מצודות דוד, שמואל ב פרק ד



פסוק א
בן שאול. לפי שכשמת אבנר, לא נשאר מי להתחזק עמו במלכותו, ועוד לא נשאר בו כח מלכות רק מצד היותו בן שאול המלך, לזה לא הזכירו בשמו
נבהלו.
היות ידעו שלבב אבנר היתה שלם עם דוד, וחששו שעם כל זה נהרג בעצתו, ופחדו לנפשם שלא ינקום בכולם, ובעבור זה לא המליכוהו עד שנהרג איש בושת ועשה דוד שפטים בההורגים, ובזה ידעו למפרע שהיה דוד נקי מדמי אבנר, ואז באו כולם להמליכו:

פסוק ב
שרי גדודים. שרים על אנשי החיל היו לבן שאול
כי גם בארות וגו'.
אולי עמדה מחוץ לגבולם, ולא היה ידוע לכל אשר היא מבנימין:

פסוק ג
ויברחו. ברחו מאז, ולא הוזכר למה
עד היום הזה.
אשר הרגו לאיש בושת, כי אז נהרגו גם הם בידי דוד, כמה שכתוב בענין:

פסוק ד
מיזרעאל. אשר נהרגו בהמלחמה ההוא
ותנס.
מפחד פלשתים שלא יבואו אל בית המלך לשלול שלל
ויפל.
הבן ההוא נפל מידה, ונעשה אז פסח (וכתבו כאן, לומר שכוונת הבארותים היה בהריגת איש בושת, בכדי להמליך את דוד, היות כי לא נשאר מי מזרע שאול להמליכו אחריו, כי חשבו שמפיבשת לא הגון למלוכה, על כי הוא פסח ברגליו):

פסוק ה
וילכו. שבו מגת, והתנכרו והלכו לבית איש בושת:

פסוק ו
והנה באו. חזר לספר איך באו ולא הרגישו בהם, ואמר, שבאו תוך הבית ועשו עצמם כלוקחי חטים מאת איש בושת, ואמר שהכוהו בדופן החמישית מול הכבד והמרה, ונמלטו משם:

פסוק ז
ויבאו הבית. עתה חזר לספר אופן הכאה, ואמר, בתחלה המיתו אותו, ואחר זה כרתו ראשו:

פסוק ח
ויתן ה'. רצה לומר, והנה נתן ה' וגו':

פסוק י
כי המגיד. מוסב על המקרא שלפניו שאמר חי ה' וגו', אשר אמת הדבר כי המגיד לי לאמר שמת שאול על ידו
כמבשר בעיניו.
בעיני עצמו היה כמבשר לי טוב
ואחזה בו.
כי מה שצוה לנערו להרגו, הרי הוא כאלו בעצמו הרגו
אשר לתתי.
אשר חשב שאתן לו מתן בשורה:

פסוק יא
אף כי. רצה לומר, וכל שכן שאהרוג אתכם, כי הרעותם לעשות יותר ממנו, כי ההורג את שאול, הנה במלחמה הרגו על פי שאלתו, וידע כי לא יחיה עוד אחר אשר היה כבר מוכה בחרב, ואף הפרשים הדביקוהו כמו שכתוב למעלה (שמואל -א לא ב) אבל אתם, הרגתם אותו בביתו על משכבו, ומכל שכן שאבקש אני דמו וגו':

הפרק הבא    הפרק הקודם