[כא, א]
על אשר המית את הגבעונים –
ידמה שכבר המית מהם בקנאתו לבני ישראל ויהודה, כמו שזכר אחר זה ובקש להכותם כלם, והשמידם מהתיצב בכל גבול ישראל, כי הוצרכו לברוח, ואחשוב שעשה זה בעבור התחבולה אשר הביאו בה נשיאי ישראל להשבע להם, כמו שנזכר בספר יהושע.

[כא, ו]
והוקענום –
הוא מענין תלייה, כי בה יתקע הנפש מהנתלה בזולת מכה וחבורה.

[כא, ח]
ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל –
ידוע כי עדריאל היה בעל מירב אחות מיכל כמו שקדם, ולזה הוא מבואר כי לא היו אלו בני מיכל; ועוד שהרי אמר במה שקדם ומיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה, ולזה הוא מבואר שהרצון בזה, שכבר גדלה אותם.

[כא, יד]
ויעתר אלהים לארץ אחרי כן –
רצה לומר אחר שלקחו נקמת הגבעונים מבני שאול, וקברו עצמות שאול ויהונתן ועצמות המוקעים בקבר קיש אבי שאול, כמו שצוה המלך. והנה זכר תחלה כי הגבעונים לא מבני ישראל המה, לפי מה שבקשו מזה היה בו מן האכזריות ומיעוט החמלה, כאילו יאמר שזאת התכונה היתה לאלו כי לא מבני ישראל המה.

[כא, טו-יז]
ויעף דוד –
רצה לומר שהיה יעף ויגע, ולזה נתרחק קצת מעבדיו, ומצאו ישבי בנוב שהיה מילדי הרפה ואמר להכותו; לולי שסבב ה' יתברך שהרגיש בזה אבישי בן צרויה והלך אצל דוד להצילו.

ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת –
אחשוב שקרא קינו להבת החנית, וקראו קן מצד הנקבות שבו, אשר בו יכנס עץ החנית, כי הוא כמו קן; או יהיה קנו כובע נחשת אשר על ראשו, כי הוא כמו קן, או יהיה קנו העץ ויהיה חסר הנושא, והרצון בו להבת חניתו.

ולא תכבה את נר ישראל –
אמרו זה, כאילו יאמרו שכל ישראל מושגחים בעבור דוד, וכאלו יכבה נרם אם ימות במלחמה.

[כא, יט]
ועץ חניתו כמנור אורגים –
הוא העץ שמקפלים סביב את הארוג, והוא גס מאוד, וזה ממה שיורה על גבורת הפלשתי הזה.

[כא, כ]
איש מדון –
רצה לומר איש בעל ריב ומלחמה.

[כא, כא]
ויחרף את ישראל -
לפי מה שאחשוב במה שאמר שלא ימצא בישראל איש שלא ינצחהו, כמו שאמר גלית אל שאול, זהו מה שיראה לנו שיצטרך אל באור במה שהגבלנו באורו פה באלו הספורים.

ואולם התועלות המגיעים מהם הם אלו:
התועלת הראשון - הוא במידות, והוא: להודיע שראוי לכל אדם שיעשה מה שיעשהו אחר יישוב רב ועצה ראויה, ולא יסמוך על עצתו הנראית לו בתחלת הענין. ולזה תמצא, שאף על פי שידמה שהיה מבואר היות ראוי לדוד שישב באחת ערי יהודה אחרי מות שאול, לפי שלא ברח משם דוד אלא מפני יראת שאול.
ועוד, כי כבר משך לב עם יהודה אליו במה ששלח להם משלל אויבי ה'; עם שכבר נתפרסם להם בזה טוב הצלחת דוד, שנצח אויביו במתי מעט, ורוע הצלחת שאול, שנפל ביד אויביו עם היות כל ישראל עמו.
ועוד, כי גם בהיות שאול מלך על ישראל, אוהבים מאד את דוד, בראותם הצלחתו כמו שקדם, הנה עם כל זה לא רצה דוד ללכת שם, אם לא בשישאל תחלה את פי ה', ולזה שאל אם יעלה באחת ערי יהודה, וכאשר ענהו ה' יתברך על ידי אורים ותומים שיעלה שם, שאל עוד באיזה מהם יעלה, ובאתהו התשובה שיבא לחברון, ושם בא בדבר ה' יתברך.

התועלת השני - הוא להודיע כי שם שאר מקומות יותר נאותים אל שיגיע להם תכלית מה מקצת מקומות אחרים; ואף על פי שה' יתברך שליט להגיע אשר יחפוץ, הנה יבקש כזה ברוב הענינים הסבות הנאותות מצד ההשגחה הכוללת כשהיה אפשר, ולא יחדש ה' יתברך המופתים אלא כשהביא לזה הכרח; כמו שזכרנו פעמים רבות.
ולזה בחר השם יתברך שיבא דוד לחברון, להגלות הענין אצלו שמשם תצמח לו המלוכה בקלות יותר. ולזה תמצא שתכף שבא דוד שם, התעוררו אנשי יהודה מעצמם למשוח דוד למלך עליהם; עם שכבר היה אפשר שלב בני חברון היה יותר שלם את דוד מלב זולתם מבני יהודה, וכאילו סבבו הם, מפני בא דוד לחברון למשוך לב יהודה למשוח דוד למלך עליהם.

התועלת השלישי - הוא במידות, הוא: להודיע שראוי לאדם לגמול טוב לאשר גמלהו טוב, ולזה תמצא שהעלה דוד עמו את אנשיו אשר הלכו אתו בהיותו נרדף, כדי שישמחו בהצלחתו וייטב להם בה; ולזה הושיבם בערי חברון כדי שיהיו קרובים אליו, עם שבזה ישלם לו ג"כ העזר הראוי.

התועלת הרביעי - והוא במידות, הוא: להודיע שראוי לאדם כשיעתק ממקום למקום שיעתיק אשתו וביתו עמו בהעתקו, כי בזה תועלת לשמור עצמו מהרהור עבירה, ולתת לאשתו חקה מהעונה כדי לשמור אותה מהחטא; ובזה עוד תועלת להשגיח במוסר בני הבית, ולא יתעלם מהם, ולזה תמצא שספר שהעלה דוד עמו שתי נשיו, ושכבר העלה עמו את אנשיו איש וביתו.

התועלת החמישי - הוא במידות, והוא: להודיע שאין ראוי למלך שישים אצלו ועם חברתו האנשים אשר יתהלכו עמו קודם היותו מלך, כי מפני מה שראו מענינו, והיה ביניהם מהחברה קודם היותו מלך, לא תהיה יראתו על פניהם, ויהיה זה סיבה להקל במלכות; הלא תראה כי אף על פי שהיה דוד לשר לאלו האנשים שהיו עמו, הנה היו מקילים בו, עד שכבר תמצא שאמרו לסקלו על דבר שריפת צקלג. ולזאת הסיבה תמצא שלא הסכים דוד להושיב את אנשיו בחברון, אך הושיבם בערים הסמוכים לחברון, כאמרו: וישבו בערי חברון, ולזאת הסיבה תמצא ביואב שהיה בחברה ההיא, שכבר הקל בדוד בדבר בכיו על אבשלום בנו, כמו שנזכר באלו הספורים.

התועלת הששי - הוא במידות, והוא: להודיע שראוי לאדם, כשיכוין להגיע תכלית מה יראה לו מונע מה מהגעת התכלית ההוא, שלא יקצר מהסרת המונע ההוא. ולזה תמצא, שכאשר נתבאר לדוד שאנשי יבש גלעד השתדלו לעשות חסד גדול עם שאול - והיה זה ממה שימנעם מלהסכים שיהיה דוד מלך עליהם, לחשבם כי בלבו עליהם, על מה שהראו אהבה חזקה למי שהיה שונא את דוד ורודף אותו - הנה הראה להם, שעל מה שעשו מהחסד את אדניהם הוא שמח; ולזה בירך אותם, וביאר להם שהוא מוכן להשיב להם גמול טוב על מה שעשו מזה, כי זה ממה שיורה שהם אנשים שהם נאמנים למלכות, ולזה יבטח דוד בהם שהם נאמנים לו. ולזאת הסיבה הודיעם שתחזקנה ידיהם ויהיו לבני חיל, ולא ייראו שיקרא להם רע מזה מדוד, אבל ישולם להם מצד זה גמול טוב.

התועלת השביעי – הוא: להודיע שהמלך זוכה לבניו בממלכתו תמיד, כמו שאמרה התורה: למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו. ולזה תמצא שמלך איש בשת, אף על פי שהיה מפורסם לכל ישראל כי השם בחר לדוד למלוך על עמו ישראל, כמו שזכר זה שאול ויהונתן ואמר אותו אבנר וזכר כל ישראל אותו, כמו שנזכר זה במה שאמרו לדוד בעת שהמליכו אותו כל ישראל עליהם.

הועלת השמיני - הוא במידות, והוא: להודיע שאין ראוי לאדם לדחוק את השעה ולמהר את הקץ בדברים העתידים לו, אך ראוי שימתין בו אם בסבות הנאותות, פן ימהר יותר מן הראוי ויסיר ממנו הטובות ההם. הלא תראה, כי דוד לא השתדל להלחם עם בית שאול להביאו אליו המלוכה. ולזה תמצא שספר, ששתי שנים מלך איש בשת על ישראל, קודם שהיתה מלחמה בין אנשי איש בשת ובין אנשי דוד; וגם אז לא היתה ביניהם מלחמה, לולא שעורר המלחמה ההיא אבנר; וגם אחרי זה לא השתדל דוד בהמתת איש בשת כדי שתגיע אליו המלוכה, אבל לקח נקמתו מההורג אותו.

התועלת התשיעי – הוא: להודיע יושר לב דוד ושמרו הברית שכרת עמו שאול, לבלתי ישמיד את שמו מתחת השמים, ואף על פי שהיה שאול רודף אותו בכל עוז, כמו שקדם, הנה שמר דוד את הברית שהיה ביניהם, ולא הצר כלל לאיש בשת להשתדל בהריגתו, אבל הספיק לו מה שזכה מהמלכות.

התועלת העשירי - והוא במידות: להודיע שאין ראוי לאדם שיקל בהריגת האנשים מעם ה' אפילו בדרך המלחמה. הלא תראה, כי אבנר הקל בהריגת הנערים, אשר אמר שיקומו וישחקו לפני אבנר ויואב, וקרה לו שנהרג מפני מה שקרה לו בזאת המלחמה מהריגת עשהאל, כאילו שלם לו השם מדה כנגד מדה, ואף על פי שיחשב שלא היה לו בהריגת עשהאל חטא, כי הוא היה רודפו, הנה עם כל זה לא נצל אבנר מן החטא במה שסבב מהריגת הנערים ההם, שהיה סיבה לכל זה, עם שכבר היה לו חטא בזה, כשלא השתדל להציל עצמו מעשהאל בזולת הריגה; כי לא הותר לנרדף להרוג הרודף, כשהיה יכול להציל עצמו בזולת שיהרגהו, כאילו תאמר שיכהו במקום שלא ימות בו, אשר ישלם לו בו ההצלה; ואמנם אבנר ידמה שכיון להכותו במקום שימות בו, ולזה כיון להכותו אל החומש.

התועלת האחד עשר - הוא במידות, והוא: להודיע שראוי להשמר מהריב והמדון ואף על פי שהיה חלוש בתחלתו, כי כל מה שימשך – יתחזק. הלא תראה כי אבנר לא חשב שיצא דבר אחר מזה זולתי המכות שיכו האחד את האחד מהנערים ההם, ונתחדשה מזה זאת המלחמה העצומה עד שלולא שתקע יואב בשופר למנוע המלחמה, היתה נמשכת המלחמה עד להשחית וארכה גם כן מפני זה המלחמה ביניהם אחר זה ,כמו שזכר בזה הסיפור.

התועלת השנים עשר - הוא במידות, והוא: שראוי לאדם שלא למסור עצמו לסכנות מפני קלות תנועתו הלא תראה עשהאל לקלות תנועתו וגבורתו, אבל יפחד ממה שראוי לפחד ממנו, ולזה סיפר כי עשהאל, מפני שבטח על קלות תנועתו ולא פחד ממה שאמר אבנר להכותו ארצה אם לא ישוב מאחריו, קרה לו שנהרג על יד אבנר ולא הועיל לו קלות רגליו.

התועלת השלשה עשר - והוא במידות, והוא: שראוי לאדם שלא יחזיק במלחמה עם עם ה', ואף על פי שיש שם סיבה חזקה תביאהו על זה, אבל ראוי שיניח מקום לשלום. הלא תראה כי יואב אעפ"י שהשיגהו הפעלות גדול על אבנר ממיתת עשהאל, הנה תכף שבקש ממנו אבנר שיאמר לעם שישובו מרדוף איש מאחרי אחיו, נדרש יואב לשאלתו, ולא מנעו מזה חום לבבו מדם אחיו.

התועלת הארבעה עשר - והוא במידות, והוא: להודיע שראוי לכל אדם שלא יקל מלירא ממה שהוא אפשר שיגיע לו בו רע, ולזה תמצא, שאף על פי שתקע יואב בשופר שישובו איש מאחרי אחיו, לא סמך על זה לב אבנר, ולזה ספר שהלכו הוא ואנשיו כל הלילה. וכזה תמצא ג"כ ליואב שלא בטח על זה, ולזה הלכו כל הלילה יואב ואנשיו עד שובם לחברון; כי אם יתעכב בדרך, היה אפשר שיתקבצו משכנגדם חיל עליהם ויהרגום.

התועלת החמשה עשר – הוא: להודיע כי אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, ולזה תמצא, שספר מהצלחת דוד ורוע הצלחת איש בשת, עד שכבר נפקדו מעבדי איש בשת שלש מאות וששים, איש ומאנשי דוד לא מתו כי אם עשרים; וכאשר נגרע מזה שנים עשר איש מהמשחקים שמתו מכל אחד מהחלקים, תמצא שכבר הרגו מאנשי איש בשת שלש מאות וארבעים ושמנה, ולא מתו מעבדי דוד כי אם שמנה.
וספר ג"כ לזאת הסיבה שבית דוד היה הולך וחזק, ובית שאול הולכים ודלים. ולזאת הסיבה ג"כ תמצא שסבב ה' יתברך שנתחדש ריב בין איש בשת ובין אבנר, למען הסיר הממלכה מעל איש בשת ולהביאה אל דוד, כי זה היה סיבה אל שמשך אבנר כל ישראל אל דוד, עד שלא השתדלו אחרי מות איש בשת להמליך איש על ישראל מבית שאול, אך באו תכף אל דוד להמליכו.

התועלת הששה עשר - הוא להודיע שאין ראוי לאדם, כשיראה שיגיע לו טוב מה, שיקצר מפני זה בבקשת טוב אחר עמו אשר יתכן לו להשיגו, אבל ראוי שישתדל להגיע לו כל הטובות אשר יראה שהוא נכון להגיע אליו. ולזה תמצא, שאף על פי ששלח אבנר לדוד שאם יכרות ברית עמו יסב אליו את כל ישראל, הנה לא קצר מפני זה מלשאול שיביא לו את מיכל אשתו. והנה לא רצה דוד להמתין ביאת מיכל אחרי בא אבנר אליו, לפי שאם היה הענין כן מאבנר על דרך התחבולה, יתכן שתהיה מיכל יודעת זה ותגלה הסוד אל דוד, כמו שגלתה לו הסוד במה שדמה שאול להרוג את דוד, ואמרה לו: אם אינך ממלט את נפשך מחר אתה מומת.
והסיבה השנית היא, כי בַזָה מהכבוד לדוד, רצה לומר אם תובל לו מיכל אשתו בעוד בית שאול מחזיקים במלוכה; אמנם אם לא ימשול בהבאתה אצלו כי אם אחר סור הממשלה מבית שאול, הנה לא יהיה זה לדוד לכבוד וזה מבואר מאד.

התועלת השבעה עשר – הוא: להודיע כי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ולזה תמצא שספר שכבר התעורר אבנר לבקש שלום דוד, והשתדל להשיב לו הממלכה, באופן שמי שהיה מונע הממלכה מדוד הוא בעצמו שם ה' יתברך כלי להסב הממלכה אליו ולהסירה ממשפחתו.

התועלת השמנה עשר - הוא במידות, והוא: להודיע שראוי לאדם שיפחד תמיד על מה שראוי. הלא תראה, כי מפני שאבנר לא פחד מיואב על הרגו עשהאל אחיו, ולא יירא מלבוא אל חברון, גם לא שאל מהמלך דוד שישלים ביניהם, קרה לו שמת בידו.
ולזאת הסיבה ג"כ למדנו שאין ראוי לאדם שיבא במקום שונאיו, אף על פי שיביאוהו שלוחים או מכתב, שאחד מהאנשים אשר הוא בוטח בו שולח לקרא לו, כי יש לו לירא שתהיה זאת התחבולה, מאויביו. הלא תראה כי יואב שלח לאבנר מלאכים בשם דוד להשיבו לחברון ודוד לא ידע, אך סבב זה יואב להמית את אבנר שם.

התועלת התשעה עשר - הוא במידות, והוא: שראוי לאדם כשהוא נקי מפעל מה מגונה אשר יתכן שיחשב שמאתו נהיה, שיפליג להראות שהוא נקי ממנו, באופן יתבאר לכל שהוא לא סבב זה הפעל המגונה; כל שכן כשיהיה בו מה שירחיק ממנו התכלית שהוא פונה אליו, אם לא יתבאר שהוא נקי ממנו. ולזה תמצא, שהפליג דוד להראות איך היה קשה בעיניו דבר הריגת אבנר; ולזה קלל בני צרויה שהיו עבדיו, וקלל את יואב בזאת הקללה הנפלאה, רצה לומר שלא יכרית מביתו זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם.
ולזה הלך המלך דוד אחרי מטת אבנר ועם לא היה זה מחק המלך, ונשא את קולו ובכה אל קבר אבנר, וקונן עליו את הקינה הזאת אשר הראה בה גנות הורגיו, ולזה נשבע ג"כ שלא יטעם לחם או כל מאומה לפני בא השמש, כי לא היה מהמלך להמית את אבנר, עם שבהאמין ישראל כי באמת מאת המלך נהיה זה, רושם גדול למנוע ממנו המלוכה, כי לא יתרצו האנשים להמליך עליהם מי שלא יקפיד להריגת השרים והגדולים בתחבולה ובמרמה; ולזאת הסיבה בעינה צוה להרוג הורגי איש בשת בן שאול, כדי שלא יחשבו כי מאתו נהיה להמיתו בזאת התחבולה על משכבו.

התועלת העשרים – הוא: שכבר למדנו מזה המקום, על דרך הרמז, כי ירושלים לא נתחלקה לשבטים. ולזה תמצא שכאשר היה דוד מלך על יהודה לבד, היה יושב בחברון שהיא משבט יהודה. אמנם אחר שהומלך על ישראל נעתק לירושלים, וזה ממה שיורה שירושלים היתה לכלל ישראל וכבר התירו רבותינו הספק במה שנראה מספר יהושע שכבר באה לגורל יהודה ולגורל בנימין.

התועלת העשרים ואחד – הוא: להודיע שראוי למי שירגיש שנתחדשה לו הצלחה, שישתמש בשיגיע לו ממנה מה שאפשר מהטוב. ולזה ספר, כי מפני שראה דוד כי נשא ה' יתברך ממלכתו בעבור עמו ישראל, והוא עתה באופן מההשגחה האלהית נוסף על מה שהיה מקודם זה, השתדל לקחת נשים ופלגשים, לחשבו שהבנים שיולידו עתה יהיו יותר ראוים למלוכה מהראשונים; וכן היה, כי מהראשונים לא מלך אחד, כי אשר היו חושבים מהם למלוך נהרגו, ומאלו הבנים שהוליד עתה מלך שלמה, כמו שנזכר אחר זה בספר מלכים.

התועלת העשרים ושנים - הוא להודיע ולפרסם הצלחת דוד בכל מלחמותיו, להיות ה' יתברך עמו מפני עשותו הישר בעיני ה', כמו שנתפרסם בכל אלו הספורים, רק בדבר אוריה החתי ולזה ג"כ אמר: וילך דוד הולך וגדל וה' צבאות עמו. ולזה תמצא שספר כי דוד ואנשיו שרפו את עצבי הגוים אשר הגיעו לידם, להעיר כי דוד היה מיישיר אנשיו בכל עוז להתנהג בדרכי התורה.

התועלת העשרים ושלשה – הוא: להודיע שאף על פי שה' יתברך שליט בכל אשר יחפוץ, הנה יבקש במה שיעשהו הסבות הנאותות כשאפשר לו זה, ולא יחדש המופתים אם לא כשיביא לזה הכרח. ולזה תמצא שכאשר שאל דוד בה' היעלה אל פלשתים בהנטשם בעמק רפאים, באהו דבר ה' יתברך, שלא יעלה אליהם, אך יסב אחריהם ממול בכאים, בדרך שלא יראו אותו פלשתים; וכשמעו קול הצעדה בראשי הבכאים אז יחרץ לעלות אליהם, כי אז לא ירגישו בקול צעדי חיל דוד, לחשבם שהוא קול הצעדה אשר בראשי הבכאים, וזה ממה שיעזור מאד לדוד לנצח את פלשתים. ואפשר גם כן שתחובר בזה הענין סיבה אחרת, והיא, כי אולי אז יגיע עת תמוט בו רגלם, כי ה' יתברך נמצאהו ג"כ שימתין לפעמים, כאמרו: לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם. ואמר וגם רשע ליום רעה.

