פסוק א
ויתקע. להיות סימן על המרד
אין לנו חלק. כלפי שהיו בני יהודה וישראל מתוכחים למי יש חלק יותר בדוד, אמר הוא, למה תריבו כולכם, אנו אין לנו חלק כלל, ולכו איש לאהליו:

פסוק ב
דבקו במלכם. הלכו עמו, מהירדן עד בואו לירושלים:

פסוק ג
בית משמרת. במקום משומר, לבל יבוא מי עליהן, כי אסורות לכל אדם, על היותן פילגשי המלך
ואליהם לא בא. רבותינו ז"ל (ירושלמי סנהדרין ב ג) נחלקו בדבר, מהם אמרו, שהיה אסור בהן, על שבא אבשלום עליהן, ומהם אמרו, שמעצמו מנע מהן, לא בעבור איסור
צרורות. קשורות מבלי היתר להנשא לאיש
עד יום מותן וגו'. כתרגומו, ומתקרין עד יום מותהן ארמלן דבעליהן קיים:

פסוק ד
שלשת ימים. עד שלשת ימים
ואתה פה עמוד. שוב עמהם לעמוד פה, כי רצה להעמידו לשר הצבא תחת יואב:

פסוק ה
ויוחר. נתאחר יותר מהזמן שקבע לו:

פסוק ו
אל אבישי. לא רצה מעתה לצוות ליואב, כי היה כועס עליו, על הרגו את אבשלום
ירע לנו. יעשה לנו רעה יותר מן אבשלום
עבדי אדוניך. רצה לומר, עבדי המלך, ולא אמר עבדי, כי כן דרך המקרא, וכן (בראשית ד כג) נשי למך, עם כי למך עצמו אמר
פן מצא. כמו פן ימצא, עבר במקום עתיד
והציל עיננו. יציל עצמו מעינינו. או יפריש עינינו ממנו:

פסוק ז
אנשי יואב. הגבורים אשר היו סרים למשמעתו, והלכו עמו מאז אל המלחמה:

פסוק ח
הם עם האבן וגו'. כשבאו הם סמוך להאבן וגו'
ועליו. על הלבוש היה חגור חרב מצומדת על מתניו לרוחב, לא תלויה על הירך כדרכה, וכוונתו היתה, שתפול מתערה בשחיה מועטת, לבל ירגיש בה עמשא
והוא יצא. מהאבן הנזכר, ונפלה מתערה בשחיה מועטת, אשר שחה לתקן מנעלו, כמו שכתוב במלכים א' (ב ה) ולקחה מהארץ בשמאלו:

פסוק י
לא נשמר. לא היה נשמר מהחרב וגו', כי ראה אשר מעצמה נפלה מתערה, ולקחה בשמאלו
אל החומש. אל צלע החמישית מקום שכבד ומרה תלוין (סנהדרין מט א)
מעיו. בני מעיו
ולא שנה לו. לא הוצרך להכותו שנית, כי בראשונה הומת
רדף. כל אחד רדף:

פסוק יא
עליו. אצל החלל
אשר לדוד. אשר אוהב לדוד
אחרי יואב. ילך אחרי יואב, ולא יעמוד פה על החלל:

פסוק יב
מתגולל. היה מתגלגל בדמו, באמצע המסילה
וירא האיש. העומד על החלל, ראה אשר כל מי שבא למקום החלל, היה נשאר עומד, ולא הועילה אזהרתו
השדה. גררו השדה מרוחק מהמסילה, וכסהו בבגד, בראותו שעומד עליו כל הבא:

פסוק יג
כאשר הוגה. אחר שהוסר מן המסלה, עברו כולם אחרי יואב:

פסוק יד
ויעבור. יואב עבר בכל שבטי ישראל, ללכת עמו אבלה ובית מעכה, והיא אבלה ובית מעכה שנסגר בה שבע בן בכרי
וכל הברים. גם עבר יואב כל הברים, והוא שם מחוז, ובה מקומות רבות ואנשים מרובים
ויקהלו. משבטי ישראל ואנשי הברים, נקהלו ויבואו אחרי יואב:

