פסוק א
וידע יואב. הכיר בהמלך אשר לבו טובה על אבשלום:

פסוק ב
וישלח יואב. בעבור כי ראה שלב המלך טוב על אבשלום, לזה חשב מחשבות לעורר לבו להשיבו אליו
תקועה. אמרו רבותינו ז"ל (מנחות פה ב) לפי שהיו רגילים שם בשמן זית, לזה החכמה מצויה ביניהם
התאבלי נא. עשי עצמך כאבלה
והיית כאשה וגו'. רצה לומר, הוי מרבה בקינות ויללות, ועשי עצמך כאשה אשר זה ימים רבים מתאבלת, שלמדה לשונה לומר קינות. וכונתו היתה למען יכמרו רחמי המלך עליה, לצדקה במשפטה:

פסוק ג
כדבר הזה. אמרי אליו דבר דומה כדבר הזה, רצה לומר, למקרה אבשלום עם אמנון, ולשיחשוב המלך שאמת הדבר
את הדברים. את המשל האמור למטה שם בפיה, רצה לומר, הוא אמר לה מלבו כל דברי המשל, והיה בטוח עוד בחכמתה, שאף היא תשיב אמריה בהשכל על כל דברי המלך, וכאשר השיבה באמת:

פסוק ד
ותאמר האשה. בבואה לפני המלך, אמרה בתחילה מה שראוי לומר להבאים לפני המלך, כמו יחי המלך וכדומה, ואחרי זה נפלה על אפיה:

פסוק ה
אבל אשה אלמנה. כדרך דברי אלמנה זוכרת בעל נעוריה, דואגת על מיתתו, וכאלו תאמר באמת רואה אנכי ומרגשת בדבר שאשה אלמנה אני, כי אלמלא היה בעלי חי, לא קרה לי כזאת
וימת אישי. גם זה מדרך אלמנה, תקונן ותכפיל דברי יללותה:

פסוק ו
ואין מציל. לא היה ביניהם איש נכרי להציל המוכה מיד מכהו:

פסוק ז
בנפש. בעבור שהרג נפש אחיו, ועם שלא היה בעדים והתראה
גם את היורש. רצה לומר, כמו שהשמיד הוא את אחיו מורישו, כן נשמיד גם אותו, שהוא היורש את אחיו
וכבו את גחלתי. ובזה יכבו מעט האורה הנשארה לי, כי אישי מת, ואחיו איננו, והוא לבדו נשאר, ואם גם אותו ימיתו, לא ישאר מאומה
לבלתי שים. רצה לומר, כוונת המשפחה היא, לבל יושם לאישי שארית, לשהם ירשו נחלת אישי:

פסוק ח
אצוה עליך. אצוה את מי מאנשי, לדרוש ולחקור בדבר, אם האמת אתך:

פסוק ט
עלי אדוני המלך העון וגו'. כאלו תאמר, יאמין לי שהאמת אתי, ומיד תזכהו, ואם יודע לאחר זה שלא כן הוא, אזי יהיה העון עלי על שהטעיתי את המלך, אבל המלך וכסאו יהיה נקי מעון זה, רצה לומר, לא יעונש, לא בגופו ולא בדבר המלוכה, היות כי מהראוי להאמין לי בזה, כי שניהם ילדי הם:

פסוק י
המדבר אליך. על כי ראה המלך אשר כנים אמריה, חזר ואמר לה, מי המדבר אליך מאז, אשר תמסור לו בנך להמיתו, אותו תביאו אלי, ואזהירו שלא יוסיף לגעת בך ולכופך למסור את בנך:

פסוק יא
יזכר נא המלך וגו'. כאלו חששה פן כאשר יבוא גואל הדם לפני המלך, ולפי רוב גדלו ישא לו המלך פנים ולא ירחם עוד על בנה, ולזה אמרה, יזכר נא את ה', ולדבק במעשיו, מה הוא רחום וגו', מבלי להגדיל לישא פני גואל הדם הבא לשחת, ולא ישמידו את בני
חי ה'. הריני נשבע שלא יעשה לו מאומה רע:

פסוק יב
תדבר נא. שאלה רשות לדבר דבריה, עם שאינם נוגעים אליה:

פסוק יג
ולמה חשבתה. רצה לומר, איך עלתה על דעתך להאמין דברי, לחשוב על בני המשפחה עם ה', להתאכזר על בני להרגו מבלי עדים והתראה, והיה לך להשכיל אמיתת הענין, שלמשל נאמר, ובנועם אמריה הפליגה ברוב מעשה הריגת הרוצח מבלי עדים והתראה
ומדבר המלך. רצה לומר, עוד אתמה, מה שדבר המלך הדבר הזה שלא יפול משערת וגו', אשר הוא כאשם וכשגגה היוצאת, על בלתי משיב המלך את אבשלום אשר נדח בארץ נכריה, כי הלא הוא דומה בדומה, כי גם לאבשלום לא התרו, ועוד דברים כאלה שאין לו משפט מות (ועל כי חששה פן יחזור המלך מדבריו ולומר כי באמת שגגה היא, לזה הקדימה אמריה ותאמר, למה חשבת כזאת וגו', לומר שהדין דין אמת, ועם אבשלום נעשה השגגה, ולחלוק כבוד למלכות, תלתה השגגה בהאמירה, ולא בהמעשה):

