[לד, א]
וזכר אחר זה שכבר הוסיף אף ה' לחרות בישראל, מלבד מה שחרה אפו על דבר הגבעונים שהיה רעב שנה אחר שנה.

ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה –
ראוי שתדע, שראוי שיובן מזה שאין ה' יתברך הוא המסית את דוד למנות אותם, שאם היה זה כן לא היה אשם לדוד על זה, ואיך ענשהו א"כ ה' יתברך בזה העונש הנפלא האלהי?
אלא שנאמר שזאת ההסתה מיוחסת לה' יתברך באופן כולל, לפי שהוא הסיבה בכל מה שיתחדש, על הצד שאמר ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה', לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים ואפשר שנאמר עוד כי היה גם כן ה' יתברך סיבה מה בזאת ההסתה, וזה כי להשגחתו על דוד היה ה' יתברך מסיר מדוד זאת התשוקה, לולי כעסו על ישראל.

והנראה בעיני, שהיה אמרו: ויסת את דוד חסר, והרצון בו; ויסת לבו את דוד כאמרו: ותכל דוד שהוא חסר, וענינו: ותכל נפש דוד. והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב, כי זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם, ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו; ועוד, כי התורה צותה שבפקוד אותם יתנו איש כפר נפשו, למנות מה שיתנו לו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כמו שבארנו בפרשת כי תשא.

[כד, טז]
למלאך המשחית בעם –
ידמה לפי מה שאחשוב, שזה המלאך היה נביא ולזה היה נראה בהקיץ לדוד. והוא היה משחית בעם במצות ה' יתברך, על דרך מאמר הנביאים ללוט: כי משחיתים אנחנו את העיר. והיה נראה לדוד שתהיה חרבו בידו נטויה על ירושלם, להעיר על שהוא היה מביא הדבר שם במלאכות ה'. ואחשוב שזה המלאך היה פנחס בן אלעזר בן אהרן, כי הוא היה חי בימי דוד, כאמרו: ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן נגיד על האוצרות לפנים וה' עמו.
וכבר ביארנו במה שקדם בספר שופטים במקומות רבים, שנזכר שם ביאת מלאך ה' שהוא היה פנחס; והוא אמר לגד שיאמר לדוד שיבנה מזבח בגרן ארונה, כמו שנזכר בספר דברי הימים.
והנה גרן ארונה היה בהר המוריה כמו שזכר בספר דברי הימים וידמה שנבחר זה המקום להיות בו בית המקדש מקדם, והוא המקום שבנה אברהם בו מזבח לעקד את יצחק בנו, כי הוא היה גם כן בהר המוריה, כמו שנזכר בתורה.

[כד, יז]
והנה בחר דוד לטוב תכונתו שימות הוא ובית אביו, ולא ימותו ישראל מצד החטא שחטא דוד.

[כד, יח]
וידמה שארונה היבוסי נתגייר ולזה נשאר בירושלים עם ישראל, ואולם קראו מלך, לפי שכבר היה מלך על היבוסי, שהיה שם קודם שלקחו אותה ישראל מהם.

[כד, כב]
המוריגים –
הם כלים מעץ דשים בהם התבואה. וכלי הבקר - הם הכלים שיש בהם עצים המוכנים לחרישה ולהיישיר אליה, כמו דרבן ומה שידמה לו. ובספר דברי הימים זכר שכבר נתן ג"כ ארונה החטים שכבר היה בגרן למנחה, ושם זכר שכבר נתן דוד במקום שקלי זהב מספר שש מאות.
והנה אחשוב שהגרן עם הבקר קנה דוד בכסף שקלים חמשים, לבנות שם מזבח ולהעלות הבקר לעולה, ואולם המקום ההוא בכללו שנבנה בית המקדש שם קנה בשש מאות שקלי זהב; וזהו אמרו לפי מה שנזכר בספר דברי הימים: זהו בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל כי זה ממה שיורה שכבר קנה המקום שנבנה בו בית המקדש.

[כד, כה]
ויעל עולות ושלמים –
הנה לא נאסרו הבמות עד שנבנה בית המקדש, ולזה היה אפשר לדוד להעלות עולות ושלמים ואע"פ שהיה זר. זהו מה שצריך אל ביאור, לפי הנראה לנו במה שהגבלנו באורנו בזה המקום.

ואולם התועלות המגיעים ממנו הם אלו:
התועלת הראשון - הוא במידות, והוא: שראוי לכל מקבל טובה מאחר, שיתן לו תודה כעל כל אשר גמלהו, וכל שכן אם היה השם יתברך המטיב, כי בנתינת התודה לו תועלת נפלא להיישיר לאמונתו , ושכל הטובות ממנו. ולזה תמצא, שאחר שהטיב ה' יתברך לדוד כל אלו הטובות הנכללות באלו הספורים, נתן לו תודה דוד בכללות על כולם, ואעפ"י שכבר הודה לו על אחת אחת מהם בייחוד, כמו שיראה מדבריו בספר תהלים. ולזה ספר שדבר דוד לה' את דברי השירה הזאת לה': ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול.

התועלת השני – הוא: להודיע שה' יתברך כשיתחדשו ממנו הרעות, לא יתחדשו ממנו כי אם מצד מה שהם טובות. ולזה אמר דוד שה' יתברך הוא קרן ישעו, להעיר שלא יחדש ה' יתברך הרע, כי אם מצד שהוא ישע לאוהביו, והוא להצילם מאויביהם ולדחותם מעליהם, כמו שידחה הבעל חי בעל קרנים בקרנים מעליו את החי המזיק לו.

התועלת השלישי – הוא: להודיע שהתפלה תהיה נשמעת, כשהיה המתפלל מסדר משבחי ה' יתברך מה שיגיעהו להשגתו לפי מה שאפשר, כי אז הוא דבק בו, ואז תהיה תפלתו נשמעת מפני דבקות ההשגחה האלהית בו. וזהו אמרו: מהולל אקרא ה' וגו', ולזה גם כן אמר בצר לי אקרא ה' ואל אלהי וגו', כמו שבארנו.

התועלת הרביעי - הוא בדעות, והוא: להודיע כי מה שיחדשהו ה' יתברך על דרך ההשגחה הפרטית, יהיה מתחדש על יד מלאך ישולח מאתו על זה, כאמרו: אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא, ולזה אמר בזה המקום וירכב על כרוב ויעף כמו שבארנו.

התועלת החמישי – הוא: להודיע כי כשיביא ההכרח שיחדש השם רעות להציל אוהביו, הנה יסודרו ממנו ענינים להיטיב לאוהביו, ומהם יתחדש רע במקרה לאויביו, כשהיה אפשר שישלם המכוון בזה האופן. וזה כלו להעיר כי ה' יתברך מרחיק עשיית הרעות לפי מה שאפשר, כי מה שיתחדש ממנו תמיד הוא הטוב.
והנה כמו שהעננים שיהיה מהם מטר הם המתחדשים לתכלית טוב, שירוה את הארץ והולידה והצמיחה, ויקרה מהם רע במקרה, כמו הברד והרעמים והברקים והלפידים, כן ייטיב ה' יתברך לאוהביו בכמו זה הטוב, שיסודר ממנו רע במקרה לאויביהם. וזהו אמרו מספר מה שהשגיח ה' יתברך להצילו ולהכניע לאויביו: וישת חשך סתרו סביבותיו סוכתו חשרת מים עבי שחקים מנגה נגדו בערו גחלי אש ירעם מן שמים ה' וגו'.

התועלת הששי - הוא במידות, והוא: להודיע שמי שירצה שישיג מבוקשו מנצוח אויבו, ראוי שישתדל בזה בעת היותו קשה יום, כי אז יתכן יותר להשיג המבוקש כאמרו: אל תתחר במצליח דרכו, שיורה כי מצד היותו מצליח ינצח ומזה יתבאר שהקשה יום ראוי שינוצח ולזה אמר דוד מספר בהשגחת ה' יתברך יקדמוני ביום אידי ויהי ה' למשען לי כאילו יאמר שהם התחכמו להרע לו בעת היותו נכון לקבל הרע, לולי ה' שהיה לו.

התועלת השביעי – הוא: להודיע שההשגחה הפרטית מה' יתברך תדבק באדם מצד שמרו דרכי ה' יתברך, והתנהגו בתורתו והתבונן בה תמיד, כי זה יביא אל קנין השלמות האנושי בתכלית מה שאפשר, אשר הוא סבת דבקות ההשגחה בה' יתברך. ולזה אמר דוד בספרו חוזק דבקות ההשגחה האלהית בו יגמלני ה' כצדקתי כבור ידי ישיב לי כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלהי כי כל משפטיו לנגדי וחקותיו לא אסור ממנה, הורה בזה כי הוא מתהלך בדרכי ה' יתברך ומתבונן בחקותיו ומשפטיו.

התועלת השמיני – הוא: להסיר הספק למה נענש שאול יותר מדוד, עם היות חטא דוד יותר עצום הרבה מחטא שאול; וזה כי דוד היה הולך בכל דרכיו בדרכי ה' יתברך, והיו מדותיו ותכונותיו בתכלית השלימות והחסידות בכל עניניו, רק בדבר אוריה החתי. וזה ממה שיורה שדוד היה משתדל בכל עוז שתהיינה פעלותיו תמיד לפי הראוי, אלא שלא יכול לנצח יצרו בענין בת שבע, וממנו סובב דבר הריגת אוריה לכסות קלונו ולמלט שלא תהיה פעולתו מבעלת בת שבע בעילת אשת איש; עם שהיה קצת דין בהריגתו מפני שלא קיים מצות המלך.
ואולם חטא שאול היה נראה היותו כנגד השם יתברך, מפני שאר התכונות שראינו לשאול שלא היו מתישרות אל היושר והחסידות. ולזה גם כן תראה ששאול היה חושב להתנצל לשמואל בדברי שקר, ואולם דוד הודה תכף ואמר: חטאתי לה'. ולזה אמר דוד להסיר את הספק הזה עם חסיד תתחסד ועם גבר תמים תתמם עם נבר תתברר ועם עקש תתפל כמו שבארנו.

הועלת התשיעי – הוא: להודיע שדרכי ה' יתברך ופעולותיו הם תמימות בתכלית מה שאפשר, וכן הענין באמרתו והיא התורה, עד שאין בה דבר ללא תועלת. ומה שחסר מהטוב בקצת פעולותיו שיקרה מהם רע לבני אדם בקצת העתים, הנה הערים ה' יתברך להשלים מה שחסר מזה, בששם האדם בעל בחירה ורצון, לא ימשלו אל הבחירה ההיא מה שיסודר מהם זה הרע במקרה; ולזה יתכן ושינצל האדם ממנה בזה האופן, כשתהיה בחירתו אל הטוב המסודר מהתורה, ובאמצעותו ידבק בה' יתברך ויהיה לו למגן מהרעות ההם, כי הוא לבדו אפשר שיהיה מגן לכל החוסים בו. וזהו אומרו: האל תמים דרכו אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו.

התועלת העשירי – הוא: להודיע שכבר ימשך מחוזק דבקות השגחת ה' יתברך, שיביא האדם מהרע אל הטוב בקלות כאלו קפץ ודלג אליו מזולת שידרך בהגעתו אליו כלל. הנה כמו שיעשה ה' יתברך מהמטה נחש על דרך מופת בזולת סבותיו, כן יביא הטוב בקלות לאוהביו בזולת סבותיו; וזהו אמרו: האל מעזי חיל ויתר תמים דרכי משוה רגלי כאילות ועל במותי יעמידני.

התועלת האחד עשר – הוא: להודיע כי ה' יתברך נתן המלוכה לזרע דוד כל הימים שהעולם נמצא, על צד החסד מצד הברית ששם לדוד על זה, מצד הצדק והיושר שמצא בו. וזה ימשך תמיד לזרעו כשיעשו ישראל הטוב בעיני ה' יתברך, בדרך שיוכל לעשות להם כל ישע וכל חפץ, גם בעת שהיה נכון לבוא עליהם רע מצד ההשגחה הכוללת.
ואולם כשלא יהיה זה, ותפסק המלכות מישראל, הנה לא תסור מבית דוד אבל היא שמורה לו. וזה ממה שיתבאר ממנו, כבר יצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה וימלך ותתקיים על ישראל, כי אי אפשר שתסור הממלכה מזרעו הסרה נצחית. וכבר נתבאר זה יותר בדברי הנביאים וזהו אומר: ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם. ואמר: כי ברית עולם שם לי ערוכה בכל ושמורה כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח.

התועלת השנים עשר - הוא מה שהודיע ששאר המלכים שיקומו על ישראל, מפני שאינם מושלים ביראת אלהים אבל הם אנשי רשע, לא תתקיים מלכותם, ויזיקו ישראל בעבורם ובסבתם, והם וזרעם יהיו לכליון חרוץ. וזה ממה שנתקיים בענין מלכות ירבעם וחבריו, כאמרו: ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו ואיש יגע בהם ימלא ברזל ועץ חנית ובאש שרוף ישרפו בשבת.
וגם על הטובים אמר שלא תתקיים מלכותם, אך יהיו כמו דשא מארץ שתהיה להם צמיחה זמן לא ארוך מאד ואחר ייבשו; וכן אמר ה' יתברך לירבעם שאם ילך בדרכיו יבנה לו בית נאמן כאשר בנה לדוד, אך לא יתקיים זה לו כל הימים, ולזה תראה שמלכות החשמונים לא נתקיים מאד בבית שני.

התועלת השלשה עשר – הוא: להודיע שגבורי דוד היו כלם אנשים חכמים בחכמת התורה, ולכן היתה דבקה השגחת ה' יתברך בהם. ולזה תאר עדינו העצני שהוא יושב בשבת תחכמוני, ולזה גם כן היה מהגבורים בניהו בן יהוידע הכהן, שהיה מופלא שבבית דין; והיו גם כן מהם הכרתי והפלתי והם הסנהדרין כמו שנתבאר במה שקדם. ולזה תמצא שכאשר שבח אלו הגבורים אמר: מן השלשה הכי נכבד ולא אמר מן השלשה היה חזק או תקיף, אבל תארו בכבוד מצד גודל המעלה. ולזה הגיע מגבורתם מה שזכר, מפני הדבק בהם ההשגחה האלהית.

התועלת הארבעה עשר – הוא: להודיע שאין ראוי לאדם שיבקש דבר קל, ויוציא בבקשת קנינו דברים יותר נכבדים ממנו; והמשל: כי מי שאבד דבר שוה פרוטה, אין ראוי שיוציא בבקשה דינר, וכל שכן שאין ראוי שיסכן עצמו או איש אחד מן האנשים בבקשתו. ולזה תמצא כי כשנתאוה דוד ואמר: מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, וסכנו עצמם שלשת הגבורים להביא מהם אליו, לא רצה לשתותם, להורות כי לא הסכים שיסכנו עצמם בעבור זה, ואעפ"י שאמר זה במאמר על צד התאוה אל המים ההם; כי כמה פעמים יאמר אדם כך במה שאין רצונו שישתדלו בהגעתו, וגם בדברים הנמנעים, כאמרו: מי יתן לי אבר כיונה. ולזה הסכים לנסך אותם לה', כי על עבודתו יתברך לבד ראוי לסכן נפשו, כאמרו: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך.

התועלת החמשה עשר - הוא במצות, והוא: להודיע כי כבר היה במקדש נסוך המים, ולזה נסך דוד המים ההם לה', כי הוא מן השקר שיעבוד דוד ה' יתברך בדבר לא הוסכם שיעבוד בו במקדש; הנה כמו שלא יעשה אחד מן האנשים הטובים קרבן מן הצבי לה', כן לא היה ראוי לנסך המים אם לא היו מנסכים אותם במקדש, ומזה המקום יש סמך גדול וחזק למה שאמרו רבותינו מנסוך המים בחג הסוכות.

התועלת הששה עשר – הוא: להודיע כי ממוקשי עם יקרה שיעשה המלך דבר בלתי ראוי, להיות כלי להדיח הרעה עליהם; וזהו אמרו: ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה. הנה כמו שימלוך אדם חנף ממוקשי עם כן יקרה ממוקשי עם למנהיג הטוב שגגה מה, שהיה נשמר ממנה מה' יתברך לולא חטא העם. הלא תראה כי דוד לא עשה זה במרד ובמעל, כי תכף שהרגיש שחטא השיגתהו החרטה, ובקש מה' יתברך המחילה.

התןעלת השבעה עשר – הוא: להודיע כי מן הרעות ראוי לבחור במה שהוא רע מעט מאי זה צד שיהיה, אם מפני היותו מעט רע בעצמותו, אם מפני שיקל יותר לקחת העצה עליו. והנה מפני זה בחר דוד היות הדבר בארצו שלשת ימים, להשענו כי רבים רחמי ה' יתברך, ונחם על הרעה. ואעפ"י שגם כן הרעב הוא נפילה ביד ה' יתברך, הנה בו מה שהוא ביד אדם, והוא השחתת האויבים יבול הארץ, והוא היותר קשה.
וידמה של זה המין מהרעב כיון בזה המקום. והנה היו אלו הרעות משוערות, כי הניסה לפני האויבים, והם רודפים, היא יותר קשה מהרעב, כי זה הוא אימת מות, והאחר הוא אימת חסרון; המזון ואעפ"י שימשך מחסרון המזון מות לקצת האנשים, הנה בתחבולות יצילו הרבה מהמזון, כמו שמצאנו שעשו ישראל במשול מלך מדין עליהם, והדֶבֶר הוא יותר קשה מהניסה מאויבים והם רודפים, כי ממנו לא יתכן לנוס, כי הוא באויר שהוא אצל האדם; ולזה הושם בקירוב יתם זמן הדֶבֶר אל זמן הניסה, כיחס זמן הניסה אל זמן הרעב.

התועלת השמנה עשר – הוא: להודיע שאפילו מחטאת דוד נמשך טוב. הלא תראה, כי בעבור זה החטא נגלה לו מקום בית המקדש אשר בחרו ה' יתברך, אשר רמז אליו בתורה באמרו: אל המקום אשר יבחר ה', ובאמרו: כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. וכמו כן נמשך טוב מחטא בת , שיצא ממנו שלמה אשר נתנה לו הממלכה לנצח; ועל החטא ההוא גם כן עשה דוד הרבה מהזמירות הנזכרים בספר תהלים, שהם זמירות ישראל, לשבח בהם ה' יתברך ולשוב מחטאיהם, וזה כלו מורה על יושר לבב דוד עם ה' יתברך.

התועלת התשעה עשר – הוא: להודיע שהדבר שיש בו קדושה נפלאה לה' יתברך, אין ראוי שיהיה לאדם השתמשות בדברים הנוגעים בו, כי זה ממה שיביא להקל בקדושתו. ולזה תמצא, שכאשר נבחר זה המקום הקדוש להיות בו מזבח לה', לא רצו שיהיה הדברים שבו לשמוש אדם, ולזה רצו ועשו מהבקר עולה, ומהמוריגים וכלי הבקר עשו עצים להעלות העולה, ומהחטים מנחות; שאם ישתמשו בהם לצורך הדיוט, יביא זה להקל בקדושת המקום הקדוש ההוא. ולזאת הסיבה ג"כ תמצא, שכאשר בא ארון ה' משדה פלשתים על ידי הפרות שאסרום בעגלה, הנה בקעו עצי העגלה, ואת הפרות העלו עולה לה'.

התועלת העשרים - הוא: להודיע שאין ראוי להעלות לה' יתברך עולות, יתכן שיחשב בהם שיהיה בהם קצת אונס, כמו הענין בזה שהיה נותן ארונה לדוד, שהוא אפשר שלא היה נותן זה כי אם על צד היראה ממנו להיותו מלך; ולזה רצה דוד על כל פנים לקנות אותם, ולקנות הגרן שעשה בו המזבח לזאת הסיבה בעינה, שלא יעבד ה' יתברך בדבר גזל ובמה שהוא לא לו; ומפני זה הוצרך לקנות כל המקום ההוא אשר נבנה בית המקדש.

התועלת העשרים ואחד – הוא: להודיע מה שהעיר בזה הספור שהקרבנות הם סיבה להמשיך ההשגחה בישראל, ולעצור המגפה והמשחית מהם; כי זה ממה שיישיר לעמוד על המכוון בענין הקרבנות, שהוא מביא באופן שלם אל הדבקות בה' יתברך, כמו שבארנו בבאורנו לספר ויקרא. הנה כמו שהיה הענין על הכפרת מבין שני הכרובים, בכל דבור ודבור שהיה מדבר ה' יתברך עם משה, להיישיר ישראל לעמוד על כוונת התורה ועל סודות הנבואה, כן רצה ה' יתברך לעצור המגפה על יד הקרבנות האלה, להעמידנו על המכוון בהם; כי כבר התבאר מדברי השירה שסבות ההשגחה הם הדבקות בשם יתברך וההליכה בדרכיו וההתבוננות בדרכי התורה בכללם.

ובכן נשלם באור ספר שמואל והיתה השלמתנו אותו בראש אדר ראשון של שנת תשעים ושמנה לפרט האלף הששי. והתהלה לאל לבדו אשר עזרנו ברחמיו וברוב חסדיו, יתברך ויתרומם על כל ברכה ותהלה.