פסוק טו
עליו. על שבע בן בכרי
וישפכו סוללה. דרך כובשי עיר, לשפוך עפר מול החומה, לעשות תל גבוה, ועולים עליה להלחם עם העיר, ועל שם שכובשים אותה במקלות וברגלי בני אדם, קרויה סוללה, מלשון מסילה
ותעמוד בחל. אחרי זה קרבה עדת המלחמה אל העיר, ועמדה על החל, והיא החומה הנמוכה שאצל הגבוה, כמו (איכה ב ח) חל וחומה
משחיתים. התחילו להשחית החומה, כי קרבו אליה לעמוד על החל:

פסוק טז
שמעו שמעו. כפלה דבריה, כדרך הצועק בבהלה, וקראה לאנשי המלחמה שהם ישמעו לה, אשר אמריה תאמר, אמרו ליואב שיקרב אלי, ואדברה אליו:

פסוק יח
ותאמר לאמר. רצה לומר, אמרה ושאלה להשיב על דבריה
דבר וגו'. רצה לומר, היה לכם לדבר בראשונה לשלום, לשמוע מה יאמרו הם, כמו שכתוב בתורה (דברים כ י) וקראת אליה לשלום
שאול ישאלו באבל. רצה לומר, דע לך שאם ישאלו שאלת מה באנשי אבל, והיא אבלה
וכן התמו. רצה לומר, כאשר שאלו, כן היו משלימים השאלה, מבלי שנוי כלל:

פסוק יט
אנכי שלומי אמוני ישראל. אמרה בשם כל בני העיר, הן אנכי מעולם מבעלי השלום והנאמנים שבישראל, ולא נמצא בי מעולם מרד לשקר במלך
אתה מבקש. למה אתה מבקש להמית וגו', כי תמאן לשאול שאלתך, הלא שאל ונתנה לך
ואם. רצה לומר, עיר גדולה, אשר קטנות סביב לה וניזונות ממנה, כי כמו שהעיירות הקטנות נקראות בנות הגדולה, כמו שכתוב (יהושע טו מה) עקרון ובנותיה, כן נקראה הגדולה אם הקטנות
נחלת ה'. היא העיר שהנחיל להם המקום בנחלתם:

פסוק כ
אם אבלע וגו'. רצה לומר, גם העיר גם אנשיה:

פסוק כא
לא כן הדבר. שאני בוחר ומבקש להמית ולהשחית, אלא פה נמצא איש וגו'
נשא ידו. רצה לומר, מרד במלך
בעד החומה. דרך החומה ממעל לה:

פסוק כב
בחכמתה. באמרה, אם יכבשו את העיר, יהרגו את כולם, בעבור החזיקו בידי המורד
ויכרתו. ולא מסרוהו חי, כי פחדו שלא יגלה לדוד ואנשיו, שגם הם היו בקשר המרד
ויתקע. לסימן שילכו מן העיר:

פסוק כג
אל כל הצבא. לפי שרצה דוד להעמיד את עמשא תחתיו להיות שר הצבא, ולזה אמר כאשר הומת עמשא, נשאר יואב בשררותו על כל הצבא, כמו שהיה
ובניה. אף שכבר חשבו למעלה, חשבו כאן, על כי חשב שאר השרים:

פסוק כד
על המס. לגבות המס מישראל, ועל שמרדו בו בעצת אבשלום, ראה להטיל עליהם מס
המזכיר. היה ממונה על ספר הזכרונות:

פסוק כה
כהנים. רצה לומר, שרי הכהנים, צדוק היה ממונה לכהן גדול לשמש בימי שלמה, ואביתר היה סגן, במקום בנו אחימלך הנזכר למעלה:

פסוק כו
וגם עירא וגו'. גם הוא היה שר לדוד ובעל עצתו, נוסף על האמורים למעלה, כמו (לעיל ח יח) ובני דוד כהנים היו. או שהעמידו למשוח מלחמה במקום צדוק, כשישמש בכהונה גדולה בימי שלמה. ובדברי רבותינו ז"ל (עירובין סג א) שהיה משגר לו מתנותיו: