[טו, א]
ויסעו -
אמר הגאון רב סעדיה:

כי טעם להזכיר בחמשה עשר לחדש השני, להודיע כי יום חמישי בשבוע יצאו ישראל ממצרים. והנה יום ראשון לחדש ניסן היה יום חמישי. ואייר יום שישי ושבת. והנה ביום השבת באו אל מדבר סין והתרעמו בחנותם. ואמר להם משה כי בערב תאכלו בשר ובבקר ירד המן. והנה ראוי להיותו יום ראשון. בעבור שאמר והיה ביום הששי. כי היה יום ששי. והיה שישי לירידת המן.

ומה שאמר הגאון נקבלהו בעבור הקבלה, ולא בעבור פירושו כי מי הגיד לו כי ממחרת בואם אל מדבר סין ירד המן. אולי עמדו שם ארבעה ימים או יותר. והחל המן לרדת ביום א', כי מיום רדתו נחל לספור. כי כל האומות סומכין על ישראל במספר הזה. והנה הערלים קראו שמות ימות השבוע על שמות המשרתים. ויום שבת לא כן. ובלשון ערבי קראו חמישה ימים על דרך המספר ויום שישי אלגומ"ע על שם חבורם. כי הוא להם היום הנכבד בשבוע. ויום שבת קראו אותו סב"ת כי הש' והס' מתחלפים בכתיבתם. ואלה מישראל למדו. כי הנה אנשי הודו שאינם מודים במעשה בראשית תחלת ימי השבוע להם יום ד'. בעבור כי כוכב היום הוא כוכב חמה. ויש לו שלטון עליהם כפי דבריהם.

[טז, ב]
וילונו -
במי מרה הלינו על משה לבדו כי הוא לבדו הסיעם וכל ישראל לא התרעמו רק קצתם. על כן כתוב: וילונו העם. ועתה במדבר סין וילונו כל עדת ישראל על משה ועל אהרן כי שניהם הוציאום. ובמרה התרעמו על המים ועתה מתרעמים על הבשר והלחם. שכבר אכלו רוב מקניהם וקהל גדול כמוהו לא ימצאו לחם לקנות כי אם ביוקר, כי שלשים יום היה להם מיום צאתם.

[טז, ד]
הנני ממטיר -
כדמות מטר היורד מהשמים. ומלת לחם מאכל תמצא על הלחם כמשמעו. גם על הבשר. כמו לחם אשה. גם על הפרי כמו: נשחיתה עץ בלחמו.

וטעם אנסנו –
שיצטרך אלי בכל יום.

[טז, ה]
ופירוש משנה -
שני העומר לאחד, כי כן כתוב.

[טז, ו]
ויאמר -
טעם כי ה' הוציא אתכם. בעבור שאמרתם: כי הוצאתם אותנו.
והנה שני אותות נעשה לכם שתדעו כי הוא הוציא אתכם. האחד בערב זה היום. ושני למחרתו בבקר. והיה ראוי שיהיה ערב ובקר וידעתם. כי איננו דבק ובקר עם וראיתם את כבוד ה'. כי ביום עצמו ראו את הכבוד כאשר יפרש.

[טז, ז]
ובקר -
פרשתיו.

בשמעו את תלונותיכם -
דבק עם: וראיתם את כבוד ה'.

ונחנו מה -
מה בידינו לעשות לא עשינו רק מה שצונו. ונחנו חסר אלף.

[טז, ח]
ויאמר -
עתה פירש להם ב' אותות.

[טז, ט]
קרבו לפני ה' -
אל המדבר.

[טז, י]
ויהי -
התברר להם כי בעת שדבר להם קרבו. מיד בא הענן ונראה בו הכבוד.

[טז, יא]
וידבר ה' -
וראו כי משה הלך אל הכבוד ודבר עמו.

[טז, יב]
שמעתי -
מלת תלונות זרה דגשות הנו"ן וזאת הנבואה שניה, כי כבר הזכירה משה: בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר. רק נשנית בעבור ישראל שיראו הכבוד.

ומלת בין הערבים - כמו בערב כאשר פירש .

ומזה הפסוק התברר פירוש: ובקר וראיתם את כבוד ה'. כי הנה כתוב: בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם.

[טז, יג]
ויהי בערב -
בסוף היום בעצמו

ותעל השליו -
אולי עלתה מפאת ים.

שכבת הטל -
כמו: ונבלי שמים מי ישכיב. טעם ירידה. ובמקום אחר כתוב: וברדת הטל.

ירקב שם חוי שאמר:

כי המן הוא הנקרא בלשון פרסי תרנגבי"ן ובלשון ערבי מ"ן ובלשון לע"ז מנ"א.

כי קושיות רבות עמדו עליו. האחת כי איננו יורד היום במדבר סיני כי ההר ידוע ואני ראיתי זה הדומה למן במלכות אלצכי"ר. והוא יורד בניסן ובאייר ולא בחדשים אחרים.
ועוד: אם תשימהו לשמש לא ימס.
ועוד: כי בלילה לא יבאש.
ועוד: כי איננו חזק ואין צורך שידוכנו אדם במדוכה, שיעשה ממנו עוגות.
ועוד: כאשר יושם בלשון יומס.
ועוד: כי איננו משביע שיוליד דם טוב, רק הוא נכנס ברפואות.
ועוד: כי ביום השישי היה יורד משנה.
ועוד: כי לא היה יורד בשבת.
ועוד: כי ירד לכל מקום שיחנו.
ועוד: כי עבר עימהם את הירדן, ולא שבת עד חצי ניסן על דרך הפשט.

[טז, יד]
ותעל -
הטעם שנפסקה. כמו: אז חללת יצועי עלה. כי הטעם מעת שחללת יצועי נסתלק מעלי ונפסק. וכמוהו אומר: אלי אל תעלני בחצי ימי.
והטל היה יורד בתחלה לטהר הארץ. ובהסתלק הטל יורד המן.
וכן כתוב: וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו.

דק מחוספס -
כמו עגול ואין לו חבר.
והאומר שהוא כמו מחשוף שהוא בשי"ן אינו נכון, כי משפט הלשון שיכפלו הפ"א והעי"ן. כמו יפיפית או העי"ן והלמ"ד כמו ירקרק. או הלמ"ד לבדה כמו סגריר. רק העי"ן לבדו לא מצאנו כי אם בעלומי הה"א. כמו הגיגי. כי אחר שחסר הה"א נראה הגימ"ל כלמ"ד פעל. על כן כפלוהו. רק באותיות נראות לא מצאנו העי"ן כפול.

[טז, טו]
ויראו -
אומר רבינו שלמה:

כי בלשון ישמעאל תרגום מה הוא. מן הוא.

והמגיד לו ככה לא דבר נכון, כי תרגום מה הוא בלשון ישמעאל מה הוי רק מן הוא. תרגומו: מי הוא. כי איננו נופל מן בלשונם כי אם על אדם. כי פירש מן הוא, מגזרת אשר מנה את מאכלכם.

אמר רבי משה הכהן:

ידענו כי אין מוקדם ומאוחר בתורה. כי ויאמר משה אליהם וכבר אמר משה אליהם.

וכמוהו רבים. ובפרשה הזאת וירם תולעים ויבאש. וכבר באש.
וכן כתוב: ולא הבאיש ורמה לא הייתה בו. ואיחר הכתוב לומר דברי משה, בעבור שהוא צריך להאריך לומר: זה הדבר אשר ציווה ה'. זה בדרך הסברא כי עומר לגולגולת למי שהוא גדול בשנים ולקטנים כפי אכלם.

[טז יז]
ויעשו -
על דרך הפשט, כי המרבה והממעיט לפי מספר נפשות אהלו.

וקדמונינו אמרו:

כי הוא דבר פלא.

[טז, יח]
וימודו בעומר -
מצא כל אחד לפי מה ששער.

[טז, יט]
ויאמר -
הטעם שלא יותירו ממנו לאכלו מחר, רק יבטח בשם כי מחר ירד, כי אינו מצווה עליו לאכלו כלו רק אם נשאר לו שלא יכול לאכלו, ישליכנו מחוץ לאהלו.

[טז, כ]
ולא -
מלת אנשים דבקה עם ולא שמעו אל משה. כי אנשים מעטים היו.

אמר רבי מרינוס:

כי וירם מגזרת רמה.

[טז, כא]
וילקטו וגו
וטעם וחם השמש –
כחום היום, כי השמש לא יחם.

ונמס -
מבנין נפעל מפעלי הכפל.

[טז, כב]
ויהי -
ירד המן יותר מהמנהג כאשר יפרש. וישראל לקטו לחם משנה כי משה ציווה להם לעשות ככה. והם לא ידעו למה.
ועוד: שהכתוב אמר: לקטו ולא אמר מצאו.
ובאו הנשיאים והגידו למשה כי ישראל עשו כאשר צום. ושאלוהו מה יעשו, כי למה ציווה ללקוט משנה. ואיך יוכלו לאכלו.

[טז, כג]
ויאמר -
כבר אמר לי השם כי אתם חייבים לשבות מחר שלא תעשו מלאכה אפילו אוכל נפש, כי מחר הוא יום שבת לה'. כי זה היום סמוך לשם, בעבור ששבת מכל מלאכתו ביום השביעי. וככה בשנת השמטה שבתה הארץ שבת לה'.

ומלת שבת –
בדקדוק קשה, כי איננה על משקל גנב. כי תי"ו שבת סימן לשון נקבה. והעד שבת היא לה'. ומלת שבת שם דבר, כמו שביתה.
וככה דקדוק המלה הייתה ראויה להיות שבתת, על משקל דלקת. וכאשר חסרו התי"ו האחת פתחו הבי"ת להורות על לשון נקבה. וככה מלת אחת כאשר אפרש.

ומלת אפו –
זרה כי היה ראוי להיותו על משקל עשו. והנה אמר משה לנשיאים מה יעשו.

את אשר תאפו –
כמנהגכם.
אפו –
שתאכלו היום.

וככה את אשר תבשלו בשלו –
והנה מהעומר האחת עשו כל זה ובשלו הכל כרצונכם. ואכלו מה שיספיק לכם.

ואת כל העודף –
הניחוהו עד הבקר שאומר לכם מה תעשו.
והנה לא הודיעם כי לא ירד מן ביום השבת, רק בבקר הודיעם זה הסוד.

[טז, כה]
ויאמר -
רבים חסרי אמונה השתבשו בעבור זה הפסוק ואמרו כי חייב אדם לשמור יום השבת והלילה הבא אחריו. כי משה אמר: כי שבת היום לה', ולא הלילה שעבר.

גם אמר מחר –
ופרשו: ויהי ערב ויהי בקר כרצונם, כי יום ראשון לא השלים עד בקר יום שני ולא דברו נכונה כי משה לא דבר לישראל רק כנגד מנהגם. כאשר הזכרתי לך, כי מנהג ארצות ערלים אינם כמנהג ארץ ישראל במאכלם ובמלבושם ובנינם וענינם כי אין מנהג שיאפה אדם או יבשל בקיץ ובחורף ולא לעשות מלאכה רק ביום. ע"כ אמר מחר. ועתה שים לבך להבין טיפשות המפרשים ויהי ערב ויהי בקר אשר הזכרתי, כי הכתוב אומר: ויקרא אלוהים לאור יום - והוא מעת זרוח השמש עד שקעו. ולחשך קרא לילה - מעת שקוע השמש עד זרחו. והנה הלילה הפך היום. כמו שחשך הפך אור. א"כ איך יקרא מעת ערב שהוא עריבת השמש עד בקר יום?!
והנה הוא לילה. והנה כתוב: על אלה לילה ליום ישימו.

ודע כי היום בלשון הקדש על שני דרכים :
האחת כאשר הזכרתי כל זמן שאור השמש עומד על הארץ, כנגד כל מקום. על כן כתוב: לילה ויום.
ויום ולילה.
שלשת ימים ושלשה לילות.
כי אלו הייתה מידת היום כוללת עמו לילה למה יזכיר לילה. וזה לא יתכן בראייה גמורה מחכמת הדבור. ששם דבר יהיה כולל שני דברים:
שהאחד הפך כנגדו.
והדרך השנית שמלת יום נופל על זמן קרוב או רחוק. כמו: ביום הכותי כל בכור.
אתה עובר היום.
אל ארץ אחרת כיום הזה.
והיה ביום ההוא. ורבים ככה.

והנה נניח כל אלה הדברים ונבקש יום התורה כאשר אמרתי. כי שנותינו אינם קבועים במהלך החמה והלבנה רק בקביעות ב"ד. והנה מצאנו שאמר: שבעת ימים מצוות תאכלו. ופירש כי זה המספר מארבעה עשר לחדש בערב. וכתוב מערב עד ערב תשבתו שבתכם.

ועוד: מי שאירע לו קרי בלילה או ביום, כי כן כתוב: מקרה לילה. והנה לא יטהר עד בא השמש שהוא סוף היום הראשון. ואלו כן שהוא עד בקר יום שני, היה ראוי שירחץ בבקר. כי הם אומרים כי היום והלילה שהוא אחריו יקרא יום. הנה יהיה חצי היום טמא וחציו טהור. ואשר יארע לו קרי בתחילת הלילה חצי יום שעבר טמא גם חצי יום הבא. ואלה דברי התועים וכבר פירשתי ויהי ערב ויהי בקר במקומו.

ויאמר -
עתה פירש מה יעשו בעודף המונח וגלה להם סודו, כי לא ימצאוהו היום כי לא ירד.

[טז, כו]
ששת --
כן יהיה תמיד כל זמן היותכם במדבר כאשר היה עתה, שלקטתם אותו ששת ימים.

וביום השביעי -
לא יהיה. מן יורד. והוסיף בו תוספת ביאור. כמו: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו.

[טז, כז]
ויהי ביום השביעי -
לרדת המן
יצאו ללקוט -
לראות היעמדו דברי משה.

[טז, כח]
ויאמר ה' -
משה כנגד כל ישראל. והטעם שיאמר לישראל ככה.

וטעם מצותי –
על האנשים שהותירו ממנו עד בקר.

וטעם ותורתי - שהשם הורה להם טעם השבת, על כן לקטו לחם משנה.

וטעם לשון רבים מצותי ותורותי –
כי כל המצוות והתורות הם אמת בלי ספק כמשמעם ויש להם סודות בדברי הנשמה. ולא יבינום רק המשכילים. ועל כן כל מצווה היא שתים.

[טז, כט]
ראו -
הטעם ראו זה המופת שיתן לכם השם. שיתברר לכם כי הוא ציווה שתשבתו כאשר שבת במעשה בראשית. על כן הוא נותן שירד המן היום כפלים ממנהגו בכל יום.

שבו איש תחתיו -
באהלו, ופירש אל יצא איש ממקומו ללקוט המן כאשר עשו אנשים שיצאו ללקוט.

[טז, ל]
וישבתו -
ספר הכתוב כי לא יצא אדם ללקוט ביום השבת, מהיום ההוא והלאה.

[טז, לא]
ויקראו -
הנה הזכיר למעלה הנסים שנעשו במן ושב עתה לספר שבחו.

יש אומרים:
כי כזרע גד לבן כוסברתא. ונקרא בלשון ערבי כסבי"ר.

ויש אומרים:
חרדל.
ואנכי לא ידעתי כי אין לו חבר במקר, רק בדבר המן.
וככה: צפיחית.

והגאון אמר:

כי הוא רקיק מצות. והנה כשיאכל כאשר ירד הוא כצפיחית בדבש. ואם יבושל יהיה טעמו כלשד השמן.

אלה השנים מטעמים הראנו הכתוב.

[טז, לב]
ויאמר -
זאת הפרשה ראויה הייתה להיכתב אחר שנעשה המשכן. רק נכתבה במקום הזה לספר זה הנס שעומד המן לדורות. והנה משה אמר כן לישראל. על כן אמר: אשר האכלתי אתכם.

[טז, לג]
צנצנת -
כלי חרס או נחשת. ואין למלה הזאת חבר.

וטעם לפני ה' -
בעבור הכבוד שהוא על הכרובים.

[טז, לד]
כאשר -
הנה פירש לפני ה'. לפני העדות שהוא הארון. ונקרא ארון העדות בעבור לוחות הברית שהיו שם.

[טז, לה]
ובני -
זה הנס היה גדול מכל הנסים שנעשו על יד משה, כי נסים רבים היו במן. ועמדו ארבעים שנה. ולא כל הנסים האחרים.

וטעם אל ארץ נושבת -
כי היו במדבר בארץ לא עבר בה איש.
והנה כשעברו הירדן היו אוכלים התבואה שמצאו. על כן הוצרך לומר: את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. כי המן נמשך עימהם עד שבאו לגלגל. שהוא קצה ארץ כנען והנה התבואה חדשה עימהם אז שבת המן.

[טז, לו]
והעומר -
הזכיר זאת המדה כי עומר לגלגלת היה רב לשובע.