[יג, ג]
ויונדב איש חכם מאד –
רצה לומר למצוא תחבולות לעשות רע. והנה השיאהו לעשות מה שהיה קשה בעיניו עשייתו, אך כאשר ראה שהסכימה עצת יונדב בזה, התיר לעצמו עשייתה.

[יג, ו]
ותלבב לעיני שתי לביבות –
הוא מעשה מרחשת קישפי"ל בלע"ז. ואברה - ואוכל.

[יג, ז]
הבריה –
המאכל.

[יג, ח]
ותבשל את הלביבות –
בשלה אותן בשמן באלפס, והנה אמר בשול כי גם על הצלי, אמר: ויבשלו את הפסח.

[יג, ט]
המשרת -
אלפס. ותצוק לפניו - שפכה לפניו הלביבות עם השמן, בכלי אשר הביאה בו לפניו את הבריה. והנה עשתה זה לפניו, בעבור שכבר דקדק אמנון שתלבב לעיניו את הלביבות.

[יג, י]
והנה השתדל אמנון להביאה החדר כדי שיוכל להשיג שם מבוקשו ממנה פן יהיה לבוז אם ישמע בחוץ קולה בענותו אותה.

[יג, יב]
כי לא יעשה כן בישראל –
הנה לפי שאמרה אחר זה כי לא ימנעני ממך, ידענו שלא אמרה כי לא יעשה כן בישראל לשכב עם אחותו, שאם היה כן, איך יתירה לו המלך?
אך אמרה שלא יעשה כן בישראל לבוא על אשה דרך זנות אם לא יהיה דרך אישות.

ומזה יתבאר שלא היתה תמר אחותו על דרך האמת, ולזה אמרו רז"ל שתמר היתה בת יפת תואר, שנבעלה בגיותה ונתעברה מדוד, אחר כן נתגיירה ונשאה דוד; ולפי שאמה לא היתה גיורת בעת שנתעברה ממנה, הנה לא היתה הבת בת דוד, כי אין הבן הבא לישראל מן השפחה קרוי בן לישראל ההוא; ולזה אמר בפרשת ואלה המשפטים בבנים שיולדו לישראל מן השפחה כנענית, אשר הם עבדים כמוה, לא ישראלים.

[יג, טו-יז]
וישנאה אמנון שנאה גדולה –
ידמה שנתעצמה כפי יכלתה לחלוק על רצונו, ואולי הכאיבה אותו בזה ההתעצמות שהיה ביניהם, או אמרה לו דברי חרפות, ולזה שנאה, כי כבר אמרה לו: ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל או אולי אמרה לו דברים יותר קשים מאלו, והנה מרוב השנאה שלחה אמנון מביתו דרך בוז.

[יג, יח]
כתנת פסים –
לבוש מצבעים מתחלפים, היה דרך משל כשיעור פסת יד מצבע אחד, וכן תמשך להיות מצבעים רבים.

[יג, כ ]
ועתה אחותי החרישי אחיך הוא –
רצה לומר ואין ראוי לפרסם גנותו.

ותשב תמר שוממה בית אבשלום אחיה –
ידמה כי לבשתה ולדאגתה היתה שם בלי חברה, כטעם אמרו: כל שעריה שוממים, כי רבים בני שוממה.

[יג, כב]
כי שנא אבשלום את אמנון –
למדנו מזה כי כבר תוסר השנאה כשיעמוד האדם לדבר עם רעהו מפני השנאה למרע ועד טוב.
[למדנו מזה שגדר השנאה הוא שלא ידבר עמו למרע ועד טוב; ולפי שאמר: והוא לא שונא לו מתמול שלשום, למדנו שאם לא דבר עמו שלושה ימים, אינו גולה]

[יג, כד]
הנה נא גוזזים לעבדך –
כשהיו להם גוזזים היו שמחים על הטובה, כמו ששלח דוד לנבל כי על יום טוב באנו, והנה היה מתחבולת אבשלום ששאל מהמלך שילך הוא ועבדיו עמו לשמוח ולאכול ולשתות עמו, כי ידע כי זה דבר בלתי ראוי שיתרצה בו המלך, גם עשה זה כדי שיתרצה דוד לשלוח אמנון עמו, ולא יתן את לבו אל דבר אמנון; השנאה הראויה בין אבשלום ובין אמנון על דבר תמר אחותו.
והנה היה אמנון הבן הבכור לדוד שראוי למלוך שהיה ראוי שימלוך אחריו, ולזה נתעצב דוד יותר באמנון מזולתו משאר הבנים.

[יג, לב]
על פי אבשלום היתה שומה –
רצה לומר שדבר זה היה מסודר בפי אבשלום תמיד, מיום ענותו את תמר אחותו, כי כאשר תמצא ידו, יקח נקמתו ממנו.

[יג, לז]
ויתאבל על בנו כל הימים –
רצה לומר ימים רבים, כי אחר שלש שנים נחם על אמנון כי מת, כמו שזכר אחר זה, ואולי אמר: כל הימים להעיר שלא היה יום בימי השנה, ואפילו המועדים, שלא היה דואג דוד על זה. והנה מצאנו בבן הראשון שנולד מבת שבע, שתכף שמת רחץ וסך ואכל ושתה, ואמר לעבדיו: ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי.
והנה בזה היה ראוי שנאמר למה הוא מתאבל עליו כל כך והוא לא ישוב אליו?
אלא שהתר זה הספק הוא ממה שיקל, כי דוד הרחיק היותו צם בצום אחר מות הילד, כי הצום יעשה על דרך התפלה והבקשה מה' יתברך, וזה דבר בלתי ראוי אחר מות הילד אבל יתאבל עליו; והדאגה היא דבר יחייבהו טבע אהבה הדמיונית ולזה לא הורחק מפני זה התאבל על המות.

[יג, לט]
ותכל דוד המלך –
הוא מטעם כוסף כטעם נכספה וגם כלתה נפשי והוא חסר המצטרף, והרצון בו ותכל נפש דוד המלך לצאת אל אבשלום להביאו אליו כי נחם על אמנון כי מת.