פסוק א
ארוכה. זמן ארוך
הולך וחזק. בכל עת התחזק יותר
ודלים. שפלים וחלשים:

פסוק ג
בן מעכה. יפת תואר היתה, ולקחה במלחמה:

פסוק ה
אשת דוד. חוזר על כולן, לומר, כל אחת היתה אשת דוד, ולא פילגש:

פסוק ו
בבית שאול. להעמיד המלוכה ביד איש בושת בנו:

פסוק ז
ויאמר. סתם ולא פירש מי האומר, ומעצמו יובן שהאומר היה איש בושת, שנאמר, אל פילגש אבי
מדוע באתה וגו'. כי אלמנותו של מלך אסורה להדיוט (סנהדרין יח א):

פסוק ח
הראש כלב וגו'. רצה לומר, מדוע בזיתני, וכי אינני שר וממונה על אנשי מלכותך, וכי אני ראש וממונה על הכלבים במלכות יהודה אנשי מלחמתך אשר שנאת, כאומר, לא יאות לבזות כי אם לשונא ושפל אנשים, ולא לאיש כמוני שאין בי אחת מהם
היום אעשה חסד. רצה לומר, האם מהיום ראוי לי שאעשה חסד וגו'
ולא המציתיך. רצה לומר, אחר שעד הנה לא המציתיך ביד דוד, ואתה גמלתני הרע כי תפקוד עלי עון הפילגש:

פסוק ט
כה יעשה. הוא ענין שבועה, וכהנה הרבה במקרא.
כאשר נשבע ה'. להמליכו על כל ישראל
אעשה לו. לדוד, לסייעו על דבר המלוכה:

פסוק יא
ולא יכול. על איש בושת יאמר:

פסוק יב
תחתיו לאמר. רצה לומר, שלח מלאכים ממקומו, שיאמרו בשבועה למי ארץ, רצה לומר, נשבעים אנו במי שהארץ שלו, כי לה' הארץ, ודבר השבועה היתה אשר בלב ידבר לאמר, כרתה ברית עמי, להיות לי לאוהב, ויהיה כח ידי עמך וגו':

פסוק יג
כי אם לפני. רצה לומר, רק קודם כל דבר, יהיה הביאך את מיכל וגו' בעת בואך אלי:

פסוק יד
וישלח דוד. על כי היה עתה בטוח אשר אבנר ימלא את דברו
במאה ערלות. ולקדושין תחשב. או רצה לומר, הלא מאז שמתי עצמי בסכנה בעבורה, וכאומר שגם עתה יוסיף ידו להלחם בעבורה (אף שנתן מאתים ערלות, מכל מקום התנאי לא היה כי אם על מאה).:

פסוק טו
מעם איש. וחוזר ומפרש שהוא פלטיאל, והוא פלטי האמור למעלה (שמואל-א כה מד):

פסוק טז
וילך. ללותה:

פסוק יז
ודבר אבנר. רצה לומר, וכה היה דבר אבנר עם זקני ישראל, שאמר להם, הלא מאז הייתם אתם מבקשים את דוד שימלוך הוא, אך אני לבדי הייתי מתחזק בבית שאול:

פסוק יח
ועתה עשו. רצה לומר, הואיל ובת שאול נשואה לו, גם הוא נחשב מבית שאול, לזאת עשו כאשר בקשתם מאז, כי ה' אמר וגו', ולזאת גם ידי עמו, וחפץ אני בו מבין כל בית שאול:

פסוק יט
גם אבנר וגו'. כמו וידבר אבנר גם באזני בנימן, עם שהיו מבני שבטו של איש בושת
את כל אשר טוב. אשר ישר הדבר בעיני כולם, שימלוך הוא:

פסוק כא
ויכרתו. להיות לך לעבדים
בכל אשר וגו'. רצה לומר, תהיה שליט ומושל בכל דבר:

פסוק כב
מהגדוד. אשר נלחם בהם:

פסוק כג
וכל הצבא. ולא נפקד מהם איש, ובא לומר שבעבור זה ובעבור רוב השלל שהביא, מלאו לבו לסכל מעשה המלך, וכאשר יאמר:

פסוק כה
ידעת. הלא ידעת את אבנר אשר הוא שונא לך, ולא בא כי אם לפתותך אחר דעתו
ולדעת וגו'. ובכדי לדעת את כל מוצאך, רצה לומר, מה אתה עושה בעניני המלחמות, ומה אתה עושה בבית:

פסוק כו
וישלח. לקראו בשם המלך, כאלו שכח מה בדברו עמו
מבור הסרה. מן הבור העומד במקום הסירים, כי שם מצאוהו מלאכי יואב:

פסוק כז
ויטהו. הטה אותו מן הדרך אל תוך חלל השער
בשלי. בדבר השכחה אשר שכח המלך לדבר עמו
ויכהו שם. בעת דברו עמו ולא היה נזהר, אז הכהו בתוך השער ההוא
החומש. אל דופן החמישית, מקום שכבד ומרה תלוין (סנהדרין מט א).
בדם עשהאל. בעבור ששפך דם עשהאל אחיו:

פסוק כח
נקי אנכי. רצה לומר, לא מדעתי נעשתה, ואהיה נקי מהעונש, הן עונש בגוף, הן בדבר המלכות:

פסוק כט
יחולו. עונשי דמי אבנר יחולו על ראש יואב
ואל כל וגו'. הואיל ובעצתם נעשתה
ואל יכרת. רצה לומר, לא יופסק להיות חדל
ומחזיק בפלך. אוחז במשענת, מחמת חולי הרגלים:

פסוק ל
ואבישי. לפי שנכנס עם יואב לתוך השער להיות לו לעזר, מעלה עליו הכתוב כאלו גם הוא הרגו
במלחמה. כאלו יאמר, הנה לא כן עשו, כי אבנר הרג את עשהאל במלחמה, והם הרגו לאבנר בשלום:

פסוק לא
אל יואב. להיות גם הוא כדואג על מיתתו, ומתחרט על מה שהרגו
הולך. היה הולך אחר המטה, למען דעת הכל שלא נעשתה בעצתו:

פסוק לג
הכמות נבל. וכי מהראוי הוא שימות אבנר בחרב זולת מלחמה, כמות איש נבל:

פסוק לד
ידיך לא אסורות. היות רבות פעמים יקרה, יקחו בשבי שר וגדול ויאסרו ידיו ורגליו ויהרגוהו בסוף בחרב בזולת מלחמה, לזה אמר הלא ידיך לא היו אסורות וגו', כי לא נלקחת בשבי, ומדוע אם כן הרגוך בחרב בזולת מלחמה
כנפול וגו'. כאומר, עם היות כי מעולם לא נעשתה כדבר הזה להמית שר וגדול בחרב זולת מלחמה, הנה לפעמים נעשתה על ידי בני עולה, וכמו כן נפלת גם אתה, כאשר יפול הנופל לפני בני עולה, כי גם בני צוריה לבני עולה יחשבו:

פסוק לה
בעוד היום. כשהיה עוד יום
כה יעשה וגו'. הוא ענין שבועה, ורבים כמוהו ימצא במקרא
כי אם לפני וגו'. כאשר אם לפני בוא השמש אטעם לחם וגו', אז יחול השבועה להתקיים בי:

פסוק לו
הכירו. שלא מדעת דוד נעשתה.
ככל אשר עשה. הוטב בעיניהם כל אשר עשה, והם, ההליכה אחר המטה, והבכי, והקינה:

פסוק לח
הלא תדעו. כי דוד חשב אשר עבדיו יתפלאו על גודל האבל, עם שלא הרג אותו, לזה אמר, הלא מעצמכם תדעו כי שר וגדול נפל וגו', ומהראוי אם כן להרבות האבל:

פסוק לט
ואנכי היום. רצה לומר, ואם תתמהו מה זה לא לקחתי נקם, הנה אנכי אף היום שנמשחתי למלך על כל ישראל ומלכותי בכל משלה, עם כל זה אני רך הלבב מול בני צרויה, כי המה קשים ממני ולא אוכל להתגרות עמהם, ולפי שמן הדין אין ליואב משפט מות, שלא היו שם עדים והתראה, אולם ניתן רשות למלך לענוש לצורך השעה ביכלתו המוחלט, ולזה שמט ידו ממנו, כי לא היה יכול להם, ומסר דינו לשמים: