פרק כא, א
אל שאול. על עון שאול שנקבר פתאום בהחבא, שגנבוהו אנשי יבש גלעד וקברוהו, ולא נספד לפי כבודו. ואל בית הדמים. שהרג נוב עיר הכהנים. על אשר המית את הגבעונים. כשהרג נוב עיר הכהנים, המית מהם שבעה, שני חוטבי עצים, ושני שואבי מים, ושמש וחזן וסופר, כך מפורש בגמרא ירושלמית בסנהדרין (יז). ורבותינו אמרו, מתוך שהרג את הכהנים שהיו מספיקין להם מזון, העלה עליו הכתוב כאלו המיתם. ואל תתמה שהרי היה הקב"ה תובע כבודו ותובע סרחונו, שכך כתוב (צפניה ב ג,) אשר משפטו פעלו באשר משפטו, שם פעלו כך שנינו ביבמות (עח ב).

פרק כא, ב
ויאמר אליהם. דברי ריצוי, שיעברו על מדותיהם וימחלו לשאול ולביתו. והגבעונים לא מבני ישראל המה. כלומר והן הראו בעצמם מדת אכזריות, שאינן מזרעו של אברהם אבינו, ואינן ראויין לידבק בישראל, ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל, אמר, שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים וביישנים וגומלי חסדים, מי שיש בו שלשה סימנים הללו, ראוי לידבק בו. נשבעו להם. בימי יהושע כשנתנום חוטבי עצים ושואבי מים למזבח יהושע ט טו. בקנאתו לבני ישראל. בתתו לב לנקות ולטהר את ישראל ולעשות צרכיהם, בקש להרגם. וקנאה זו לטובה, כמו (במדבר יא כט,) 'המקנא אתה לי', וכן (מלכ"ב י טז,) בקנאו לה' דיהוא זהו פשוטו. ולפי מדרשו, לא אמר להרוג אלא את הכהנים, וקנאה זו האמורה כאן, אינה לטובה כי אם לרעה, שידע שלא תמשוך מלכותו מיום שלא שמר מצות הקב"ה בעמלק, ומאז נתקנא בהם.

פרק כא, ג
וברכו את נחלת ה'. התפללו עליהם.

פרק כא, ד
אין לנו כסף וזהב עם שאול. כי אם נפשות, ביקש לפייסם בממון, ולא רצו, אמר שמא הם מתביישין זה מזה, הלך ופייס כל אחד ואחד לעצמו, ולא נתפייסו, לכך כתיב, אין לי כסף וזהב וגו', לשון יחיד, זו ראיתי בירושלמי סנהדרין ו ז. ואין לנו איש להמית בכל שאר בני ישראל, שלא חטאו לנו.

פרק כא, ה
ואשר דמה לנו נשמדנו. אשר אמר בלבו, שנשמדנו על ידו מהתיצב וגו', שחשב להשמידנו. דמה לנו. חשב עלינו להשמידנו.

פרק כא, ו
והוקענום. תלייה. לה'. לשמו של מקום, להודיע משפטו. בחיר ה'. בת קול יצאה ואמרה, בחיר ה' (ברכות יב ב).

פרק כא, ז
ויחמל המלך. בקש רחמים שלא יקלטנו הארון, שהעבירם לפני הארון, כל שהארון קולטו, למיתה (יבמות עט א).

פרק כא, ח
בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל. וכי מיכל ילדה, והלא מירב ילדה לו, אלא מירב ילדה, ומיכל גדלה, לפיכך נקרא על שמה, והמגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, כאלו ילדו ונקרא על שמו (סנהדרין יט ב).

פרק כא, ט
בתחלת קציר. בימי ניסן.

פרק כא, י
עד נתך מים. בימות הגשמים בתשרי, שלא נתנו לקבורה. והלא כתיב (דברים כא כג,) לא תלין נבלתו, אלא אמרו מוטב תיעקר אות אחת מן התורה, ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברין ושבין אומרים, מה טיבן של אלו, אומרים להם, מבני מלכים הם, ומה עשו, פשטו ידם בגרים גרורים, אומרים, אין לך אומה ראויה לידבק בה כאומה זו (יבמות עט א).

פרק כא, יב
ויקח את עצמות שאול. שנאמר לו עליהם אל שאול, שלא נספד כהלכה.

פרק כא, יג
ויאספו את עצמות. שבעה המוקעין.

פרק כא, יד
כל אשר צוה המלך. להספיד עליהם בכל ערי ישראל.

פרק כא, טז
ומשקל קינו. הוא כמו תיק שבראש בית יד הרומח שקורין ארישטויי"ל בלע"ז, ועשוי ככובע, ויש דוגמתו בזבחים (פח ב, עיין שיטה מקובצת שם, ) רמוני המעיל למה הם דומין, כמין קולסות שבראשי התינוקות, קולסות היילמ"ש בלע"ז. והוא חגור. חגורה חדשה. ושמעתי, שאותו היום נתחנך ללבוש כלי מלחמה, ודרך המחונכים לעשות נצחון וגבורה ביום חינוכם, לקנות שם, לכך ויאמר להכות את דוד.

פרק כא, יז
ויעזר לו. שעזרו בתפלה, כדאיתא בחלק (סנהדרין צה א).

פרק כא, יח
ותהי עוד המלחמה. כבר קדמה זו לכולן, ולא מנאה כאן, אלא לצרף מיתת ארבעה בני ערפה.

פרק כא, יט
אלחנן. דוד. בן יערי אורגים. שהיו משפחתו אורגים פרוכת למקדש הקרוי יער. כמנור אורגים. תרגום כאכסן דגרדאין, הקרוי אינשובל"א בלע"ז, תבא אריגה ותעמוד כנגד אריגה.

פרק כא, כ
איש מדון. כתרגומו, גבר דמשחן. שאין עיקר התיבה אלא מ"ם ודלי"ת, כמו (תהלים סה ח) משאון שי"ן ואל"ף (בראשית יז ד,) ומהמון, ה"א ומ"ם. (ובדהי"א יא כג) כתיב, איש מדה, כלומר גבוה מאוד, שאומדין כמה מדתו. שש ושש וגו'. פירשו רבותינו בבכורות (מה ב) שהוצרך לומר עשרים וארבע, שלא תאמר אצבעות שתי ידיו אינן אלא שש, ואצבעות רגליו אינן אלא שש, לכך נאמר עשרים וארבע. ואם כתב עשרים וארבע ולא אמר שש ושש, הייתי אומר שבעה באחת, וחמשה באחת, ומהו מספר, שכולן היו נספרות בסדר האצבעות בגב היד.