[כד, א]
ויוסף אף ה' -
לא ידענו זה החרון למה היה, אם היה רע בישראל דוד היה מבער אותו, אולי היה בישראל עוברי עבירה בסתר.
ומה שאמר: ויוסף, כי דבר אבשלום חרון אף היה מה' על ישראל, אף על פי שהיה הדבר ההוא לעונש דוד שברח מפני בנו וששכב עם נשיו וג"כ נענשו ישראל שנגפו בעת ההוא כ' אלף ביום אחד, א"כ הדבר ההוא היתה סבה מאת ה' לחרות בישראל על מעשים רעים שהיה בסתר בהם, וכן עתה הוסיף אף ה' לחרות בישראל על נסתרות שהיו ביניהם, כי אילו היו גלויות לא הניחם דוד ולפי שלא היו גלויות, הענישם האל על ידי סבה כי כל משפטיו צדק ואמת והסית את דוד ונתן בלבו שימנה אותם.

או אמר: ויוסף על הרעב שהיה שלש שנים ואעפ"י שנגלה אותו העון חרון אף היה, על כל ישראל ועתה הוסיף לחרות בהם והסית את דוד שימנה אותם וכבר היה דבר זה נודע בישראל מן התורה, כי אם ימנו את ישראל שלא יתנו איש כופר נפשו שיהיה בהם נגף ואפילו ימנה אותם לצורך, וצוה דוד את יואב שימנה אותם והיה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר, לפי שידע שיחסרו.

וכן אמר בדברי הימים: למה יהיה לאשמה לישראל, ואף על פי שיקח מהם כסף או שום דבר, כיון שימנה אותם שלא לצורך יחסרו, כמו שפירש למעלה בפסוק ויפקדם בטלאים.

ואמרו רבותינו ז"ל:

כל זמן שנמנו ישראל לצורך - לא חסרו, שלא לצורך – חסרו כמו בימי דוד, לפיכך היה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר, עד שחזק דבר המלך אל יואב ועל שרי החיל.

ומה שאמר: ויסת את דוד בהם - כלומר ששם בלבו למנותם.

ומה שאמר לאמר לך מנה את ישראל - היה בלב דוד שיאמר לאחד משריו לך מנה את ישראל, לא שהאל אמר לו בנבואה לך מנה, שאם כן איך אמר דוד חטאתי מאד?!
ואם האל אמר לו, מה חטא?!
אלא ששם בלבו למנותם בעבור עון ישראל ודוד לא ידע כי מה' הוא.

ותרגם יונתן:

וגרי ית דוד בהון,

והיצר שהיה בלבו למנותם הוא השטן שנאמר בדברי הימים.

[כד, ג]
ויוסף ה' -
וי"ו זו לתחלת הדברים ולא לתוספת דבר, וכמוהו ווי"ן רבים במקרא, כמו שכתבנו בתחלת ספר יהושע.

אל העם -
כתרגומו:

על עמא.

[כד, ה]
ויעברו את הירדן -
מעבר הירדן התחילו למנות וכשעברו הירדן חנו בערוער.

ימין העיר -
מחוץ לעיר ושם הסכימו באיזה מקום יעברו למנות ואותו המקום שחנו בו, היה בתוך הנחל וזהו שאמר אשר בתוך הנחל.

הגד ואל יעזר -
כתרגומו:

דבגו נחלא דבשבטא גד ואל יעזר.

ויש מפרשים:
הגד - מעניין מלא על כל גדותיו.

[כד, ו]
ואל ארץ תחתים חדשי -
תרגם יונתן:

לארעא דרומא לחדשי,

לא ידעתי למה תרגם תחתים דרומא.

חדשי -
מקום ישוב חדש.

דנה יען -
לדן יען, כן היה שם המקום.

דנה -
מלעיל והנו"ן רפה.

וסביב אל צידון -
כתרגומו:

ומתמן אסתחר לצידון.

[כד, ז]
מבצר צור -
מבצר שהיה בצור גבוה ועל כן נקרא מבצר צור.
וכן הוא נזכר בספר יהושע בנחלת בני אשר ועל עיר מבצר צור.

וכל ערי החוי והכנעני -
שהיו יושבים בהם חוי וכנעני עם ישראל שלא הורישום בני ישראל והיו למס.

