פסוק א
ויסף אף ה' לחרות בישראל. מלבד מה שחרה אפו בדבר הגבעונים שהיה בעבור זה רעב שלש שנים, הוסיף עוד לחרות. (ויתכן שהחרון היה על מה שמרדו בדוד, בדבר אבשלום ושבע בן בכרי. או היה בידם עון נסתר, ונעלם מעיני דוד)
ויסת את דוד בהם. רצה לומר, מי שדרכו להסית, הסיתו, וכן נאמר בדברי הימים (א כא א) שהשטן הסיתו, והקב"ה מסרו בידו, והסתתו היה בדבר הרע להם לאמר, לך מנה וגו', ובעבור זה באה התקלה עליהם, כמפורש בענין:

פסוק ב
ופקדו. אתה ואנשיך אשר ילכו עמך:

פסוק ג
ויוסף ה'. על כי היה נראה משאלת המלך אשר יחשוב כי רבים המה, ולכן התאוה לדעת מספרם, ולזה אמר לו יואב, מי יתן ועוד יוסף ה' עליהם כמו שהם עכשיו, ועוד יוסף כמספר אשר יהיו אחר ההוספה הראשונה, ועוד יתכפלו ויחזרו ויתכפלו עד מאה פעמים
ועיני וגו'. בימיו יתרבו כהחשבון הזה, ובעיניו יראה
למה חפץ. רצה לומר, הואיל ואין צורך למנותם, מוטב הוא שלא למנותם, כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין:

פסוק ה
ימין העיר. חנו בימין העיר ערוער, והימין היתה בתוך הנחל, ומאחוזת בני גד
ואל יעזר. משם הלכו אל יעזר:

פסוק ו
חדשי. הנתיישב מחדש ומזמן קרוב
דנה יען. לדן יען, והיא שם מקום
וסביב. משם סובב עצמו והלך אל צידון:

פסוק ז
מבצר צור. מבצר חזק שעמד על הצור
וכל ערי החוי והכנעני. רצה לומר, הערים אשר החוי והכנעני יושבים בהם בתוך בני ישראל
באר שבע. אל באר שבע:

פסוק ט
מספר מפקד. כפל המלה בשמות נרדפים לתוספת ביאור, וכן (דניאל יב ב) אדמת עפר
שמונה מאות אלף. ובדברי הימים (א כא ה) נאמר אלף אלפים ומאה אלף, על כי עזרא כלל עמהם גם בני בנימין ובני לוי, אבל יואב לא מנה אותם בתוך בני ישראל, וכמו שכתוב בדברי הימים (א כא ו)
שולף חרב. רצה לומר, אנשי המלחמה
חמש מאות אלף. ובדברי הימים (א כא ה) נאמר ארבע מאות ושבעים אלף, על כי שם נאמר שולף חרב, והם לא היו כי אם ארבע מאות ושבעים אלף, אבל כאן חושב את כולם, אף אותם אשר לא היו שולפי חרב, ועמהם היו במספר חמש מאות אלף:

פסוק י
ויך לב דוד אותו. רצה לומר, המה לבו וחרד על אשר צוה למנותם, על כי הדבר הזה הוא סיבה להביא עליהם הנגף, וכמו שכתוב (שמות ל יב) ונתנו איש כופר נפשו וגו' ולא יהיה בהם נגף, אבל בלא כופר הנה הנגף מעותד לבוא
חטאתי מאד אשר עשיתי. רצה לומר, במה שעשיתי סיבה להביא הנגף על העם, הנה בזה חטאתי מאוד
העבר נא וגו'. רצה לומר, לא ימותו לשחת, ואם כן ממילא יעבור העון וילך לו, הואיל ולא יבא הנגף
כי נסכלתי. רצה לומר, הלא אני עשיתי סכלות גדול מאד, למנותם בלא כופר נפש, ומה פשעו הם לשימותו במגפה, וכאשר לא ימותו, לא ימצא בי עון:

פסוק יא
ויקם דוד בבקר. רצה לומר, מיד כאשר קם דוד בבקר, היה דבר ה' אל גד וגו'
חוזה דוד. נקרא כן, על כי כל נבואותיו לא היו רק לדוד, ולא לזולת:

פסוק יב
שלש. רצה לומר, אחת משלש, וכן (שמואל-א יח כא) בשתים תתחתן בי. ורצה לומר, באחת משתים:

פסוק יג
התבוא. אם רוצה אתה אשר תבוא שבע שנים רעב, תמורת הנגף המעותד לבוא בעבור המנין מבלי כופר, ובדברי הימים (א כא יב) נאמר שלש שנים, כי באמת לא אמר רק שלש שנים, אבל על כי כבר עברו שלש שנים רעב בעבור דבר הגבעונים, אם כן הרי ששה שנים, ותמשך עוד ממילא בשנה השביעית עד זמן הקציר
ואם שלשה וגו'. רצה לומר, או אם תרצה לקבל להיות שלשה חדשים וגו'
שלשת ימים דבר. רצה לומר, יקל בדבר, להיות זמן מוגבל בהשגחת המקום
וראה. בראיית הלב ובהבנתה
שלחי. לשולחי, והוא המקום ברוך הוא:

פסוק יד
צר לי מאד. כלומר הלא כולם קשות הם למאוד, ועם כל זאת נפלה ביד ה', זו הדבר, כי רחמיו מרובים, ורחם ירחם
וביד אדם. כי גם בעבור הרעב יצטרכו לבני אדם, והמה לא ירחמו:

פסוק טו
מהבקר. מעת הבוקר שבאה הנבואה אל גד כמו שכתוב למעלה, ומיד אמרה לדוד, ובחר בדבר ואז התחיל הדבר, והתמיד עד עת אותו מועד למחרתו:

פסוק טז
וישלח. המלאך המשחית בעם, שלח ידו להשחית גם אנשי ירושלים, ואז נחם ה' וגו'
רב עתה. די עתה במה שמתו, והרף ידך מלהשחית עוד כזאת, כי אם מעט מעט
היה עם גורן. היה עומד סמוך לגורן וגו'
היבוסי. מבני יבוס, ואמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה כד ב) שהיה גר צדק:

פסוק יז
אנכי חטאתי. רצה לומר, אני הסיבה בהמגפה הזאת
ואלה הצאן. רצה לומר, בני העם
ידך. מכת ידך, זו הדבר:

פסוק יח
ויאמר לו. בדבר ה':

פסוק יט
ויעל דוד. אל הגורן אשר עמד בהר:

פסוק כא
מדוע בא. כאומר היה לך לשלוח אחרי לבוא אליך
לבנות מזבח לה'. ובאתי הנה לכבוד המקום ברוך הוא
ותעצר. כדי שתעצר המגפה:

פסוק כב
יקח ויעל. יקח הגורן למזבח, ויעלה עליו משלי את הטוב בעיניו, ראה הבקר מוכן לעולה וגו'
וכלי הבקר. וגם שאר כלי הבקר יהיו לעצים, להבעיר האש על המזבח:

פסוק כג
הכל נתן. הכל נדב לתת למלך
ארונה המלך. הוא היה למלך על היבוס עד שלא כבשה דוד, ומשכבשה נתגייר, ונשאר עליו שם מלך
ירצך. יהיה מרוצה לך לקבל עולותיך ברצון, שתעצר המגפה:

פסוק כד
לא. רצה לומר, לא אקבלם במתנת חנם, אלא אקנה בכסף דמי שויים
חנם. מהדבר הניתן לי בחנם
בכסף שקלים חמשים. ובדברי הימים (א כא כה) נאמר, שקלי זהב משקל שש מאות, כי חמשים שקלים נתן לו בעבור הגורן מקום המזבח ובעבור הבקר, ומאשר ראה כי שם יהיה בית אלהים, קנה כל השדה סביב הגורן, ובעבורם נתן שש מאות שקלי זהב:

פסוק כה
ויעתר. נתרצה לאנשי הארץ, ונעצרה המגפה מכל וכל מעל ישראל: