ויאמר (אנשי יבוס) [לדוד לאמר] לא תבא הנה
(העתק מרמז כ"ח).

רבי יהודה אומר:
כשבאו המלאכים לאברהם רץ להביא בן בקר, ורץ בן בקר למערת המכפלה, ונכנס אחריו, וראה אדם וחוה שוכבים על מטותיהם ונרות דולקים עליהם, וריח טוב כריח ניחוח, לפיכך חמדה לאחוזת קבר.
אמר לבני יבוס לקנות מהם בממכר זהב ובמכתב עולם.
וכי יבוסים היו והלא חתיים היו?
אלא על שם העיר נקראו, ולא קבלו עליהם, אמרו: יודעים אנו שעתיד הקב"ה ליתן לזרעך את כל הארצות האלה, כרות עמנו ברית שאין זרעך יורש מעיר יבוסי וכרת עימהם ברית, ואחר כך קנה מהם מערת המכפלה.
מה עשו אנשי יבוס?
עשו צלמי נחושת וכתבו עליהם ברית השבועה והעמידו אותם ברחוב העיר, וכשבאו ישראל לארץ רצו ליכנס לעיר ולא היו יכולים מפני הברית, שנאמר: ואת היבוסי יושב ירושלים וגו'. והמלך דוד רצה ליכנס ולא הניחוהו, שנאמר: (ויאמרו אנשי יבוס) [ויאמר לדוד לאמר] לא תבא הנה.

אותה שבועה ראה דוד וחזר לאחוריו, שנאמר: וישב דוד במצודה ויקרא לה עיר דוד.
אמרו אין אנו מניחין אותך ליכנס, עד שתסיר את הצלמים הללו שכתוב עליהם שבועת אברהם, שנאמר: כי אם הסירך העורים והפסחים, וכמו שנאמר: עור ופסח לא יבא (בית ה') [אל הבית].
חס ושלום, עיוורים ופסחים באו למקדש אלא אלו הצלמים, שנאמר: עיניים להם ולא יראו, שנואי נפש דוד שהיה דוד שונא עובדי ע"ז.
אמר דוד: כל מי שיעלה בראשונה (יד) ויסיר את הצלמים הללו יהיה לראש, ועלה יואב בן צרויה והיה ראש. ואח"כ קנה את עיר היבוסי בממכר עולם, שנאמר: ויתן דוד לארנן וגו'.

ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו
רב הונא רמי:
כתיב: ויאמר דוד וישרפו באש,
וכתיב: וישאם דוד ואנשיו?!
לא קשיא, כאן קודם שבא אתי הגתי, כאן לאחר שבא אתי הגתי, דכתיב: ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד.

ומי שרי, איסורי הנאה נינהו?
אמר ר' נחמן:
אתי הגתי בא ובטלה.

משקל הככר זהב
היכי מצי מנח לה?
אמר רב יהודה אמר רב:
ראויה לנוח בראש דוד.

רבי יוסי בר חנינא אומר:
אבן שואבת היה בה דהוה דליא לה.

ר' אליעזר אומר:
אבן יקרה הייתה בה ששווה ככר זהב וכו'.

ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים
אמר לו הקב"ה: אל תעלה אלא מאחוריהם ואין לך רשות לפשוט יד בהם אפילו קרובים לך, עד שתראה את ראשי הבכאים מתנענעים.

ולמה נתן לו סימן להראות מראשיהן ולא מאחריהם?
אמר ר' ברכיה:
שכלם מלאים קוצים מראשיהן, כלומר, הואיל ואתם בצרה אף אני עמכם בצרה, שנאמר: עמו אנכי בצרה.

מהו אז תחרץ?
דבר חתוך, כמו שנאמר: אם חרוצים ימיו, כיון שיצא היו הפלשתים קרבים ובאים וישראל רואין אותם שלא היו רחוקים מהם אלא ארבע אמות.
אמרו לו ישראל: דוד, מה אנו עומדים?
אמר להם: מצווה אני מן האלהים שלא לפשוט יד בהן, עד שאראה ראשי האילנות מנענעים. (אמרו לו): ואם פושטים אנו יד בהם אנו מתים?
(אמר להם): מוטב נמות זכאים וצדיקים ולא נמות רשעים, אלא אני ואתם נתלה עינינו אל הקב"ה.
כיון שתלו עיניהם נענעו האילנות ומיד פשטו יד, כמו שכתוב: ויעש דוד וגו'.
אמר הקב"ה למלאכים: ראו מה בין דוד לשאול, שאול עומד ונשאל באורים ותומים, והפלשתים באים עליו והניח את האורים ואת התומים וברח, ואמר לכהן: אסוף ידך.