[כד, ט]
את מספר מפקד העם -
כתרגומו:

ית חושבן מנין עמא,

והוא כפל דבר לחזק ובא סמוך על סמוך, כמו: מבחר וטוב לבנון, נהרי נחלי דבש וחמאה.

ותהי ישראל -
ותהי עדת ישראל.
וכן ותהי מואב לדוד לעבדים.

שמנה מאות אלף איש חיל וגו' ואיש יהודה חמש מאות אלף איש -
ובדברי הימים: ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף

מצאנו באגדה אמר רבי יהושע בן לוי:

הכתובים מוסיפים כאן מה שחסרו כאן, אלו שני שבטים שלא נמנו, שכך כתוב בדברי הימים: ולוי ובנימן לא פקד בתוכם, כי נתעב דבר המלך אל יואב, אמר יואב: באלו אני יכול להשמט ולומר שבט לוי אינו נמנה במניין שאר השבטים כי אם מבן חדש ומעלה, ובנימן דיו שחסר וכלה בפלגש בגבעה, ולזה הפירוש פסוק זה: ולוי ובנימן לא פקד בתוכם בכאן היה לו לכתוב אותו, לא בדברי הימים כי כאן הוא חסר המספר והיה לתת טעם לחסרון, גם לחסרון שחסרו בני יהודה בדברי הימים לא נתן טעם.

ובשלשים ושתים מדות דרש רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר:

משני כתובים המכחישים זה את זה יבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, כיצד?
כתוב אחד אומר: ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף ויהודה ארבע מאות ושבעים

אלף וכתוב אחד אומר: ותהי ישראל שמנה מאות אלף ואיש יהודה חמש מאות אלף.
נמצא ביניהם שלש מאות אלף אלו ג' מאות אלף מה טיבן?
בא הכתוב השלישי והכריע ובני ישראל למספרם ראשי האבות ושרי האלפים והמאות ושוטריהם המשרתים את המלך לכל דבר המחלוקת הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלוקת האחת כ"ד אלף, מלמד שאלו שלש מאות אלף היו הכתובים בנימוסו של מלך ולא היו צריכים להמנות.

כיצד ארבעה ועשרים אלף לשנים עשר?
הרי כאן מאתים ושמונים אלף ושמונת אלפים, נשתיירו י"ב אלף הן הן נשיאי ישראל והשליכם הכתוב מכאן וחזר וכללן להלן, וגם זה לא נתן טעם לחסרון מספר יהודה שנמצאו בדברי הימים חסרים שלשים אלף.

ואפשר שאותם שלשים אלף אלו מתו במגיפה, כי שבעים אלף היו המתים במגפה ושלשים אלף מהם היו מיהודה ומתו כל כך מיהודה לפי שהוא שבטו של דוד, והוא היה הסבה או היו באותו שבט רוב החוטאים.

ובדרש עוד:

שני פתקים עשה יואב אחד מרובה ואחד מועט, אמר: אם מקבל הוא את המועט טוב ואם לאו אני נותן לו את המרובה.

[כד, י]
ויך לב דוד אותו -
כתרגומו:

וחש דוד בליביה,

כלומר חשש על העון שעשה שיקרהו עונש בזה לו ולישראל והכה לבו אותו בעבור זה, כלומר הומה וחרד לבו ונתחרט ובקש רחמים מהאל שיעביר עונו.

אחרי כן ספר -
אשר ספר וכמוהו רבים.

[כד, יא]
ויקם דוד בבקר -
לא שכב לבו בלילה וקם בבקר והנה בא אליו גד הנביא בדבר ה' שנגלה אליו בלילה.

חוזה דוד -
כי נבואותיו היו לדוד ועל ידו היה מדבר הקב"ה עם דוד, ואף על פי שלא נכתבו מנבואותיו אלא זאת.

[כד, יב]
ודברת אל דוד -
כשהיה חוטא היה אומר אל דוד וכשרצה לבנות הבית אמר: לך ואמרת אל עבדי דוד.

שלש אנכי נוטל עליך -
כתרגומו:

חדא מתלת,

וכן אמר בחר לך אחת מהם.

ואמר: שלש לשון נקבה, כלומר שלש גזירות, לפיכך כתבה גם כן לשון נקבה.

[כד, יג]
שבע שנים -
ובדברי הימים: שלש שנים לא אמר לו אלא שלש, אלא מה שאמר שבע, לפי שזה הענין היה אחר שלש שני רעב שהיו בימי דוד שנה אחר שנה, והנה אם יהיו עתה שלש שנים אחרים הנה יהיו שש שנים והשביעית, אף על פי שירד בה מטר לא תמלט בלא רעב, שנה שתבא אחר שש שנים רעב.
ועוד: כי עד עת הקציר לא יהיה להם לחם בשביעית.

והוא רודפך -
שלא יהיה לך תקומה מפניו, צריך שיכירו הכל כי מאת האל הוא והוא רודפך.

[כא, יד]
נפלה נא ביד ה' -
זהו הדבר כמו: הנה יד ה' הויה
ועוד: כי ברעב אף על פי שהוא ביד ה' יפלו גם כן ביד אדם שילכו למצרים, או לשאר ארצות לשבור בר ולחם, אבל הדבר אין בו אלא יד השם לבד, לפיכך המובן ממלת ביד ה' הוא הדבר, לפיכך בחר הוא בדבר, כי הוא ביד ה' לבד, אבל בשנים היה חרפה בגוים בנוסם לפני אויביהם ונגפים לפניהם וכן ברעב, כי היו הולכים בארצות הגוים והיו חרפה בהם.
וכן אומר הכתוב: ולא אתן אתכם עוד חרפת רעב בגוים.

ובדרש:

חשב דוד בדעתו ואמר: אם בוחר אני רעב עכשיו, כל ישראל אומרים: מה איכפת לו לבן ישי על אוצרותיו הוא בוטח וישראל ימותו ברעב.
ואם בורר אני חרב עכשיו, ישראל אומרין: מה לו על גבוריו הוא בוטח, שהם יצאו למלחמה הם ימותו והוא ינצל.
אמר: יבא דבר שהכל שוין בו.

דבר אחר:

אם בורר אני רעב עכשיו, כל ישראל מוכי רעב בדרכים.
אם בורר אני חרב עכשיו, כל ישראל מוכי חרב בדרכים.
יבא דבר.

ויש אומרים:

גד רמז לו, דע וראה מה אשיב שולחי דבר, דבר הוא - דֶבֶר באותיות.

[כד, טו]
מהבקר ועד עת מועד -
כתרגום:

מעידן דמתנכיס תמידא ועד דמתסק.

ויש מרבותינו ז"ל שפירשו:

עד חצי היום והוא עת מועד ממועדי השמש, כי זריחתו מועד אחד וחצי היום מועד אחר, ובא השמש מועד אחר.

ומהם אמרו:

משהאיר מזרח עד הנץ החמה והנה מרחמי האל קצר זמן הדבר, שהרי אמר לו ג' ימים ולא היה אלא מהבקר ועד עת מועד.

ובדרש:

ויתן ה' דבר שלשים וששה שעות של פורענות נגזר עליהם באותו היום, באו פרקליטין גדולים ובטלו אותם, ואלו הן:
חמשת ספרי תורה,
שבעת ימי השבת,
ח' ימי ברית מילה,
וזכות שלשת אבות,
נשתיירו שלש עשרה.

תרי אמוראי חד אמר:

בזכות שנים עשר שבטים.

וחד אמר:

בזכות עשרת הדברות ושני לוחות, נשתיירה שם שעה אחת.

רבי חייא אמר:

משחיטת התמיד עד זריקת דמו.

[כד, טז]
וישלח ידו המלאך -
הראה הקב"ה דמות מלאך וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים והעמידו סמוך לגרן ארונה היבוסי, כדי שיראהו דוד שם ויתפלל, ויעתר לו האל במקום ההוא ותעצר המגפה, ויהיה סימן לדוד כי שם הוא מקום העתרה, ושם יהיה בית המקדש ושם בית התפלה והעבודה, כמו שצוה לו האל על יד גד, להקים שם מזבח ושם נעתר לו באש שירד מן השמים על העולה, כמו שאומר בדברי הימים.

אל הרעה -
כמו על הרעה ורבים כמוהו.

רב עתה הרף ידך -
די במגפה אל תשחת ירושלם.

ויש בו דרש:

אמר לו הקדוש ברוך הוא למלאך: טול הרב שבהם, באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין.

עם גורן -
סמוך לגורן.

האורנה -
כתוב בוי"ו קודם לריש וקרי הארונה, רי"ש קודם לוי"ו ואחד הוא, כי רבים כמוהו בהפוך האותיות.
ומה שאמר: אדם בה"א הידיעה הוא, שלא כמנהג ואפשר שהוא שם תואר.

[כד, יח]
עלה -
לפי שגרן ארונה שהיה מקום בית המקדש הוא, במעלה כנגד ירושלם.

[כד, יט]
כדבר גד -
בכף.
ובדברי הימים: בדבר גד בבי"ת.

אפיו ארצה -
כמו על אפיו.

[כד, כב]
והמוריגים -
מן למורג חרוץ.

וכלי הבקר -
ושאר כלי הבקר.
ובדברי הימים עוד והחטים למנחה:

[כד, כג]
הכל נתן הוא נתן אבל לא רצה דוד לקבל במתנה:

ארונה המלך -
מלך היבוסי היושב בירושלם היה, כי אף בימי דוד היה היבוסי בירושלם, כמו שנשארו שם משכבשוה בני יהודה, כמו שכתוב: וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה והיו שם למס עובד, והיו להם בתים שדות וכרמים ע"י המס שהיו עובדים לבני יהודה ובני בנימן וזה השדה והגורן היה לארונה היבוסי, ורצה לתתם לדוד ולא רצה לקבלם כי אם במחיר, ואף אחר שכבש דוד המצודה הניחם לשבת בעיר ירושלם אותם שהיו יושבים בעיר מתחלה למס עובד והיו שם עד שבנה שלמה את הבית וזה היבוסי לא היה מן שבע אומות, אלא מפלשתים מזרע אבימלך כמו שפירשנו בספר יהושע, והיה מותר להניחם לשבת בארץ, כיון שקבלו עליהם שלא לעבוד ע"א ושאר מצות שהוזהרו עליהם בני נח, ואפילו מז' אומות היו יכולין לשבת בארץ בתנאי זה שלא יחטיאו, שנאמר: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי אבל כל זמן שאינן חוטאין שקבלו עליהם ז' מצות מותר להניחם בארץ.

ובמקצת נסחאות התרגום תרגם:

נתן ארונה המלך למלך יהב ארון למלכא די בעא מיניה מלכא.

ירצך -
כתרגמו:

יקבל קרבנך ברעוא.

[כד, כד]
מאותך במחיר -
כמו מאתך, כי רבים מן הרפים כענין עם.

בכסף שקלים חמשים -
ובדברי הימים: שקלי זהב משקל ו' מאות.

אמרו רבותינו ז"ל:

גבה מכל שבט ושבט נ' שקלים שהן שש מאות כסף ומשקלם במשקל של זהב וזה שאמר שקלי זהב.

ועוד אמר: כתוב אחד אומר באחד שבטיך וכתוב אחד אומר מכל שבטיכם?!

זהו שר' יהודה אומר:

כסף מכל שבטיכם בית הבחירה משבט אחד.

ר' אומר משום אבא יוסף בן דוסתאי:

בקר ועצים ומקום המזבח בחמשים וכל הבית כלו בשש מאות.

ולשון הפסוקים מוכיחים דברי ר' כי אומר: קנה את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים ובגרן היה המזבח.
ובדברי הימים אומר: ויתן דוד לארונה במקום שקלי זהב וגו', ר"ל כל המקום שהוא בשדה שנבנה בו הבית.

[כד, כה]
ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל -

וקביל ה' צלות דיירי ארעא,

ובדרש:

כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא ע"י שלא תבעו בית המקדש.
והרי דברים קל וחומר: ומה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם נפלו על שלא תבעו אותו, אנו שהיה בימינו וחרב בימינו על אחת כמה וכמה, לפיכך התקינו זקנים ונביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלשה פעמים בכל יום: השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלם אכי"ר סלה.

סליק ספר שמואל.