התועלת העשרים וארבעה - והוא במצות, הוא: מה שלמדנו מזה הספור כי מה שאמרה תורה בענין ארון ה': בכתף ישאו הוא הרחקה שלא ישאוהו בזולת זה האופן, ולזה תמצא שפרץ ה' פרץ בעזא על אשר לא נשאו הארון באופן הכתוב בתורה, כמו שנזכר בספר דברי הימים על דבר זה הספור, ולזה השתדל דוד אחר זה, שישאו הלוים ארון ה' באופן הנזכר בתורה.

התועלת העשרים וחמשה - הוא לפרסם ענין קדושת ארון ה' הנפלאה, עד שתכף שיפילו דבר מקדושתו, יגיע ה' יתברך על דרך מופת אלו העונשים הנפלאים, כמו שמצאנו באנשי בית שמש שהיתה בהם מגפה גדולה, כי ראו בארון ה', ובזה המקום בענין פרץ עזה, כי זה כלו ממה שיוסיף האמנה בענין קדושת התורה, ושהיא נאצלת מן ה' יתברך.

התועלת העשרים וששה - הוא להודיע שמה שהוא לעבודת ה' יתברך ולכבודו, ראוי שיעשה בשמחה ובטוב לבב, ולזה ספר מה שעשה דוד להפלגת השמחה בזה הענין, כשהביאו הארון למקומו אשר נטה לו דוד, והיה זה כן, לפי שעבודתו יתברך אינה דבר יכבד על האדם, אבל היא בעצמותה מושכת האנשים אליה, בהפך הענין בנימוסי שאר האומות, כי הם לא יקובלו כי אם על צד ההכרח והאונס, כי את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם.

התועלת העשרים ושבעה – הוא: להודיע שראוי לכל אדם שיחשד עצמו במנהגי הקדושה, ויחשב כי אולי אין מנהגו ומחשבותיו באופן מהשלמות, אשר יצטרך שיהיו למי שהוא במקום קדוש; כי זה ממה שיישירהו לדקדק בפעולותיו ומחשבותיו, שיהיו לפי הראוי לפי מה שאפשר. ולזה ספר שירא דוד את ארון ה' להביאו אליו, לחשדו עצמו שלא יוכל לנהוג בו בקדושה הראויה, ויקרה לו מזה עונש נפלא; עד שנתבארו לו שברך ה' את בית עובד אדום ואת כל אשר לו בעבור ארון ה', ולשערו שאין פעלות עובד אדום יותר שלמות ויותר נקיות מפעולותיו, הסכים להביאו אליו.
ולזאת הסיבה בעינה מצאנו ביעקב שאמר: מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, להורות על שבמקומות הקדושים ראוי שיתנהג האדם בקדושה יתירה.

התועלת העשרים ושמנה – הוא: להודיע שמי שיכבד התורה באופן הראוי, וינהג בה בקדושה, תבואהו ברכת השם יתברך בכל אשר לו, כי זה ממה שיישיר לעמוד על דברים הקדושים ולהתנהג בהם, אשר ימשך מזה דבקות ההשגחה האלהית לאדם, כמו שנתבאר בדברי התורה. ולזה זכר, שכבר ברך ה' את בית עובד אדום ואת כל אשר לו, כי בודאי הוא הקפיד לנהוג בו מנהג קדושה יתירה, ליראתו מפרץ עזא ובראותו כי גם דוד ירא מהביאו אליו.

התועלת העשרים ותשעה - הוא במצות, והוא: להודיע שבשעת התר הבמות הותרה העבודה בזר. ולזה ספר בזה המקום דבר העלאת ארון ה' מבית עובד אדום, כי דוד העלה עולות לפני ה' וזבח שלמים, ואחר כך ברך העם בשם ה' צבאות, וזהו מה שאמרה התורה: כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה כמו שבארנו בביאורנו לדברי התורה.

התועלת השלשים – הוא: להודיע שאין השמחה הראויה בעבודת השם יתברך שיזבח האדם שלמים למלא בטנו, אבל ראוי לשמח בו כל הצריכים, ולזה תמצא שדקדקה התורה במה שצותנו לשמח בחגנו, שנשמח בזה העניים, והם הלוי והגר והיתום והאלמנה, כמו שבארנו שם.
ולזאת הסיבה תמצא בזה המקום, ששמח דוד מהשלמים שזבח לפני ה' כל ישראל, ונתן לכל אחד מהם אשפר אחד, והיא חתיכה גדולה מבשר השלמים, והשלים להם המצטרך לשמחה מלחם ויין, כדי שתכלל זאת השמחה כל ישראל, ויהיה עניינם מסודר לעבודת השם יתברך, לא לבקשת התענוג הגופיי.

התועלת השלשים ואחד – הוא: להודיע שהיותר גדול שבאנשים ראוי שיהיה שפל בעיניו מאד לפני מעלת ה' יתברך, כי הוא כאין נגדו, ולזה נהג דוד בזה השפלות לפני ה' יתברך ולא הראתה לו בזה ענין גדולה בזה על שאר האנשים, אבל השפיל עצמו כהם או יותר, כי כן ראוי. ולפי שגנתה מיכל זה המנהג הטוב שנהג דוד בזה, וראה שלא יהיה ראוי למלך וחשבה שלא יהיה ראוי למלך להשפיל עצמו כל כך לפני ה' יתברך, מנע ה' יתברך ממנה הטובות שהוא נותן אל המלכות ולזולתן והוא פרי הבטן; ולזה סמך למאמר מיכל שלא היה לה ולד עד יום מותה, להעיר שאין ראוי להתייהר לפני ה' יתברך.

התועלת השלשים ושנים – הוא: להודיע שאין ראוי במה שאפשר שתגיע לאדם ידיעה שלימה, שיסתפק האדם בידיעה חסרה, והמשל שאין ראוי לנביא שישפט בדברים על צד האומד והמחשבה, אבל ראוי שימתין שיבאהו דבר ה' על הדבר שנשאל ממנו, כמו שמצאנו במשה שאמר: עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. ולזה תמצא בזה המקום, כי נתן הנביא מפני שאמר לדוד מה שאמר על צד האומד, כששאל ממנו דוד אם יבנה בית ה' ישים בו ארון ה', והוא אמרו: כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך, הנה השיגתהו בזה החרטה; והוא שכבר אמר לו ה' יתברך בנבואה בלילה ההוא, בהפך מה שאמר נתן מעצמו לדוד על צד האומד.

התועלת השלשים ושלשה – הוא: להודיע כי במשכן שילה לא נבנה בית לארון ה', ואף על פי שהיה שם בנין כתלים, הנה לא היה מקורה מלמעלה, אבל היה עליו אהל; ולזאת הסיבה אמר: כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באהל ובמשכן.

