ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך
ר' נהוראי אומר משום רבי שמעון:
מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך (נה) היא שנת י"א לשמואל הרואה, מכאן אתה מחשב שבן י"ב שנה היה שלמה במלכו, שנאמר: וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה, באותו הפרק: ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות.
(מקץ שנתים) [ויהי לשנתים] הרי שתי שנים.
ואבשלום ברח וילך (וישב) גשורה וגו' שלש שנים הרי חמש שנים.
וישב אבשלום בירושלים שנתים הרי שבע שנים.
ויהי רעב בימי דוד שלש שנים הרי עשר שנים.
וישוטו בארץ ויבאו (ירושלים) מקצה תשעה חדשים ועשרים יום הרי י"א שנים.
בשנה (אחרת [י"א] בסופה התקין דוד משמרות כהונה ולויה, שנאמר: בשנת ארבעים למלכות דוד נדרשו.

תניא ר' מאיר אומר:
אבשלום נזיר עולם היה ומגלח אחד לי"ב חדש, שנאמר: ויהי מקץ ימים לימים (כי) [אשר] יגלח ויליף ימים ימים מבתי ערי חומה, מה התם י"ב חדש אף כאן י"ב חדש.

ר' נהוראי אומר:
מגלח אחד לשלושים יום.

מאי טעמא גבי כהנים?
משום דאיכא כובד, הכא נמי איכא כובד.

רבי יוסי אומר:
מגלח מערב שבת לערב שבת, שכן מצינו בבני מלכים שמגלחים מערב שבת לערב שבת.

ומאי איכא ביניה לשאר אחוה?
יו"ט שחל להיות באמצע השבת, דאחוהי מגלחי ואיהו לא מגלח עד פניא.

מאי שנא חברון?
שהלך להביא כבשים מחברון.

ותניא:
אילים ממואב כבשים מחברון, איידי דקלישא ארעא עבדא רעיא.

תניא, רבי יהודה אומר:
אבשלום נזיר עולם היה, וההיא שעתא זמן התר הבמות היה. ואמאי שבקיה לבמה גדולה ואזל לחברון לשלומי נדריה, לאו שמע מינה קרבה נזירות בבמת יחיד?
לא, כי אזל לחברון משום דעקר נדריה בחברון.
והוינא תמן: מאי נפקא מינה?

אלא אמר ר' יהודה:
שהלך להביא כבשים מחברון, דאי לא תימא הכי, נזירות דחוצה לארץ הוא ואינו עולה לו מן המנין, אלא לאו שמע מינה ליטול כבשים מחברון. ומאן דאמר נזירות קרבה בבמת יחיד פריך.

אי הכי לחברון מאי בעי?
אלא שעת התר הבמות הייתה ולקרב נדרו בבמת יחיד אזל.

תניא אידך, ר' יהודה הנשיא אומר:
אבשלום נזיר עולם היה, אחד לי"ב חדש מגלח [דכתיב: ויהי מקץ ימים לימים].

ר' יוסי אומר:
אחד לשלושים יום, (דכתיב: ויהי מקץ ימים לימים).

ר' נהוראי אומר:
פעמיים בשבת שכן דרך בני מלכים להיות מגלחים פעמיים בשבת.

ויאמר לו המלך לך בשלום
אמר ר' יוסי בר חנינא:
הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי יתרו אמר למשה: לך לשלום והלך והצליח.
ודוד אמר לאבשלום: לך בשלום הלך ונתלה.

אלכה נא ואשלים את נדרי
א"ל אבשלום: מבקש אני ממך טובה אחת שתתן לי שני זקנים שילכו עמי, שיהיה על פיהם כל דבר שאני עושה, כתב לו שילכו עמו שני זקנים מכל עיר ועיר שירצה, ונטל את האיגרת והיה הולך בכל עיר ועיר ורואה שני זקנים ובחורים שבעיר והיה מראה להם האיגרת שכתב לו אביו ואמר להם: ראו מה שכתב לי אבי, אלא בשביל שאני מחבב אתכם הרבה אני מבקש אתכם, וכן היה עושה בכל עיר ועיר עד שנטל עמו מאתים זקנים, שנאמר: ואת אבשלום הלכו מאתים איש מירושלים.

ומהו מאתים איש?
אמר רב הונא בשם ר' חייא בר אבא:
מאתים ראשי סנהדראות, כדכתיב: אספה לי שבעים איש.

קרואים והולכים לתומם
לא היו יודעים על מה היו הולכים עשה להם אבשלום סעודה והיה מרביצם שני זקנים ואחד מהם שהלכו עמו באמצע, אמר: ראו מה נאה אבשלום, לו נאה המלוכה נניח את דוד ונלך לנו עמו.

מה היו עושין?
אע"פ שהיו עמו לא היו מתפללין אלא על דוד, והיו אומרים: יהי רצון שנפול אנחנו ביד דוד ולא דוד בידינו, לכך נאמר: פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי.

ויעל אביתר (הכהן).
תמן תנינן:

כהן גדול משמש בשמונה בגדים ובאלו נשאלים באורים ותומים ואין נשאלים להדיוט אלא למלך ולאב בית דין ולמי שצורך הצבור בו.

מנא הני מילי?
אמר ר' אבהו:
דאמר קרא: ולפני אלעזר הכהן יעמוד, הוא זה מלך.
וכל ישראל אתו, זה משוח מלחמה.
העדה, זו סנהדרין.

כיצד נעשות?
ר' יוחנן אמר:
בולטות.

ריש לקיש אמר:
מצטרפות.

מתיבי:
כל כהן שמדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו שואלין בו, וכל כהן שאין מדבר ברוח הקדש ואין שכינה שורה עליו אין שואלין בו, שהרי שאל צדוק ועלתה לו שאל אביתר ולא עלתה לו, שנאמר: ויעל אביתר מסייע ליה בהדי אורים ותומים.

תמן תנינן:

משפסקו נביאים הראשונים פסקו אורים ותומים.

מאן נביאים הראשונים?
אמר ר' הונא:
דוד ושמואל.

רב נחמן אמר:
בימי דוד זמנין סליק זמנין לא סליק, שהרי שאל צדוק ועלתה לו, שאל אביתר ולא עלתה לו, שנאמר: ויעל אביתר.

מתיב רבה בר שמואל:
ויהי לדרוש אלהים בימי זכריה המבין ביראת אלהים.
מאי לאו באורים ותומים?
לא, בנביאים.
תא שמע: משחרב בית המקדש ראשון בטלו ערי מגרש ופסקו אורים ותומים ופסק מלך מבית דוד, ואם לחשך אדם לומר: ויאמר התרשתא אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים כאדם האומר לחברו: עד שיחיו המתים ויבא משיח בן דוד.

אלא אמר ר' נחמן:
מאן נינהו נביאים הראשונים?
לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי.

ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה
וכתיב: מזמור לדוד בברחו וגו'.
אם בוכה למה מזמר ואם מזמר למה בוכה?
אמר ר' אבא בר כהנא:
למה הוא דומה?
למלך שכעס על בנו וטרדו ושלח המלך פדגוגג שלו אחריו הלך ומצא אותו בוכה ומזמר.
א"ל פדגוגו אם אתה מזמר, למה אתה בוכה ואם בוכה למה אתה מזמר?!
א"ל: בוכה אני שהקנטתי את אבא, ומזמר אני שאין דיני להריגה אלא לטרידה ולא די שלא הרגני אלא שטרדני אצל דוכסין ואיפרכין.
כך אמר דוד: יעקב ברח, ויברח יעקב שדה ארם.
משה ברח, ויברח משה.
אליהו ברח, ויקם וילך אל נפשו.
ואני בורח כמותם, התחיל אומר: זכרתי משפטיך מעולם ה' ואתנחם.
זכרתי מדת הדין שבה נהגת את הראשונים ונתנחמתי.

ואימתי אמרו דוד הפסוק הזה?
בשעה שאמר: ויאמר דוד (אל) [לכל] עבדיו וגו' קומו ונברחה.

רב ור' יודן,
רב אמר:
שלא ידון אותנו (נו) כעיר הנדחת.

ר' יודן אמר:
נטל בעל הבית את הכוס להדיחו ואינו זז משם עד שימרקנו, כך כיון שראה דוד שמרק הקב"ה עונותיו התחיל מזמר.

וכל עבדיו עוברים על ידו וכל הכרתי וכל הפלתי
רבי איבו אמר:
כרתי
שכורתין כרייתות.

פלתי
מופלא בית דין.

ורבנן אמרין:
הן שאומרין דבר ואין מי יפליא אחריהם.

ויאמרו עבדי המלך וגו' ככל אשר יבחר וגו' הנה עבדיך
הדיין הזה בשעה שארכי (שררה) שלו מקולקלת אין עומדין לפניו בטכסים שלהם אלא משונים ומטולטלים, שצריכים לעמוד דרך ימין עומדין דרך שמאל, הצריכין לעמוד דרך שמאל עומדין דרך ימין, וכיון שרואין שתכסיס שלו מתוקנת עומדין בתכסיס שלהן.
התחיל אומר: אלו היה ארכי שלי מקולקלת לא היה כל אחד ואחד עומד בטכסיס שלהם התחיל אומר מזמור.

ויהי דוד בא עד הראש וגו' [חושי הארכי]
ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן,
חד אמר:
למה נקרא שמו חושי הארכי?
שהיה מארכי דוד.

וחד אמר:
שעל ידו נתבססה מלכות.

וחד אמר:
שעל ידו נתקנה מלכותו.

ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם
אמר ר' יהודה אמר רב:
בקש דוד לעבוד ע"ז, אין ראש אלא ע"ז, דכתיב: צלמא רישיה די דהב.

והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו
אמר לו: דוד, מלך שכמותך יעבוד ע"ז?!
אמר לו: יאמרו מלך שכמותי הרגו בנו, מוטב שאעבוד ע"ז ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא.
אמר לו: מאי טעמא נסבת יפת תאר?
א"ל: יפת תאר רחמנא שריא.
א"ל: מאי טעמא לא דרשת סמוכין?
דסמיך ליה: כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, כל דנסיב יפת תאר הוה ליה בן סורר ומורה.