובדה"י חשבם <>ארבע מאות ושבעים אלף,
וזה יתישב יותר לפי התירוץ השני שאמרו חז"ל אריב"ל:

הכתובים מוסיפים בכאן מה שחסרו כאן אלו שני שבטים שלא נמנו, שכך כתיב בדה"י ולוי ובנימין לא התפקדו בתוכם, פירש בס' שמואל מספר המספר שנתנו אל המלך שלא פקדו לוי ובנימין ובס' ד"ה הודיע עזרא הסופר האמת שהיו שלש מאות אלף יותר, מלוי ובנימין, ופירש הטעם מה שבס' שמואל לא חשב רק שמונה מאות אלף משום שיואב לא פקד לוי ובנימין כי נתעב דבר המלך אל יואב, ובזה מיושב חילוף המספר מיהודה, כי רבים מלוי ובנימין גרו ביהודה כנודע, שתשע ערים נתנו מיהודה לבני אהרן. וגם בנימין היה מעורב ביהודה, ואלה מנה יואב בכלל בני יהודה והיו שלשים אלף, וחשבם לבני יהודה כי הוא לא מנה לוי ובנימין בפני עצמו ועזרא בדה"י שחשב לוי ובנימין בפני עצמו שהיה סה"כ שלש מאות, גרע מה שמנה יואב מהם ליהודה ונשאר ליהודה רק שני מאות ושבעים אלף.

[כד, י]
ויך לב דוד אתו -
אחרי כן ספר את העם, נראה פירושו, אחרי הדבר הזה שכן ספר העם, רצה לומר שספרם כן באופן זה שהזכרנו למעלה, הכה לבו אותו ונתחרט, שאם לא היה סופר אותם כן רק פוקד כמו שאול לא היה בזה עון כנ"ל, ובדה"י כתוב פה<> שה' הכה את ישראל, באר שכבר התחיל איזה מכה וחולי, ועל ידי כך התחרט דוד.

ויאמר דוד אל ה' חטאתי וכו' -
יש הבדל בין חטא ועון,
שחטא - יציין את המעשה,
והעון - יציין עוות השכל,
ובדבר הזה הרע במעשה וטעה בשכלו, ועל זה אמר חטאתי אשר עשיתי במעשה, ועל העון של השכל אמר שנסכל מאד בשכלו.

[כד, יב]
שלש אני נוטל עליך -
א"ל דע שהתחייבת להענש בשלש עונשים, רעב וחרב ודבר, רק ע"י שתבחר אתה את ענשך, כמקבל עליו היסורים באהבה מרצון לבו, יהיה די באחת מהם, ורצה לומר אם אני נוטל עליך, אטול כל השלש, אבל העצה בחר לך בעצמך אחת מהנה.

[כד, יג]
ויבא גד וכו' ויגד לו -
הגיד לו תחלה העצה שיקבל הדין ברצון, ובדה"י פירשו ויבא גד ויאמר לו כה אמר ה' קבל לך רצה לומר קבל על עצמך באהבה.
והנה פה אמר התבא לך שבע שנים רעב בארצך,
ובדה"י אמר: <>אם שלש שנים רעב,
ולדעתי אחר שזה היה בסוף ימי דוד שלש שנים קודם מותו, הגם שאמר לו שיהיו שבע שנים רעב בארצו, באר עזרא בדה"י שלפי זה לא היו בחיי דוד רק שלש שנים רעב. והיתר אחרי מותו, ובדה"י כתוב <>ואם שלשה חדשים נספה מפני צריך <>וחרב אויביך למשגת, <>ואם שלשת ימים חרב ה' ודבר בארץ ומלאך ה' משחית בכל גבול ישראל, כי פה סדר מן החמור אל הקל, שהרעב ישמש שנים והחרב חדשים, והדבר ימים, ושם סדר מן הקל אל החמור, שהחרב תגע בדוד עצמו שתשיגהו חרב אויביו, וכן הדבר לא יהיה טבעי, רק ע"י שליח השגחיי, שיראו כולם מלאך וחרב שלופה בידו.

[כד, יד]
ויאמר דוד -
ראה כי עונש הרעב הוא טבעי, ועונש החרב בחיריי, ולכן בחר בדבר אחר שהוא השגחיי, ורבו רחמי ה'.

[כד, טו]
ויתן ה' דבר מהבקר עד עת מועד -
פליגי בה בברכות (דף סב א) אמר שמואל וכו':

מזמן שחיטת התמיד עד זריקת דמו,

וכן ת"י,

ור"י אמר:

עד חצות,

לדעת הראשון:

היתה הגזרה כלה ונחרצה להשחית הכל, כי אם בשעה א' נפלו שבעים אלף, היה נופל בכ"ג שעות, אלף אלפים ושש מאות אלף ועשרת אלפים, שהוא יותר מן המספר שהעלה יואב, שהיה כפי המבואר בדה"י מיהודה וישראל אלף אלפים וחמש מאות אלף ושבעים אלף, וכמוהם היו הנשים, וכמוהם היו הטף. כמו שמבואר במכלתא פ' בא בפסוק וגם ערב רב עלה אתם, שהגברים והנשים והטף היו ג' פעמים סמ"ך רבוא, אם כן בשלשה ימים היה כליון חרוץ.

ולדעת ר"י:

היתה הגזרה רק על הנמנים מבני ישראל כחשבון שנתן יואב שמונה מאות אלף, (כי בני יהודה לא נטו אחרי שבע בן בכרי) וכשנפלו בשש שעות שבעים אלף היו עתידים לנפול בג' ימים שהם י"ב פעמים שש שעות שמונה מאות וארבעים אלף, שהוא קרוב לסך הזה.

[כד, טז]
וישלח ידו המלאך ירושלם -
לפי חוקי הלשון היה צ"ל וישלח המלאך ידו,
ובדה"י <>וישלח האלהים מלאך ירושלים, וכפ"ז גם מה שאמר פה וישלח היינו ה' שנז' תחלה, ה' שלח את ידו שהוא היה המלאך, כי המלאך המשחית בדבר מכונה בכתובים בשם יד ה' כמו שאמר: <>הנה יד ה' הויה במקנך, וכמו שאמר בהגדה <>ביד חזקה זו הדבר, שפועל ה' ע"י מלאכיו עושי דברו.

ויאמר וכו' רב עתה -
כי המשחית, הגיע אל עיר ציון עיר דוד, כי היה עם גורן ארונה מקום בהמ"ק שהיתה בין ציון וירושלים, והיה נוגע בדוד בהכרח כי כיון שנתן רשות למשחית וכו', ובזה נחם ה' בזכות דוד ואמר שירף ידו ולא ישחית ובאר הטעם כי עמד עם גורן ארונה, וגם זכות המקום גרם.

כמו שאמרו חז"ל:

מה ראה?
אפרו של יצחק ראה.

וכן אמרו:

כסף כפורים ראה, רצה לומר שעתידים לשקול שקליהם כל שנה למקום הזה והשקלים מכפרים מהנגף.

ובדה"י כתוב בזה <>וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים ויפול דוד והזקנים מכוסים בשקים על פניהם, פירשו כי אז ראה דוד את המלאך. שבזה היה מעותד להנגף, שלכן ראהו, רק ה' אמר אז הרף ידך, ונצול דוד בהשגחה, ואז נסתלק המלאך מן הארץ, כי לא היה לו רשות לנגוף, ועדן לא שב לשמים, שגם על זה לא ניתן לו רשות, ולכן עמד בין הארץ ובין השמים, ויען שתחלה היתה חרבו כנגד ציון עיר דוד, כשאמר לו ה': הרף ידך, הפך את חרבו מצד של ציון אל צד ירושלים שהיה שם תחלה, וזה שאמר: <>נטויה על ירושלים, רצה לומר נטויה אל הצד.

[כד, יז]
ויאמר דוד אל ה' בראותו את המלאך המכה בעם -
על ידי שראה שהמלאך לא יגע בו הגם שראהו, ורק נטה חרבו לצד העם, הלא אנכי חטאתי וגם העויתי, כנ"ל (פסוק י' הבדלם) ולמה יעניש את העם בעבורו שהוא החוטא.

[כד, יח]
ויבא גד -
מבואר בדברי הימים שכן אמר המלאך אל גד, כי אחר שלא עשה עוד שליחותו הקודם, היה הוא המוכן להגיע הנבואה אל גד שהגעת הנבואה תהיה ע"י מלאך, והיה המוכן להנס שירד אש על המזבח, שדברים האלה יעשו על ידי מלאכיו עושי רצונו, והמשחית עצמו הכין רפואה במה ירפא להם, על דרך <>מחצתי ואני ארפא ימחץ וידיו תרפינה, במה שמוחץ בו מרפא.

[כד, כ]
וישקף ארונה -
מבואר בדה"י שראה ארנן את המלאך והתחבא, כענין <>חבי כמעט רגע, רק השקיף בעד החלון וראה את המלך ועל זה יצא.

[כד, כד]
בכסף שקלים חמשים -
ובדברי הימים אמר:<> ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות.

ואמרו חכמינו ז"ל:

שגבה חמשים שקלים מכל שבט הרי שש מאות,

ועוד אמרו:

מקום המזבח בחמשים, והשדה כולה בשש מאות, רצה לומר פה ספר כי תחלה קנה רק הגורן למזבח בחמשים, ואח"כ שראה שירדה שם האש כנזכר בדברי הימים ונבחר המקום לבית הבחירה, קנה גם המקום סביבו, בעד שש מאות שקלי זהב. ונסתבב מהמגפה הזאת שמצא מקום לה' ומאז החל להכין בנין הבית כמו שאמר בדה"י באורך, ומאז נתקיימה נבואת נתן שפסקו מלחמת האויבים, כמו שאמר למעלה (סי' ז), והראה שלא היה צורך עוד לחיל ולא לצבא, כי עין ה' אל יראיו.