פסוק א
שני אנשים. על כי רצה שדוד בעצמו יפסוק הדין על עצמו, לזה אמר לו כאלו קובל לפניו על העול הנעשה בעיר, ושהוא יעשה משפט, וכשיפסוק הדין, אז יאמר לו אתה האיש. ואף כי הרבה בדברים שאין ענין להם עם דבר דוד, אולם כוונתו היתה להעלים ביותר, לבל ירגיש דוד וישמור פיו מלפסוק הדין:

פסוק ג
ויחיה. היה מפרנסה במזון, והיתה חביבה עליו עד שגדלה עמו בחדרו, והוא מדרך מליצה והפלגה:

פסוק ה
ויחר אפו. כי חשב שאמת הדבר, נעשתה התועבה הזאת:

פסוק ו
ארבעתים. כמו שכתוב (שמות כא לז) וארבע צאן תחת השה
עקב וגו'. לזה ישלם כדין התורה
ועל אשר לא חמל. רצה לומר, ולזה הוא בן מות, על אשר לא חמל על רוב עניו, ולכן חייב מיתה בחק משפט המלך:

פסוק ז
אתה האיש. אשר עשה כזאת:

פסוק ח
נשי אדוניך. מיכל בת שאול. ובמדרש יש (ירושלמי יבמות ב ד, סנהדרין ב ג) שגם נשא רצפה בת איה, פילגש שאול
ואם מעט. ואם עדיין הממשלה והגדולה ההיא מעט בעיניך, שאל ממני ואוסיף לך כהנה וכהנה, רצה לומר, פעמים כמו שיש לך:

פסוק ט
מדוע בזית. רצה לומר, הלא גמלתיך הטובה, ומדוע בזית את דבר ה'
הכית. רצה לומר, צוית לסבב לו המיתה
בחרב בני עמון. וכפולה חטאתך מאלו הרגתו בחרבך:

פסוק י
לא תסור חרב וגו'. ורבים מזרעך ימותו בחרב
בזתני. להתחלל שם שמים על ידך:

פסוק יא
מביתך. אחד מאנשי ביתך יעשה לך הרעה
לעיניך. על כי ידע מזה ולא היה לאל ידו למחות בדבר, הרי היא כאלו נעשתה לעיניו
לרעיך. כי אבשלום היה אז מלך כמוהו, ולרעהו יחשב
לעיני השמש. רצה לומר, בגלוי ובפרסום רב:

פסוק יב
בסתר. וחשבת שלא תגלה רעתך
ואני אעשה וגו'. אשלם הגמול בפרסום רב, ובזה ידעו הכל מעשיך, כי מהגמול ישכילו לדעת העון:

פסוק יג
חטאתי לה'. כאומר, הנה על הריגת אוריה, עונשי אמורה שלא תסור חרב מביתי, אבל עון בת שבע, הלא לה' חטאתי בזה, והוא רחום יכפר עון
גם ה'. רצה לומר, לא תחשוב שגמול העונש האמור, שזה היא לעון הריגת אוריה, לא כן הוא, כי גמול הראוי הוא להיות נפש תחת נפש, אבל רק על מקצת העון שלם ישלם, וגם העביר מה מחטאתך וכפר מקצתה להיות לך נפשך לשלל ולא תמות:

פסוק יד
אפס וגו'. רצה לומר, אבל בדבר הזה דבת שבע, חללת את השם, וגרמת שאויבי ה' הרשעים ינאצו נאצות גדולות בלמדם ממך, ולזה תקבל עליו גמול משלם, וכן הבן הילוד ימות, כי ראוי הוא לגמול המעשה:

פסוק טז
ובא ולן. בא מבית האלהים מאשר התפלל בו, ולן הלילה מושכב בארץ:

פסוק יח
ביום השביעי. לימי החולי, או לימי לידתו
כי מת. אשר מת
ולא שמע. בעבור גודל התוגה
ועשה רעה. רצה לומר, יחבל בעצמו:

פסוק כ
ויחלף שמלותיו. כי שכב ארצה, והיו מעופרים בעפר הארץ
וישתחו. לברך על הרעה כמשפט התורה
וישאל. שאל בעבור האוכל, וישימו וגו':

פסוק כא
בעבור הילד חי. רצה לומר, בעבור הילד כשהיה עדיין חי, צמת וגו':

פסוק כב
מי יודע. אם כבר נגזרה עליו המיתה, ואולי עדיין לא, וחנני ה' וחי הילד:

פסוק כג
אליו. רצה לומר, אל הקבר, בעת אמות:

פסוק כד
וינחם. על מיתת הילד
שלמה וה' אהבו. רצה לומר, קראה אותו בשתי השמות, שם שלמה, להורות כי שלום יהיה בימיו, וה' אהבו, כמשמעו:

פסוק כה
וישלח. אבל ה' שלח ביד נתן, ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה', ורצה לומר, מה שקראה היא שמו בעבור אהבת ה' וה' אהבו, קרא הוא שמו בעבור אהבת ה', ידידיה:

פסוק כו
עיר המלוכה. מקום היכל מלך הסמוך לרבה, ואליה תחשב:

פסוק כז
עיר המים. היא עיר המלוכה, והיתה מספקת מים לבני רבה:

פסוק כח
על העיר. היא רבה
פן אלכוד אני. כי היה קרוב הדבר, הואיל ולכד את המים, ורצה לומר, כשאלכוד אני, פן יקרא שמי עליה ודוגמתו (דברים ח יב) פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו', ומשפטו, כשתאכל ושבעת, פן יהיה רם לבבך
ונקרא שמי עליה. לאמר יואב כבשה, וטוב בעיני ששמך יקרא עליה, להיות לכבוד ולתפארת:

פסוק ל
ואבן יקרה. ובה אבן יקרה
ותהי על ראש דוד. למעלה מראשו היתה תלויה כשהוא יושב על הכסא, כי איך סבל על ראשו משא של ככר:

פסוק לא
וישם במגרה. שם משפטם לייסרם במגרה וגו'
והעביר. מהם העביר במלבן, רצה לומר, בכבשן ששורפים בו הלבנים: