(א) וכי לא ידע דוד מספר בית שאול והוא היה חתן המלך, היה לו לומר הכי נותר עוד לבית שאול:

[ט, א]
הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול -
מבואר (ממה שלא אמר הכי נותר עוד לבית שאול) שידע מן הנותרים בבית שאול כי דוד היה חתן המלך ואיך לא ידע מספר אנשי בית חותנו, וידע כי שלשת בניו נפלו במלחמה ושנשאר בן ליהונתן, ומשבעה אנשים מבניו אשר הוקעו ע"י הגבעונים, רק שבעת שגברה יד דוד יראו לנפשם פן יהרגם כדרך מלכי קדם שהיו הורגים אף את אחיהם בל ימרדו ומכל שכן זרע המלך הראשון, והתחבאו כל הימים עד שעקבותם לא נודעו, ולכן שאל אם יש עוד מהנותר לבית שאול רצה לומר אם עודם חיים.

ולפירוש מהרי"א:

שרצה להקים מהם שרים ושופטים, נמשך למה שאמר בסימן הקודם שדוד מנה שרים ושופטים ורואי פני המלך ואז שאל אם יש עוד מהנותר לבית שאול איש חיל ראוי למנותו ויעשה עמו חסד להגדילו בעבור יהונתן, וממה שאמר בעבור יהונתן גלה דעתו שעקר מגמתו להגדיל זרע יהונתן אוהבו שהיתה ביניהם שבועת אלהים, וכאשר פרסם המלך את חפצו ובכל זאת לא יצא אחד מבית שאול מן החורים אשר התחבאו שם.

[ט, ב]
ולבית שאול עבד -
זקן ביתו קראו לו לדרוש מאתו איה המה, ומה שאמר המלך האתה ציבא יש לומר פה ג"כ ששאל אותו אם הוא עדיין ציבא רצה לומר עבד בלתי משוחרר, או נשתחרר מבית שאול, כי המשוחררים שינו את שמם לשם יהדות כדרך הגרים והשיב עבדך שהוא עדין עבד.

[ט, ג]
האפס עוד איש -
אחר שלא באו לקבל חסד.

וגם למהרי"א דייק:

האפס איש רצה לומר איש ראוי להתמנות,

והוסיף ואעשה עמו חסד אלהים לכלול כל בית שאול אף שאינו מזרע יהונתן, כי לא אמר בעבור יהונתן, והשיב לו שנמצא בן ליהונתן אבל הוא נכה רגלים ובלתי ראוי להתמנות.

[ט, ד]
הנה הוא בית מכיר -
מתחבא שם.

[ט, ו]
ויבא מפיבושת -
יתכן כי תחלה בהיותו מתחבא העלים שמו ומשפחתו ועתה פרסם שהוא מפיבושת ושהוא בן יהונתן, ובדה"י קוראהו <>מריב בעל. ויש לומר שאחד מן השמות הוא השם שקרא את עצמו בהחבאו.

ודעת חז"ל (ברכות דף ד'):

שעקר שמו היה מריב בעל ונקרא מפיבושת ע"ש חכמתו שהיה מבייש פני דוד בהלכה, ופירשו שבבואו נודע שהוא מפיבושת חכם גדול,

וכן דרשו:

שהעבד הלשין עליו שהוא בלא דבר, רצה לומר חסר כל דבר חכמת בינה ובאמת היה מלא דבר.

[ט, ז]
והשיבותי לך את כל שדה שאול אביך -
המפרשים נדחקו בזה:

אם נתן לו חלקו, מהו החסד?!
ואם נתן לו חלק אחיו איך העביר נחלה?

עיין רש"י ורד"ק.

והנכון בעיני שהיה הבדל בין קניני המלך ואחוזתו מנחלת אבותיו שדינו בהם ככל אדם בקנינו ושדה אחוזתו, ובין קניני המלך שהיו לו מחוקי המלוכה ששדות וכרמים הון ואוצרות שהגיעו לידו בסבת מלכותו, בעת הועבר ממלכותו היה של המלך המולך בעת ההיא, כי היה רק לצורך המלכות לא לצורך המלך, וכמו שאמר עוד בפרטות אצל כרם נבות, ושאול היה עני תחלה, ואצר הון ושדות ממשפטי המלוכה, ובעת נתנה המלוכה לדוד זכה דוד בכל הקנינים שהיו שייכים אל המלכות לצורך המלוכה, בפרט כי כבש בית שאול במלחמה, והיה בזה חסד גדול שהשיבם למפיבושת מצד היותו בן אוהבו, והודיע לו כי יגדיל חסדו עמו בשתים:
א) מה שישיב לו שדה שאול רצה לומר כל קניניו וזה בעבור יהונתן.
ב) שיהיה מאוכלי שולחנו שזה מצד מעלת מפיבושת עצמו, כי לא יקרבו אל שולחן המלך רק אנשים גדולים בתורה ובחכמה, וזה שאמר ואתה תאכל.

[ט, ח]
וישתחו -
נגד החסד הראשון,

ויאמר מה עבדך –
נגד השני ששמהו מאוכלי שולחנו.

(י) מה שאמר והיה לבן אדוניך לחם ואכלו, סותר למה שאמר שמפיבושת יאכל על שולחנו, ותחלה קראו בן אדוניך ואח"כ מפיבושת, והיה לו לומר והוא יאכל על שולחני, איך אמר ציבא שמפיבושת יאכל על שולחנו הלא יאכל על שולחן המלך, ולמה הפסיק במה שאמר שלמפיבושת בן קטן, ולמה סיפר עוד כי על שולחן המלך תמיד הוא אוכל:

[ט, י]
ועבדת לו וכו', -
פירשו כי אוכלי שולחן המלך לא סמכו ע"ז כל מחייתם, כי עקר סעודתם היה בביתם שם יעשו לחם רב לבני ביתם ומיודעיהם אשר יגדל לפעמים ביתר שאת מן שלחן המלך ואחרי שבעם באו בצהרים אל שלחן המלך לכבוד ותפארת, ועל זה א"ל שנגד צרכי ביתו יעבד לו את האדמה ויביא תנואתה שיהיה לבן אדוניך לחם ואכלו, רצה לומר לו ולבני ביתו וכל הנלוים אליו, ומפיבושת עצמו מצד מעלתו יאכל על שלחני לכבוד.

[ט, יא]
ויאמר ציבא -
הבטיח לעשות כמצות המלך להכין צרכי בית מפיבושת, עד שמפיבושת יאכל על שלחני (רצה לומר על שלחן שיכין לו ציבא מתבואת שדותיו) כאחד מבני המלך, שהם לפי מעלתם שלחנם גדול מאד וירבה לפעמים משלחן המלך.

[ט, יב]
ולמפיבושת -
סיפר שהגם שבני בית מפיבושת היו מעטים כי לא היה לו רק בן קטן, בכל זאת היו כל בית ציבא עבדים למפיבשת למלאות צרכי ביתו הרבים כי כבר נלוו אליו רבים אוהבים ומיודעים כדרך השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות, והגם שהיה טרחם ועבודתם רבה מאד, כי -

[ט, יג]
מפיבשת יושב בירושלים -
וההוצאה והצורך בעיר המלוכה רבה מאד, והטעם שישב בעיר המלוכה, יען שעל שלחן המלך תמיד הוא אוכל, ולא היה אפשר שישב בעיר אחרת וגם לא שישב סמוך לירושלים וליכנס בכל יום בעת הסעודה, כי הוא פסח שתי רגליו