[כא, א]
ויבקש דוד את פני ה' -
יש לשאול מפני מה לא בקש עד השנה השלישית?
פירש רבינו סעדיה גאון ז"ל:

שנה ראשונה חשב מקרה הוא כדרך העולם, שניה חשב כי בעון פסל מיכה היה ובער כל מה שמצא כשהיה רעב, בשנה הג' ידע כי עון אחר היה ובקש את פני ה' לדעת מה זה.

ויש לשאול אנה הרג שאול את הגבעונים?

ונשיב כי בהכותו נוב עיר הכהנים היו שם הגבעונים עמהם חוטבי עצים ושואבי מים והרגום הכהנים ומה שאמר:והגבעונים לא מבני ישראל המה כי מיתר האמורי, לפי שהכהנים מחלו על דם אחיהם והם לא רצו למחול ומה שאמר:יותן לנו שבעה אנשים מבניו, לפי שלא נשארו מן ההורגים אלא אלו השבעה ועליהם אמר ואל בית הדמים ואמרו: אין לנו כסף וזהב עם שאול, אין אנו רוצים לקחת ממון אלא נפשות, בעבור הנפשות שהרגו ונשיאי העדה נשבעו להם.

ומה שאמר: ויחמל המלך על מפיבושת
פירש רב סעדיה גאון:

וישמח כי מפיבשת לא היה מן ההורגים כי קטן היה, כמה שכתובהכתוב כי בן חמש שנים היה בבוא שמועת שאול ויהונתן, לפיכך פירש ויחמול וישמח כמו וחמלתי עליכם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו כי הבן העובד אין צריך חמלה, אלא אדם שמח בבנו העובד אותו.

וכן פירש:
ויחמל -

וישמח ושמח עליו שלא נכשל בדבר על הברית והשבועה שהיה בינו ובין יהונתן וכי היה אוהבו מאד, לפיכך שמח על בנו שלא נכשל בזה הדבר ונצל ממיתה זו. ומה שלא הורידו אותם מהעצים כמצות התורה לא תלין נבלתו על העץ, פירש, כי המלך צוה לתלותם וחשב המלך כי הורידום בערב מהעצים ולא עשו כן, כי אמרו המלך צוה לתלותם והוא יצוה להורידם, אך כאשר עברו ימי הקציר ובאו ימי הגשמים, בקשו מהמלך שיצוה להורידם בעבור צדקת רצפה שהיתה שומרת עליהם ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם.
ומה שאמר: חמשת בני מיכל בני מירב היו אלא שגדלה אותם מיכל ונקראו על שמה ומוכיח זה אשר ילדה לעדריאל ומיכל לא היתה אשת עדריאל אלא מירב היתה אשתו, כמו שנאמר אשר נתנה לעדריאל המחולתי.

אלה השאלות והתשובות כך סידרם רבינו סעדיה גאון ז"ל.

ומה שפירשו רבותינו ז"ל בענין זה:

זהו שנה ראשונה אמר להם דוד לישראל, שמא עובדי עבודת גילולים יש בכם, דכתיב: ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם וגו' ועצר את השמים בדקו ולא מצאו.
שניה אמר להם: שמא עוברי עבירה יש בכם, דכתיב: וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך בדקו ולא מצאו.
שלישית היה רעב, אמר אין הדבר תלוי אלא בי, מיד ויבקש דוד את פני ה', מאי היא?
ששאל באורים ותומים.

ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים -
אל שאול - שלא נספד כהלכה.
ואל בית הדמים - שהמית את הגבעונים.

והיכן מצינו שהמית שאול את הגבעונים?
אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקים להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגם.
אמר דוד: שאול נפקו ליה תריסר ירחי שתא ולא אורח ארעא למספדיה, גבעונים נקרינהו ונפייסינהו מיד ויקרא המלך לגבעונים.

יותן לנו שבעה אנשים מבניו -
אמר דוד: שלשה סימנין יש באומה זו ישראל:
רחמנים,
וביישנים,
וגומלי חסדים,
רחמנים, דכתיב: ונתן לך רחמים וגו'.
ביישנים, דכתיב: למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו.
גומלי חסדים, דכתיב: כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'
כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי לקרבו וכל שאין בו ג' סימנים אלו אין ראוי לידבק באומה זו, מיד גזר עליהם שלא יבואו בקהל שנאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה ואע"פ שיהושע גזר עליהם שלא לבא בקהל יהושע לא גזר עליהם אלא כל זמן שבית המקדש קיים, כמו שאומר לבית אלהים, בא דוד וגזר עליהם לעולם, כמו שכתוב בספר עזרא: כי הנתינים היו מתאחדים וקראם נתינים לפי שנתנו לעבודה ולא לבא בקהל.
וכן כתוב: ומן הנתינים אשר נתן דוד והשרים לעבודת הלוים.

ויקח שני בני רצפה בת איה -
מאי שנא הני?
אמר רב הונא:

שהעבירום לפני הארון כל שהארון קולטו למיתה והא כתיב ויחמול המלך על מפיבשת, שלא העבירו לפני הארון.
וכי משוא פנים יש בדבר?
אלא שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון.
והא כתיב: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות.
ולמה המיתו הבנים בעון שאול?

אמר רבי יוחנן:

מוטב שתעקר פרשה אחת מן התורה ולא יתחלל שם שמים בפרהסיא, כלומר שנשבעו להם נשיאי העדה בימי יהושע.

עד נתך מים עליהם -
והא כתיב: לא תלין נבלתו על העץ?!
אמר רבי יוחנן:

מוטב שתעקר פרשה אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של אלו? בני מלכים מה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים.
מה היו אומרים?
אין לך אומה ראויה להדבק בה אלא זו, מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף, דכתיב: ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמנים אלף חוצב בהר
וכתיב: וימצאו מאה וחמשים אלף גרים.

ואמרו: גדול קדוש השם מחלול השם.
בחלול השם כתיב: לא תלין נבלתו על עץ.
ובקדוש השם כתיב: ויהיו תלויים מתחלת קציר עד נתך מים עליהם.
מלמד שהיו תלויים מי"ו בניסן עד י"ז במרחשון.

ועוד אמרו: למה בקשו ממנו שבעה אנשים?
כי שבעה אנשים הרגו מהגבעונים עם הכהנים, שני חוטבי עצים ושני שואבי מים ושמש וחזן וסופר, ולפי פשט הפסוקים נראה כי לא נאמר דבר הגבעונים על נוב עיר הכהנים שהרגם שאול בכלל הכהנים, שהרי אמרו: האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו, נראה כי להם לבדם כלה ודמה ועוד שאמר בקנאותו לבית ישראל ויהודה, שגזר שלא יהיו הגבעונים חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה', כי אמר מוטב שיהיו מישראל שמשים לפני ה'.

ועוד: מפני שרמו את ישראל וגנבו את דעתם ובטעות נשבעו להם נשיאי העדה, וקנא שאול בדבר זה והרג מהם וגירש מהם הנשארים שלא ישבו בארץ ישראל, וזהו שאמר: נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל, ואף על פי שנראה כי לכוונה טובה עשה זה שאול, נענש על המעשה הזה, כי יהושע נביא ה' נתנם להיות חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' וכדי לקיים השבועה שנשבעו להם לא רצה להרגם, אף על פי שבטעות נשבעו להם כדי שלא יהיה בדבר חלול ה', כי יאמרו השומעים הנה נשבעו להחיותם ואחר כך הרגום, אין שבועת ה' חשובה בעיניהם ויהיה בדבר חלול השם. וכל שכן בימי שאול, שהרי כמה דורות היה להם שנשתקעו בישראל שהיה בהריגתם חלול השם גדול ושאול לא חשש לחלול השם על השבועה, לפיכך נענש זרעו בדבר זה.

ואם תאמר: מפני מה נענש זרעו במה שחטא הוא?
יתכן כי אלו הבנים היו מההורגים הגבעונים, גם יתכן כי לא היו אלה השבעה מההורגים, שהרי קטנים היו אז כי שאול לא מלך אלא שתי שנים ומירב נתנה לעדריאל לאשה מעת שחשב לתתה לדוד.

ואם נאמר, כי קודם מלכות שאול נתנה לעדריאל וחשב שאול להכריחו לגרשה לתתה לדוד, זה רחוק אבל זה העונש לא היה מידי אדם, כי כשאמר הכתוב: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, לא אמר אלא במיתה בידי אדם, שאין לב"ד לענוש האב על הבן ולא הבן על האב אבל בידי שמים כתיב: פוקד עון אבות על בנים וגו' והוא כשהבנים אינם צדיקים כמו שאמרו, כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וזו המיתה, אף על פי שהיתה בידי אדם במצות האל היתה והרי היא כמיתה בידי שמים.

ומה שאמר: ויחמול המלך על מפיבשת, כיון שלא בקשו הגבעונים אלא שבעה מבני שאול והיו בהם שבעה זולתי מפיבשת, חמל עליו על השבועה אשר היתה בינו ובין יהונתן ולא נתנו בידם.

ועוד: כי נראה לו שהיה טוב מהאחרים ואין ראוי ליפול עליו עונש שאול, זה הוא הנראה בעיני בענין הזה.

[כא, ב]
ויאמר אליהם -
אמר להם מה רצונם שיעשה להם, כמו שאמר מה אעשה לכם והפסיק הענין לפרש מה היה ענין תלונתם, ופירש גם כן שהיו מיתר האמורי ולא מבני ישראל שיחמולו על דמם.
ואמר: והגבעונים לא מבני ישראל המה –

ואמרו רבותינו ז"ל:

כל שאינו מקבל פיוס אינו מבני ישראל שנאמר: והגבעונים לא מבני ישראל המה.

ויבקש שאול להכותם -
פירש והכם, וכן להרגו בערמה - והרגו לשכב את בת יעקב – ושכב.

בקנאותו -
כבר פירשנוהו.

[כא, ד]
אין לי כסף וזהב -
לי כתיב וקרי לנו והענין אחד כי כן דרך המקרא לדבר בלשון רבים, פעם בלשון כלל פעם לשון פרט.

ויש בו דרש:

שבקש מהם שימחלו דם אחיהם ויתן להם ממון ולא רצו.
אמר דוד: אבקש מכל אחד לבדו שמא הם מתביישין זה מזה לקחת ממון בדבר זה ועשה כן וכל אחד אמר לו: אין לי כסף וזהב עם שאול ועם ביתו.

[כא, ו]
ינתן לנו -
כן כתיב וקרי יתן ושניהם ענין אחד אך כי הכתיב ינתן מבנין נפעל והקרי יתן מבנין הפעל ויש מעט הפרש ביניהם, כי פירש הכתוב ינתן אף על פי שלא תתנו אותם, הקב"ה יפרע לנו מהם ופירש הקרי יתן שתתנו אותם.

והוקענום -
ונתלה אותם.

כתרגום:

וניצלובינון,

ובקשו להם זו המיתה, כדי שיראו כל ישראל נקמתם וישמרו ישראל מנגוע בהם עוד.

לה' -
להודיע משפטו כי הוא רוצה לנקום נקמתינו מהם.

בחיר ה' -
שהאל בחרו למלך.

ובדרש:

הם לא אמרו בחיר ה' אלא בת קול יצתה ואמרה בחיר ה', כלומר שנתכפרו לו עונותיו.

[כא, ז]
ויחמול המלך -
כבר פירשנוהו:

[כא, ח]
את ארמוני -
ברי"ש.

בני מיכל -
בני מירב היו, אלא שמיכל גדלה אותה ונקראו על שמה, כענין שנאמר: יולד בן לנעמי.
וכן הוא תרגום:

בני מירב דרביאת מיכל.

וכן הוא אומר: אשר ילדה לעדריאל ומירב היא שהיתה אשת עדריאל לא מיכל, כמו שכתוב על מירב: והיא נתנה לעדריאל המחולתי.
וכן כתוב: אלה תולדות אהרן ומשה ולא זכר אלא בני אהרן, אלא שמשה גדלם ולמדם, כאילו הם תולדותיו.

[כא, ט]
לפני ה' -
כי הארון היה שם ואורים ותומים כשנתקבצו דוד וישראל לשאול את ה' על הרעב ולא נפרדו משם עד שקראו לגבעונים ונגמר המעשה.

ויפלו שבעתים -
ביו"ד כתיב, ר"ל שתי פעמים שבעה, כמו: שבעתים יוקם קין.

ואמר שבעתים –
לפי שלא נשאר מהם זרע כן נדרש הכתוב.

ודרש אחר אומר:

על מפיבושת בן יהונתן שחסר מהם והקרי הוא שבעתם, ר"ל הם השבעה, כמו: ויצאו שלשתם הם השלשה.

ומה שאומר שנפלו יחד –
כי יחד הוקעו והנפילה היא היא המיתה.

והם -
כתיב וקרי והמה ושניהם אחד וכבר כתבתי בזה ובדומיהם כי נסחאות נמצאו אחר הגלות והלכו בקריאה אחר הרוב.
וכן כתיב: תחלת קציר שעורים וקרי בתחלת כתיב תלום שם הפלשתים וקרי תלאום שמה פלשתים ושניהם ענין אחד.

בראשונים -
בימים הראשונים של קציר שעורים, כמו שפירש בתחלת קציר שעורים.

[כא, י]
ותטהו לה אל הצור -
על הצור היו נתלים, כמו שאמר: ויוקיעום בהר והטתה השק אל הצור להתכסות תחתיו יום ולילה.

ובדרש:

מה ותטהו לה אל הצור?
שאמרה הצור תמים פעלו, שהצדיקה עליה את הדין.

[כא, יא]
ויגד לדוד -
כי דבר גדול עשתה ומפני זה נכמרו רחמיו וצוה לקברם.

ובדרש:

ראה כי אשת חיל היתה ולקחה לאשה.

וכבר כתבנו מה שפירשו רבותינו ז"ל:

כי היו נתלים מי"ו בניסן עד י"ז במרחשון שהוא זמן הגשמים וכל כך למה?
כדי שיתקדש שם שמים על ידיהם ונראה כי רצון האל היה בזה שיהיו מוקעים עד זמן גשמים, כדי שיודע כי בעונם היה עצירת גשמים.
ומה שאמר עד נתך המים עליהם ירדו גשמים מעט, להודיע שיקברו אותם ואחר שקברו אותם נעתר האלהים לארץ וירדו גשמים הרבה, כמו שאמר: ויעתר אלהים לארץ אחרי כן.

[כא, יד]
בצלע -
מלרע והוא שם מקום הנזכר בספר יהושע וצלע האלף.

ויעשו כל אשר צוה המלך -
להביא העצמות ולקברם, כמו שאמר לא הוסיף דבר אלא שכן דרך המקרא לכפול הדברים בהתחזק המעשה.

ובדרש:

כי זה בא להוסיף, שצוה המלך להספידם בכל מקום שהיו עוברים שם בערי ישראל.

[כא, טו]
ויעף דוד -
בפתח פ"א הפעל להקל הקריאה.
וכן: ויעף העם אבל ויעף אלי אחד בקמץ, להבדיל ביניהם כמו שענינם מובדל.

[כא, טז]
וישבי בנוב -
כך היה שמו וכתוב בוי"ו וקרי ביו"ד.

ובדרש:

ישבי בנוב –
איש שבא על עסקי נוב, כלומר כי בא על דבר נוב עיר הכהנים שהיה דוד סבת הריגתם, קרה לו לדוד שהיה בסכנה.

ודרשו:

ויעזר לו אבישי -
שעזרו בתפלה וכל זה רחוק.

ומהם אמרו:

עזרו ממש, ואמר כי קפצה לפניו הארץ, כי לא היה שם אבישי עם דוד, כי הוא ויואב היו נלחמים בבני עמון ועברה יונה לפני אבישי מטרפה בכנפיה, וידע כי דוד הוא בסכנה ובצרה וקפצה לפניו הארץ והלך שם ועזר לדוד והרג את ישבי בנוב.

הרפה -
כמו הענק והוא אחד מן רפאים, ונכתב בה"א ובאל"ף.
כן כתב אדוני אבי ז"ל.

וכן תרגם יונתן:

גברא,

וכבר כתבנו דעת הדרש למעלה, שהוא שם האם.

קינו -
הוא עץ החנית וכן נקרא בערבי עץ החנית אלקנה ולא אמר המשקל על קינו, אלא על להבת החנית וקראו קינו בכלל הלהבת עם העץ ועל הלהבת אמר, שהיה משקלו שלש מאות משקל נחשת, כי על העץ לא יאמר משקל.
וכן אמר בגלית ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל ומשקל הברזל והנחשת אינו שוה, כי לכל אחד משקל מיוחד וכן לכסף ולזהב.

ויונתן תרגם:

ומתקל סופיניה מתקל תלת מאה סילעין דנחשא.

והוא חגור חדשה -
חרב חדשה וכמוהו ומאכלו בריאה, ר"ל שה בריאה וכן דרך המקרא בהרבה מקומות והחסרון יתבונן לפי הענין.

ויאמר להכות את דוד -
כשראה כי עיף דוד חשב להכותו ועזר לו אבישי.

[כא, יח]
בגוב עם פלשתים -
ובדברי הימים כתוב בגזר, שני שמות היו לאותו המקום וכמוהו רבים.
וכן כתב פה סף ושם ספי וקרובים הם.

[כא, יט]
אלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי את גלית הגתי -
ובדברי הימים כתוב: אלחנן בן יעור אורגים את לחמי אחי גלית הגתי וקרי יעור ויעיר ויערי אחד.

ופירוש את גלית –
אשר אמר הנה את מי שהיה עם גלית והוא אחיו, הרגו אלחנן בגוב וגלית הרגו דוד באפס דמים, ואלחנן זה מבית לחם היה, לפיכך קראו בית הלחמי.
וכן מה שכתוב בדברי הימים את לחמי כמו מלחמי, כלומר מבני לחמי ר"ל מהגבורים המתיחסים לבית לחם. וכן יאמר שם ומן הגדי נבדלו אל דוד למצד, ר"ל מן המתיחסים לגד.

או פירוש עם בית הלחמי והוא דוד, ר"ל כי דוד עזרו וזה שאמר שם את לחמי עם דוד שהוא לחמי, שעזרו והרגו.

ולדעת יונתן:

אלחנן זהו דוד.

וכן תרגם הפסוק:

וקטל דוד בר ישי מחי פרוכת בית מקדשא דמבית לחם ית גלית,

קרא ישי יערי לפי שהיה אורג פרוכות הצריכות לבית המקדש ובית המקדש נקרא יער, שכתוב: יער הלבנון מצאנוה בשדה יער, אבל מה שקרא דוד אלחנן לא ידעתי לו טעם.

כמנור אורגים -

כאכסן דגרדאין והוא העץ שמקפל עליו האורג הבגד בארגו וגרדאין הם אורגין

ותרגום ירושלמי:

מעשה אורג עובד דגרדאי.

וכן בדברי רבותינו ז"ל:

נקרא האורג גרדי וכן מנור אורגים הוא מכלי האורג בדבריהם, באמרם העושה שתי בתי נירין בנירים ובקירוס.

[כא, כ]
איש מדון -
כתיב ביו"ד וקרי בוי"ו ואחד הוא בדברי הימים, איש מדה.

וכן תרגם יונתן:

גבר דמשחן,

וא"כ הנח אשר במדון הוא מקום הדגש במדה.

שש ושש עשרים וארבע -
אלו אמר שש ושש ולא אמר עשרים וארבע, הייתי אומר שבין ידיו ובין רגליו לא היו אלא שש ושש, לכך צריך עשרים וארבע. ואילו אמר כ"ד ולא אמר שש ושש, הייתי אומר ה' באחת ושבע באחת לכך נאמר שש ושש.

להרפה -
לענק ובא בה"א הידיעה עם למ"ד השימוש כמשפט, אלא שברוב נפלה ה"א הידיעה להקל וכמוה להעם הזה להגדוד הבא אליו.