התועלת השלשים והארבעה הוא: להודיע שהדברים הנעשים לפרסם גדולת השם יתעלה, ראוי שיעשו על יד מי שהוא גדול יותר בעיני האנשים, כי בזה תתיישר יותר ההגדלה וההאדרה לה' יתברך, ובהיות הענין כן, והוא מבואר בדוד כי לקחו מאחרי הצאן למלוך על ישראל, לא הסכים השם יתעלה שיהיה נבנה בית המקדש על ידו, כי הוא בא להעיד על גדולת ה' יתברך, אשר אינה דבר נתחדש בו אחר שלא היה; ולזה בחר שיבנהו שלמה שהיה בן מלך מלידה ומבטן ומהריון. ולזאת הסיבה ג"כ נוכל לומר, שהיה אחר שרצון ה' יתברך באיש נבחר שיהיה בן מלך מהריון, לזה לא צוה ה' יתברך לאחד מן השופטים והמלכים אשר היו לפני דוד לבנות לו בית. והנה איש בשת, אף על פי שהיה בן מלך, לא היה בן מלך מהריון, כמו שיתבאר במה שנזכר ממספר השנים שהיו בין יציאת מצרים ובנין בית המקדש; וכבר הארכנו בזה בספר שופטים.

ועוד, כי לא רצה ה' יתברך שתשאר לו המלוכה, ולזה גם כן בחר ה' יתברך שיהיה זה הבנין נעשה על יד שלמה, כי לו ולזרעו נתנה הממלכה מי שהתמיד העולם להיות נמצא, רצה לומר כי כשתהיה מלוכה בישראל תהיה לו, וראוי שיהיה זה נעשה על ידו, להעיד כי גדולת ה' יתברך אין לה קץ וסוף.

ועוד נכללה בזה סיבה אחרת, והיא: מפני כי אין מדרך ה' יתברך לעשות כי אם הטובות, כי הרעות כשיעשה אותם יעשם מצד מה שהם טובות, והיה ראוי שלא יהיה זה הבנין נעשה על יד דוד, כי דמים רבים שפך כמו שנתבארה הסיבה בזה הספור בספר דברי הימים.
ואולם שלמה היה ראוי לזה, מפני שכל ימיו היה לו שלום ולא נלחם מלחמות, עם שכבר נתקבץ בזה תועלת אחר והוא, כי כשגרם החטא חורבן בית המקדש, אולי אם היה נבנה על יד דוד היו מתיחסים חורבן הבית לדוד, מצד רוב הדמים אשר שפך ורוב הרעות שקרו לו בימיו ורוב הרדיפות שנרדף, ויאמרו כי פעולותיו גם כן הם כך, רצה לומר שראוי שיקרום מקרים לקושי מזל דוד; ויהיה זה סיבה אל שלא יסורו מחטאיהם בסבת העונש שיביא ה' יתברך עליהם; ואולם כשהיה הבנותו על יד שלמה, סרה זאת הטענה כי היה איש מצליח מאד, וכל ימיו היה לו שלום מסביב.

התועלת השלשים וחמשה - הוא להודיע שמלכות בית דוד לא תכלה ותפסק הפסק עולמי, אבל תשאר נצחית, ואף על פי שתפסק זמן מה. ולזה אמר: וחסדי לא יסור ממני כאשר הסירותו מעם שאול, רצה לומר שלא תסתלק ממנו הממלכה לגמרי להנתן לאחר, כמו שהיה הענין בשאול; ולזה גם כן אמר: וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם, רצה לומר כל הימים שהעולם נמצא. ואם תספק עלינו ממה שאמרה חנה: וישב שם עד עולם, שלא היה זמנו כי אם ימי חיי שמואל?!
אמרנו לך, כי הענין שם יחייב שיהיה שוב העולם לזמן שמואל, כי לא יתכן שישב שם אחר מותו; ואולם בזה המקום שב בהכרח אל העולם, לא אל חיי שלמה; ולזה אמר דוד: לאמר ה' צבאות אלהים על ישראל ובית עבדך דוד יהיה נכון לפניך, להורות כי תמידות זה כתמידות זה, ואולם תמידות ישראל התבאר בתורה בדבר הקללות, כמו שבארנו שם, וזה מורה על נצחיות מלכות בית דוד.

התועלת השלשים וששה - הוא בדעות, והוא: לבאר שהיעודים אשר לא יקחו זמן מה, אבל יקחו כל הזמן, יש בהם תנאי בהכרח, והוא שיהיה המקבל ראוי. ולזה תמצא, כי כששמע דוד זה היעוד הנפלא שיעד אותו ה' יתברך על יד נביאו, התעורר להתפלל אל השם יתעלה שיתקיים לו היעוד ההוא, כי תפלת דוד אפשר שתעזור בזה, לפי שכבר היתה רוח הקדש שורה עליו, כאמרו: רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני.
וכבר התפרסם זה מספר תהלים אשר זכרו דוד ברוח הקדש, ולזאת הסיבה תמצא בזה המקום ולא יוסיפו בני עולה לענותו ובספר דברי הימים אמר תמורת זה כי לא יוסיפו בני עוולה לכלותו, כי זה מחוייב מצד ברית ה' יתברך עם האבות; כמו שבארנו בבאורנו לדברי התורה.

ואפשר עוד שמה שאמר בכאן: ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה, הוא רמז למלכות משיח בן דוד, כי אז יתאמת זה לפי מה שנתבאר מספר דניאל וממקומות רבים מדברי הנביאים. והנה הודיע לו ה' יתברך בזה המאמר תכלית והצלחה שתהיה למה שיצמח מדוד, ואחר זה באר מה שיהיה אחרי דוד, ואמר: והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'.

התועלת השלשים ושבעה – הוא: להודיע טוב תכונת דוד שלא נלחם עם הגוים ההם לכספו על הממון, אבל לעלות התורה האמיתית ולהכניע החולקים עליה. ולזה תמצא, כי כשנלחם דוד על אותם המלכים והכניע אותם, לא נטה לקחת השלל לעצמו אבל לקח אותו לה', לבאר שלא מפני תשוקתו אל השלל היה נלחם עמהם, אבל מפני הפסד דעותיהם ואמונותיהם. ובזה היה עוד תועלת, לבאר כי ה' נלחם בישראל, ולזה היה מקדיש דוד לה' הכסף והזהב והנחשת אשר בא אליו, כי הוא הסיבה בכל זה.

התועלת השלשים ושמנה - לפרסם שכבר נתקיים הייעוד שנזכר בתורה, כאמרו: דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב, כי זה נתאמת על יד דוד שהשכיב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וחבל אחד להחיות.

התועלת השלשים ותשעה – הוא: להודיע יושר דוד, שכבר היה עושה משפט וצדקה לכל עמו, לא היה מעלים עינו מאחד מהם, כי זאת התכונה ראוי שתהיה למלך הגון וראוי, לזאת הסיבה זכר גם כן שכבר חרד דוד אם נותר איש לבית שאול, ויעשה לו חסד ה' בעבור יהונתן. ולזה גם כן ספר, שגם לחנון בן נחש השתדל דוד לעשות חסד להשיב לו גמול תחת החסד שגמל לו אביו.

התועלת הארבעים – הוא: להודיע שאין ראוי לאדם שיתן ממשלה לבניו בחייו. הלא תראה מה שקרה לדוד מהרע מפני מה שעשה בניו שרים, כי לולי זה לא היה חוטא אמנון עם אחותו, ולא מרד אבשלום בו, ולא קרה לאדניהו מה שקרה; וזה מבואר מאד.

התועלת הארבעים ואחד – הוא: להודיע איך עמקו מחשבות ה' יתברך ששם עשות דוד חסד לחנון בן נחש כלי להשחית בני עמון ועזריהם, כי זה היה סיבה אל שילקח חנון עבדי דוד וביישם ובזם בתכלית מה שאפשר; והם בעצמם היו סיבה להדיח על עצמם הרעה, לחשבם כי נבאשו בדוד.

התועלת הארבעים ושנים – הוא: להודיע שאין ראוי לאדם שיפנה אל התענוגים בעת היות חברו בצער. הלא תראה כי אוריה החתי לא הסכים בעצמו ללכת לביתו לשכב עם אשתו, מפני היות יואב וכל ישראל בצער, רצה לומר שהיו חונים על פני השדה לצור על רבה. וראה מה קרה לדוד מהרע בתתו אז לעצמו התענוגים עד שחשק בבת שבע עם ידיעתו שהיא אשת אוריה החתי, ובא אליה ותהר לו; כי זה היה סיבה אל שהוסיף פשע על חטאתו והשתדל שימות אוריה בחרב בני עמון, כשראה שלא נשלם לו מה שחשב שיבא, שישכב עם אשתו בדרך שיתכסה קלון דוד.

התועלת הארבעים ושלושה – הוא: להודיע קיום יעודי ה' יתברך אשר יעד לדוד על חטא אשת אוריה החתי, ואיך עמקו מחשבותיו לסבב שתצמח מביתו הרעה, ויצא משם מי שימרוד בו וישכב עם נשיו לעיני השמש ונגד כל ישראל, והוא היה אבשלום. והנה שלם תחת כבשה ארבעתים בשני הפנים, וזה כי הוא לקח אשה אחת, ואבשלום לקח ממנו עשר פלגשים, והוא המית אוריה, ומתו מבניו ארבעה, והם: אמנון ואבשלום ואדניה והבן הנולד אז לבת שבע.
והנה ידוע כי הבן הנולד לבת שבע מת בעבור זה החטא, כמו שנזכר בזה המקום. ולפי שענין מרד אבשלום צמח מענין ענות אמנון את תמר אחותו, וענין החזקת אדניה במלוכה היה סיבה לו דבר אבשלום כי חשב היותו מלך בעבור שנולד אחרי אבשלום, הנה יתאמת שמיתת אלו השלשה היתה על דבר זה החטא. וכבר היה יראה דוד שימות על זה החטא, לפי שהוא גם כן שפט כי בן מות האיש הזה, אך הבטיחו נתן הנביא כי ה' יתברך העביר חטאתו בזה העונש האחר שזכר, ולזה לא ימות. והנה הוא שכבר צמחה כל הרעה הזאת מביתו, לפי שיונדב שנתן העצה לאמנון היה בן אחי דוד, ואמנון היה בנו ותמר בתו, ואבשלום היה בנו; וכן היתה מיתת אדניה על יד שלמה שהיה מביתו.

התועלת הארבעים וארבעה – הוא: להודיע שאף על פי שגזר ה' יתברך להביא רע מה, שאין ראוי לאדם מלהמנע להתפלל לה' להעביר הרעה ההיא, כי חנון ה' ונחם על הרעה ולזה תמצא שאף על פי שייעד ה' יתברך לדוד על יד נביאו כי מות ימות הילד ההוא, הנה לא נמנע דוד מלהתפלל עליו ומלצום צום, והיה שוכב ארצה לרוב ההכנע לפני השם יתברך אולי יחננו ה' וחי הילד. ומזה המקום למדנו שמה שאמרה התורה: וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם וגו' הנה הרצון בו, עם התפלה והתענית, כמו שבארנו בביאורנו לדברי התורה.

התועלת הארבעים וחמישה - הוא במצות, והוא: להודיע שאין ראוי לצום ולהתפלל על הצרה אחר שכבר הגיעה, כי אין ראוי להתפלל על הדבר הנמנע לאלהים, אם לא היה המתפלל נביא והיה שואל זה על דרך המופת. ולזה אמר דוד: למה זה אני צם האוכל להשיבו וגו' וכבר בארנו זה בביאור התורה ממה שאמר: על הצר הצורר ולא שכבר צרר.

התועלת הארבעים וששה - הוא להודיע שכבר נבחר שלמה מלידה ומבטן ומהריון, לזה נקרא שמו מאת ה' ידידיה, להורות על שה' יתברך אהבו.

התועלת הארבעים ושבעה – הוא: להודיע שמה שיכבשו יחידים מישראל לא תנהג בו קדושת ארץ ישראל, ולזה דקדק יואב בעת שלכד את עיר רבה ונקרא שמו עליה, ולזה שלח אל דוד שיבא שם עם יתר ישראל, כדי שיהיה שם המלך וכל ישראל, ויהיה זה הכבוד מיוחס לכלם.

התועלת הארבעים ושמונה – הוא: להודיע לכל אדם שראוי שימנע מעצת היועצים הרעים ומהפעלות המגונות. הלא תראה מה שקרא לאמנון מפני שמעו לעצת יונדב בן שמעה, והסכימו בעצמו לעשות זה הפועל המגונה, ובלתי שומעו לעצת תמר, עם מה שהיה בדבריה מהפיוס לו.

התועלת הארבעים ותשעה – הוא: להודיע שזרע יפת תאר, אשר יהיה מהביאה הראשונה שנבעלה בגיותה, אינו מיוחס לאב כלל, ולזה הגיד כי תמר לא היתה אסורה לאמנון, כאמרה: ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך.

התועלת החמישים - והוא במצות, והוא: מה שלמדנו, שענין השנאה יוכר לנו כשלא ידבר עם שונאו למרע ועד טוב, כאמרו: ולא דבר אבשלום לאמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון. ומזה המקום למדנו כי מה שאמרה התורה בהורג נפש בשגגה והוא לא שונא לו מתמול שלשום יוכר בזה האופן, כי אנחנו לא נדע מה שיש בלבו, אך אם ראינוהו שלא דבר עמו שלשה ימים, ידענו כי הוא שונא לו ולא יהיה גולה על הרציחה ההיא, כי גדול עונו משיכופר על ידי גלות.

התועלת החמישים ואחד – היא: להודיע שראוי לאדם שיתיישב במה שנשאל ממנו אם אפשר שיקרה ממנו נזק, קודם הסכימו לדבר השאלה ההיא. הלא תראה כי דוד בעבור שלא התישב על מה ששאל ממנו שילך אתו אמנון, נתן לו את שאלתו, והיה זה סיבה להמתת אמנון, כי כבר היה אל דוד לתת אל לבו דבר השנאה, אשר שנא אבשלום את אמנון על דבר תמר אחותו, עם שזה היה מסובב מהשם יתברך להקים על דוד את הרעה מביתו, כי הריגת אמנון היה מסלול ודרך אל התכלית ההוא, כמו שנראה מדברי זה הספור.

התועלת החמישים ושנים – הוא: להודיע שאין ראוי לבקש דבר מאיש מה, אם היה מבואר שלא יתן בקשתו. ולזה ספר, שלא התעורר יואב להשתדל עם המלך דוד להשיב את אבשלום, עד אשר ידע כי לב דוד על אבשלום, כי נחם על אמנון כי מת.

התועלת החמישים ושלושה – הוא: להודיע שמי שייראו אם יבקשו ממנו דבר מה - אם למשפט אם לחסד – שימנעהו, הנה ראוי שיבאו אליו בעניינים דומים לדבר ההוא, אשר ישוער שהוא ישפוט בהם לפי הדרוש, ואחר זה כשיעתיקהו אל הנושא שתהיה בו השאלה, לא יתכן לו למנוע מה שכבר שפט שהוא ראוי, ולזאת הסיבה תמצא, כי מפני שהיה ירא יואב מלבקש מהמלך דוד להשיב את נדחו, פן ימנע ממנו בקשתו כי יחם לבבו על דם אמנון, סבב להעתיקו אל מה שידומה לזה ממה שספרה לו האשה התקועית; וכאשר נתבאר מדבריו שהוא חמל על ההורג, ונשבע שלא יפול משערת ראשו ארצה, אז היה קל להפך השאלה אל שישיב המלך את נדחו, ובזה נתרצה המלך לעשות בקשת יואב.

התועלת החמישים וארבעה – הוא: להודיע כי יש מין מן הנזירות, יהיה בו אדם נזיר עולם ויגלח משנה לשנה, כמו שנראה מענין אבשלום במה שהיה מגלח ראשו משנה לשנה, כי כבד עליו לפי מה שזכרנו בביאורנו לזה הספור.

התועלת החמישים וחמישה – הוא: להודיע שהזרע שיצא מיפת תאר, הוא בלתי ראוי, כמו שהעידה עליו התורה בפרשה כי תצא למלחמה, כמו שבארנו שם. הלא תראה איך היה ענין אבשלום בתכלית הרוע, והוא היה בן יפת תאר לפי מה שיתבאר מענין תמר.

התועלת החמישים וששה - הוא להודיע איך ענש השם אבשלום שכבר היו לו שלשה בנים וכלם מתו קודם מותו, על שהוצרך לבנות מצבה וקרא שמו עליה, כי אמר אין לי בן שיקרא שמו עליו.

התועלת החמישים ושבעה – הוא: להודיע כי אין היופי עדות על יושר הלב ולא יושר הדברים, כי לפעמים יעשה האדם זה על דרך התחבולה, כמו שמצאנו באבשלום, שמדבריו לישראל היה נראה שהוא איש חסיד ורודף הצדק והיושר, והיה זה כלו על צד התחבולה למשוך לב ישראל אליו; והנה אף על פי שהיה היפה שבישראל, לא היה טוב, אך היה בתכלית הרוע. והנה גנב אבשלום בזאת התחבולה לב ישראל ועמם זקני ישראל, כי כלם היו נסכמים בהריגת דוד, כמו שנתבאר מעצת אחיתופל.

התועלת החמישים ושמונה - הוא במידות, והוא: להודיע שאין ראוי שיתרשל אדם מלקיחת עצה מפני הפלגת רוע המקרים אשר יקרו לו. ולזה תמצא, שהתנהג דוד בחכמה נפלאה בכל זה הענין בברחו מפני אבשלום בנו, וזה שהוא ירא אם ישאר שם שינצחו אבשלום בנו, כי כבר ייעדו הנביא שיקים השם רעה מביתו, וינתנו נשיו לרעו, וישכב עמהם לעיני השמש ולעיני כל ישראל; וזה לא היה אפשר שיתקיים אם ישאר שם דוד, אם לא בשיפול דוד בידי אבשלום. ולא רצה דוד לקחת כל נשיו אתו בברחו, כי כבר ימשך מזה גם כן, אם יתקיים ייעוד ה' יתברך, שינצחהו אבשלום במקום אשר ברח שם, ולזה הניח דוד שם הפלגשים לבד; כי יותר מעט בזה היה לו מן הגנות והצער אם ישכב אבשלום עמהם, ממה שיקרא לו מזה אם ישכב עם נשיו.

והנה ברח המלך ברגליו, כדי שלא יכירו כל רואיו כי הוא המלך, כי בזה יתכן לו שישלם ההמלט מן אבשלום; ולזאת הסיבה גם כן לא רצה שישאו לו ארון ה', והניח שם אנשים טובים, יוכל לבטוח בהם שיגידו לו האמת, להודיע לו מה שיסכים אבשלום לעבור כנגדו; והשתדל לשלוח שם איש חכם, למען יפר את עצת אחיתופל הטובה, ועם הכנתו עצמו לטוב העצה הכין עצמו לתפלה, ולזה התפלל לה' יתברך שיסכל עצת אחיתופל. ועם זה היה לב דוד נשבר ונדכה, והיה הולך ובוכה וראש לו חפוי, וסבל הקללות הנמרצות שקללו שמעי, להכנע בתכלית מה שאפשר אל ה' יתברך, אולי יחננו יוצרו ונחם על הרעה. והכין עצמו עם זה למלחמה לפי הסדור הראוי, ולזה שם עם מחנהו שרי אלפים ושרי מאות.

התועלת החמישים ותשעה – הוא: להודיע כי גם בעת הרעה על הצדיק לא יעזבנו ה' יתברך ביד הרשע, ולא יסיר השגחתו ממנו לגמרי. הלא תראה, כי עם היות דוד נרדף הוכחנו ענינים רבים לו להצלתו, עד שבבחורים שהיו שם בני ימיני שהיה ראוי שישנאו דוד, הוכנה שם אשה החביאה אחימעץ ויהונתן, באופן שהשלימו המבוקש מדוד לרעה מה שיסכימו לעשות אבשלום וישראל, כדי שיוכל לקחת עצה להמלט ממה שחשבו לעשות כנגדו, ומצא גם כן בדרכו רבים נשאו לו מנחה ולעם אשר ברגליו, כי לא יגרע ה' יתברך מצדיק עיניו, ובעת המלחמה ג"כ נפלו עם אבשלום ואבשלום ביד אנשי דוד, כי כבר סבב ה' יתברך שנפוצו ישראל הנה והנה לברוח, והיה זה סיבה אל שנפל אבשלום ביד עבדי דוד ולא יכול לברוח, כי כבר סבב ה' יתברך והיה תלוי בלב האלה.

התועלת השישים – הוא: להראות עוצם בטחון דוד בשם יתברך עד שצוה יואב ואבישי ואתי שיחמלו על הנער אבשלום ולא ימיתוהו, להשענו שכבר ינוצח אבשלום וצבא ישראל אשר עמו, מפני רדפם אותו על לא חמס בכפיו, וזה גם כן הורה על טוב תכונת דוד, שלא היה רוצה לשלם לו מדה כנגד מדה, אך לא יכול דוד למנוע זה, כי מן השמים נלחמו עם אבשלום שיפול ביד פשעיו, עם שבזה נתישר הדבר שתהיה המלוכה לשלמה כאשר גזר ה' יתברך. והנה היתה תכונת דוד חזקה בזה הענין, עד שכבר נתאבל על אבשלום זה האבל הנפלא הנזכר בזה הספור.

התועלת השישים ואחד – הוא: להודיע שאין ראוי לאדם טוב לבשר בשורה לגדול לא ישמח בה. ולזה הרחיק יואב את אחימעץ מלבשר אל המלך דוד דבר הריגת אבשלום, ולזה אמר לו: לא איש בשורה אתה היום הזה, על זה הענין, ובשרת ביום אחר; כאשר יקרה דבר טוב ישמח בו דוד, אז אשלח הבשורה בפיך. ולפי שחשב אחימעץ שישמח בה דוד בקש שירוץ הוא לבשר אל המלך זאת הבשורה, וכאשר הרגיש שידאג המלך בזה, לא רצה לבשר זאת הבשורה, וכזה תמצא שאמר המלך דוד: איש טוב הוא ואל בשורה טובה יבא, למדנו מזה שאין מדרך האיש הטוב לבשר הבשורה הרעה.

התועלת השישים ושנים – הוא: להודיע שראוי שיתנהג האדם בחכמה גם בעת האבל והצער, ולא יסור ממנו הצער טוב העצה. הלא תראה, כי תכף שהרגיש דוד מה שיקרה לו מן הנזק, אם יראה לעבדיו שהוא דואג ומיצר על מיתת אבשלום, קם וישב בשער להראות שאינו מיצר על מיתתו. ולזה תמצא, שהתנהג דוד בחכמה נפלאה בענין השבתו למלכותו, ולזאת הסיבה בעינה שלח לבקש בדברי שלום ואהבה ואחוה מהיותר קרובים אליו שישתדלו בהשבתו, כדי שלא יראו שיהיה בלבו עליהם על אשר מרדו בו ומשחו אבשלום עליהם למלך; ושלח להם כי דבר כל ישראל בא להשיב אל המלך, כדי שימהרו להשיבו באופן שלא יקדמו להם ישראל, כי זה יהיה בשת להם; ולזאת הסיבה גם כן שלח לעמשא גם כן בזה האופן, ונשבע לו שיעשהו שר צבא תחת יואב.

והנה רצה המלך שיסכימו זה זקני יהודה כי לא ידע מה ילד יום, כי אולם יקים לו ה' יתברך שטן אחר, כי במעט סיבה יתרצו ישראל להמליכו עליהם, לבשתם על ענין דוד ולחשבם כי נבאשו בעיניו. ולזאת הסיבה תמצא דוד שמחל לשמעי בן גרא את דבר הקללות אשר קללהו, ונשבע לו שלא ימות, ליראתו שיהיה לשטן לו, ולזה גם כן תמצא, שכאשר קם שבע בן בכרי להיות לדוד לשטן, מהר דוד להפילו טרם יתחזק ענינו, כי אז יכבד לו יותר ואולי ימותו בזה רבים מישראל, ולזה השתדל למהר להמיתו לבדו.

התועלת השישים ושלושה - הוא במידות, והוא: להודיע שראוי להתרחק מלקבל לשון הרע. הלא תראה, כי על לשון הרע שספר ציבא על מפיבשת ענש דוד מפיבשת ונתן לעבדו את השדה אשר היה לשאול; וכאשר נתבאר שקרות הדברים ההם הוכרח להשאיר מהעונש ההוא קצת, משני ההטבות שהיטיב לו ציבא בעת היותו נרדף. והנה הסכימו ז"ל שכל מה שאמר דוד למפיבשת: אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה, נענש דוד כשנחלק המלכות קצתו לרחבעם וקצתו לירבעם, והיה זה כן. לפי שעון קבול לשון הרע קשה מאד; הלא תראה מפני מה שקבלו ישראל לשון הרע מאבשלום כנגד דוד, מתו כמה נפשות מישראל.

התועלת השישים וארבעה - הוא במידות, והוא: להודיע שראוי למקבל הטובה שישלם גמול למטיב על הטבתו, ולזה ספר שכבר נתעצם דוד עם ברזלי להביאו אתו לירושלם להשיב לו גמול על מה שהטיב לו, וכאשר לא נתרצה בזה ברזילי, העביר אותו כמהם להיטיב לו כאשר שאל ברזלי.

התועלת השישים וחמישה – הוא: להודיע שראוי לכל אדם להיות מפחד תמיד כשהיתה שם סיבה מביאה אל זה, ואם כבר יראה בתחלת המחשבה שלא נתישר הענין, לתכלית שיגיע לו נזק, הלא תראה כי עמשא, עם היותו ראוי שיפחד מיואב שימיתהו כדי שלא ירד מגדולתו, רצה לומר שלא ירד מהיות שר צבא, וראה החרב ביד יואב, עם כל זה לא פחד, לחשבו שזה לא היה לכוונה שיכהו, אך מקרה היה שנפלה החרב מתערה, וקרה לו מזה המות.

התועלת השישים ושישה – הוא: להודיע שאין ראוי שימסרו נפשם להריגה בני העיר בעבור הצלת נפש אחת מישראל, כשהיה האיש ההוא מחוייב מיתה כשבע בן בכרי; ומזה יתבאר גם כן, שאם לא היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי, לא הותר להם זה לפי המקומות הכוללים שזכרנו בפתיחת באורנו לדברי התורה. ולזה תמצא, שהסכימו אנשי העיר ההיא להרוג שבע בן בכרי, להסיר מעליהם אנשי המלחמה שהיו משתדלים להשחית העיר בכללה בעבור שבע בן בכרי, אם לא יתנוהו להם; כי אם לא יאותו לזה, הם ג"כ מורדים במלכות ויחוייבו מיתה; ולזאת הסיבה תמצא, שספרה האשה החכמה שהיתה שם, כי בני העיר ההיא אינם מורדים במלכות, אך הם שלומי אמוני ישראל.

התועלת השישים ושבעה – הוא: להודיע כי העונש לא יבא בזולת מרי, ולזה ספר, שכבר היה רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה, והיה זה אצלם דבר זר מאד לחוזק השגחת ה' יתברך על דוד, ולזה בקשו לדעת במה היתה החטאת הזאת; וכאשר נתאמת להם שבסבת חטא הגבעונים היה, על מה שרדפם שאול והרגם והשמידם מהתיצב בכל גבול ישראל, כי כבר עבר בזה על השבועה שנשבעו להם נשיאי העדה, פייסום בזה האופן שבקשו, שהיה בו מהאכזריות מה שלא יעלם; והנה זכר, כי בזה נעתר להם השם יתברך לארץ.

התועלת השישים ושמונה – הוא: להודיע שה' יתברך יקח נקמה ממי שיונה השפלים וירדפם, לחשבו כי אין בשער עזרתם. ולזה תראה, שיותר נענש שאול על הריגת הגבעונים ורדיפתם שרדפם, ממה שנענש על הריגת נוב עיר הכהנים. והנה היה זה לשתי סבות:
האחת - כי מי שיסתבך בזאת התכונה הפחותה, רצה לומר לרדף השפלים, ימצאו לו תמיד, מה שאין כן ברדיפת הבלתי שפלים.
והשנית - כי בהריגת הכהנים אשר בנוב היה שאול כלי להשלים מה שייעד ה' יתברך מהרע לבית עלי, ולזה לא מצאנו כשזכר חטאת שאול שיזכור זה החטא. והנה האריך בפרטי אלו הסיפורים להוסיף ההאמנה בהם.