פסוק יד
כי מות נמות. חזרה להביא טענות לטובת אבשלום, ואמרה, הלא כולנו מות נמות, ואם כן ההומת קודם זמנו, אין לו תרעומות רב כל כך, אחרי שסופו למות, ואם כן אין להמית הרוצח בעבור זה, הואיל ולא חייבה התורה, כי בלא התראה נהיתה
וכמים וגו'. רצה לומר, ועוד, בשלמא הגוזל ממון חבירו, אז כשישיב הגזילה באה היא ליד בעליו, אבל השופך דם אדם, מה שעשה עשוי, ולא תוחזר אליו הנפש עם שפיכת דם הרוצח, וישאר אם כן מת כשהיה, והרי הוא כמים הנגרים ארצה, שאי אפשר לאספם ולהחזירם למקומם, כי נבלעו בעפר הארץ
ולא ישא אלהים נפש. רצה לומר, ועוד, הלא אין אלהים נושא פנים לשום נפש, ושלם ישלם לאיש כמפעלו, ולטובת האדם חושב מחשבות לשלם גמול בזה העולם, לבל יהיה האדם הנדח במעשיו, מוטרד ונדח ממנו יתברך, כי בהצרף סיגיו יזכה לחזות בנועם ה', אם כן בהשגחה היתה מיתת אמנון, לכפר העון אשר חטא, ואבשלום היה שליח ההשגחה, ואין להאשימו כל כך, בהיות כי לא התרו בו, והתורה פטרתו:

פסוק טו
ועתה. רצה לומר, הואיל וכל דברי למשל נאמרו להמליץ טוב על אבשלום, פן תאמר למה את ממשלת משלים, היה לך לדבר דבריך כאשר המה, לזה אמרה, ועתה מה שבאתי לדבר הדבר הזה להיות למשל, כל זה היה לפי שכל העם הפחידוני, לומר, שהמלך יגער בך כאשר תחל לדבר, כי הליועץ למלך נתנוך
ותאמר. לזה אמרתי אדבר דברי בדומה לו, ואולי על ידי זה ימלא שאלתי:

פסוק טז
כי ישמע. כאשר ישמע המלך להציל אותו מיד האיש הגואל הדם הרוצה להשמיד אותי להיות שכולה מבני
יחד. כי במיתתו יושמד הוא, ואני אהיה שכולה ממנו
מנחלת אלהים. מהנחלה הניתן לנו מן השמים, לשירשו הם:

פסוק יז
ותאמר. אז אמרה שפחתך, יהיה דבר המלך למנוחה לבנו, כמו שהציל את בני לפי מחשבתו שבאמת נעשתה הדבר, כמו כן ינוח לבנו, על כי היותה בדומה לו
כי כמלאך. רצה לומר, הן ידעתי שבל יתחלף מעשיך למאמריך, ולא יחזירך הכעס והשנאה מדבריך הטובים והישרים אשר דברת עד כה, כי כמלאך האלהים שאין בו התחלפות מצד עצמו, כן אדוני, כי נפשו משכלת להבין מהו הטוב ומהו הרע, וישכיל אם כן אשר ההתחלפות רעה היא, ויחדל ממנה
וה'. כהתימה לדבר דבריה, רצתה להפטר ממנו, ואמרה לו, וה' אלהיך יהיה עמך, כדרך הנפטרים:

פסוק יח
אל נא תכחדי. אל תעלימי ממני אמיתת הדבר אשר אשאל אותך:

פסוק יט
היד יואב. האם כח חכמת יואב עם כל דבריך
אם אש להמין. אם יש לנטות לימין או לשמאל מכל דברי אדוני אשר ידבר בכל עת, כי מזה נראה גודל החכמה אשר בו
הוא צוני. ללכת אל אדוני
והוא שם וגו'. כל דברי המשל, שם הוא בפי:

פסוק כ
לבעבור סבב. רצה לומר, ומה ששלח אותי ולא הלך בעצמו, כי לבעבור סבב וגו' עשה הדבר הזה לשלחני במקומו, כי אני הלא יכולה הייתי לדבר בדומה לו, לסבב ממנו דבר הנרצה, והוא פני הדבר ותחלת המחשבה, אבל יואב עצמו, לא היה לו מקום לסבב הדבר הנרצה בזה האופן, ולא רצה גם הוא לדבר הדבר באר היטב
לדעת וגו'. כי השכלת לדעת ממי יצאו הדברים, והנה בעבור רוב החכמה שבך, אין לנטות מדבריך ימין ושמאל:

פסוק כא
עשית וגו'. לשלח את התקועית, לזה לך והשיבו, כי המתחיל בדבר עליו לגמרו:

פסוק כה
להלל מאד. הראוי להלל מאוד:

פסוק כו
והיה. עת גלוחו היה מסוף שנה לסוף שנה
מאתים. והיו במשקל מאתים שקלים:

פסוק ל
ראו. הסתכלו לדעת חלקת יואב אשר היא אל ידי, סמוכה למקום חלקתי:

פסוק לב
בא הנה וגו'. ועל שלא באת, צויתי להצית החלקה, בכדי שתבוא הנה
למה באתי. מה תועלת בביאתי אם אינני רואה פני המלך
טוב לי וגו'. כי שם הייתי רואה פני המלך אבי אמי
ואם יש בי עון. רצה לומר, בראותי פניו אשיב אמרים על מה הרגתי את אמנון, ואם אף על פי כן ימצא בי עון כי לא יקבל אמרי, אזי מקבל אני עלי המיתה, והנני אמות: