פסוק א
ויבקש דוד וגו'. שאל באורים
אל שאול. אמרו רבותינו ז"ל (יבמות עח ב) על העון הנעשה בשאול שלא נספד לפי כבודו, שמהרו לקוברו בהחבא
ואל בית הדמים. ועל מה שהיו בית שאול בית הדמים, כי דם שפך, ולא מיחו בו ישראל, וחוזר ומפרש מהו הדם ששפך, ואמר על אשר המית את הגבעונים כי כשהרג כהני נוב הרג אז גם הגבעונים, שהיו בה חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' (ירושלמי סנהדרין ו ז), אבל מה שהמית כהני נוב לא יוכלו למחות בו, באמרו שמרדו בו והיו בקושרים עם דוד:

פסוק ב
ויאמר אליהם. דברי ריצוי, למחול הדבר לבני ישראל ולברך אותם, לא לקבול ולעורר דין עליהם
לא מבני ישראל המה. רצה לומר, לא חמלו עליהם, על כי לא היו מבני ישראל, כי אם מיתר האמורי, ולאויבים המה לישראל
ובני ישראל נשבעו להם. רצה לומר, עם שהתורה אמרה על אנשי האמורי (דברים כ טז) לא תחיה כל נשמה, עם כל זאת בעל כרחם החיו אותם, כי בני ישראל נשבעו להם בימי יהושע להחיותם
ויבקש שאול להכותם. בקש להרוג את כולם בעת אשר קנא לכעוס על ישראל ויהודה, על מה שלא גלו אזנו בדבר מרידת דוד, ומצא אז עילה עליהם, לומר שגם הם ידעו ממרידת דוד בהיותו בעירם בנוב, ולזה בקש להכות את כולם, ולא עלתה בידו, והרג מקצתם, והנשארים ברחו לנפשם:

פסוק ג
מה אעשה לכם. מהו המשפט שאעשה בעבורכם, ובמה אכפר לבטל מכם הכעס, אם בלקיחת נקם, אם בממון
וברכו. בכדי שתברכו והתפללו על נחלת עם ה', אשר הארץ תתן יבולה:

פסוק ד
אין לנו כסף וגו'. רצה לומר, לא לקח מי מידינו כלום, לשנבקש כסף וזהב, ואין לנו דבר עם ישראל להמית מהם איש
מה אתם אומרים. רצה לומר, ומה המשפט שאתם חפצים, אמרו נא ואעשנה:

פסוק ה
האיש. משפט האיש אשר כלה אותנו מהארץ ההיא, וחשב להכות אותנו, ועל ידי זה נשמדנו מלהתיצב בכל גבול ישראל, כי בעל כרחנו יצאנו ממנה, למלט את נפשותינו:

פסוק ו
יתן לנו. משפט הראוי הוא, שיתן לנו שבעה אנשים מבניו, נפש תחת נפש, כי שבעה אנשים הרג שאול מהגבעונים, כן אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי סנהדרין ו ז)
לה'. בעבור ה', כי ישראל נשבעו בה' להחיותם, ובא שאול ועבר על השבועה
בגבעת שאול. מקום עיר מלכותו, למען ידעו הכל אשר בניו המה
בחיר ה'. אמרו רבותינו ז"ל (ברכות יב ב) הם אמרו בגבעת שאול, ובת קול יצאה ואמרה, בחיר ה' הוא
אני אתן. לא תבחרו אתם כי אם אני, והיתה כונתו לחמול על מפיבושת:

פסוק ז
בן יהונתן. רצה לומר, בעבור שהיה בן יהונתן, ראוי לחמול עליו, כי לא היה מדעת יהונתן להרוג את הגבעונים, ובעבור דוד, כי אוהב היה לדוד, על כי היה שבועת ה' בינותם, וחוזר ומפרש בין דוד וגו':

פסוק ח
בני מיכל. הנה מיכל לא ילדה, אף לא היתה נשאת לעדריאל כי אם מירב אחותה, והיא ילדתם, ומיכל אחותה גדלתם, ובעבור זה נקראו על שמה (סנהדרין יט ב):

פסוק ט
בהר. אשר בגבעת שאול
לפני ה'. ברשותו, כי העבירום לפני הארון ונלכדו, כן אמרו רבותינו ז"ל (יבמות עט א)
ויפלו. הומתו כאחד
בראשונים. בימים הראשונים מימי הקציר, וחוזר ומפרש, בתחלת קציר השעורים, שהם נקצרים ראשון לכל קציר:

פסוק י
ותטהו לה. נטתה ופרשה לעצמה את השק לשבת תחתיו, לשמור התלוים מן החיות והעופות
הצור. הוא ההר שנתלו בו
עד נתך מים. שמרה אותם מעת נתלו, עד נתך המים עליהם, כי אז הורידום, ובהשגחת המקום ירד גשם מעט, למען יורידום, ולמען דעת אשר בעון אביהם היתה עצירת הגשמים, בראותם אשר לאחר שנעשה משפט, התחילו הגשמים לרדת
ולא נתנה. בעוד שהיו תלוים:

פסוק יב
וילך דוד. כשמוע החסד שעשתה רצפה עם המתים, ואשר עדיין קיימים הם, ולא נאכלו מן החיות והעופות, לזה התעורר אף הוא לעשות חסד עמהם, לקברם עם עצמות שאול ויהונתן
ויקח את עצמות שאול. על כי נאמר לו אל שאול, שלא נספד כראוי כי נקבר בהחבא, לזאת לקח עצמותיו לקברו שנית בקבר אביו, ולהספידו כראוי
מרחב. ובסוף שמואל א' נאמר, מחומת, כי החומה פנתה להרחוב:

פסוק יג
ויעל משם. דוד העלה מיבש גלעד את עצמות וגו'
המוקעים. אשר נתלו בגבעת שאול:

פסוק יד
ויקברו את עצמות שאול. עצמות המוקעים, קבר עם עצמות שאול וגו'
כל אשר צוה. להספידו כראוי לפי כבודו, ודוד עצמו הספידו מאז, כמו שכתוב (לעיל א יז) ויקונן דוד וגו' על שאול
אחרי כן. אחר שעשה משפט הגבעונים, ואחר אשר הספידו לשאול כראוי, נתרצה להם המקום, וירד הגשם די ספוקם:

פסוק טו
ותהי עוד וגו'. רצה לומר, לבד המלחמה שנזכר למעלה, שנלחמו ישראל אלו באלו בדבר אבשלום, היה עוד מלחמה, לפלשתים עם ישראל
ויעף דוד. נתייגע ונחלש:

פסוק טז
אשר בילידי הרפה. אשר היה מילידי הענקה
משקל נחושת. שקל ששוקלין בו נחושת
והוא חגור חדשה. בהמלחמה ההיא חגר חרב חדשה, ומדרך אנשי המלחמה הגבורים, להתאמץ בכל עוז לעשות גבורות, בעת יחגרו חרב חדשה
ויאמר. חשב בדעתו ועשה התפעלות, להראות גבורה ולהכות את דוד, בעבור כי ראה אותו עיף ויגע:

פסוק יז
לו לאמר. על דוד נשבעו, לבלי תת אותו לצאת עוד במלחמה
את נר. כי המלך דומה הוא להנר המאיר ומשפיע לכל:

פסוק יט
ועץ חניתו. הוא בית יד של החנית:

פסוק כ
שש ושש. לכל אחת היו שש, ולשלא נחשב שבשתי ידיו היו שש, וכן בשתי רגליו, שלש לכל אחת, לזה חזר ופירש, עשרים וארבע מספר:

פסוק כא
ויחרף. חרף את ישראל בדברים: