ראב"ע כי תישא פרק לד

[לד, א]
ויאמר, פסל לך -
כמו: לך לך.
ואתה קח לך

וטעם כראשונים
כמדתם.

אמר הגאון:
כי השניים נכבדים מהראשונים, כי השניים נתנו ביום קדש וביום הכפורים ולא כן הראשונים. כי הם ירדו ביום י"ז בתמוז וביום חול. ויש עם השניים זכר שלוש בריתות ובשניים כתוב ולמען ייטב לך. והראשונים נשתברו ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין, כי מכתב אלוהים היו שניהם.
ועוד: כי הראשונים הם: מעשה אלהים. והשניים מעשה משה.

[לד, ב]
והיה נכון לבוקר ועלית -
זאת היא הפעם השלישית, שבכל פעם ישב ארבעים יום וארבעים לילה.

[לד, ג]
ואיש -
בעבור שעלה אהרן ובניו עמו אחר מעמד הר סיני וירד עמהם. גם עלה ועמד שם הפעם הראשונה.

בכל ההר -
אע"פ שיהיה רחוק ממקום הכבוד.

[לד, ד]
ויפסול -
מנהג הלשון לדבר ככה לאמר: ויקח בידו שני לוחות אבנים. ולא אמר ויקח בידו שני הלוחות. כמו: וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה'. ולא אמר: מאתו וככה בפסוק אחד בני ישראל חמש פעמים. והנה הוא דרך צחות.

[לד, ה]
וירד -
יש אומרים:

כי ויתיצב. על הענן כי השם היה עובר. ודע כי המשיל בהר העליונים והנכבדים מהגופות. כאשר הוא ההר עליון על האדמה.

ויקרא בשם ה' -
הנה השם הוא הקורא, והנה למדנו איך יקרא משה.

[לד, ו]
ויעבור -
ואל תתמה, בעבור שהשם קורא השם, כי הוא לבדו יודע ודעת וידוע וזה דבר עמוק הוא מאד.

אמר הגאון:
כי השם הראשון דבק עם ויקרא.
ואלו היה כן למה לא דבקו בעל הטעמים?!
והנכון: כי השם שתי פעמים, כמו: אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה ככה תקרא וכתוב, כי שלוש עשרה מדות הם.

והגאון אמר:
כי השם הנכבד במספר אם כן אינו מדה והשנית שהוא אדון.
וזאת טעות, כי הנכתב אינו אדון. רק כינוי הוא כפי המדבר דרך כבוד.

ורב נסים אמר: (רב נסים גאון)
כי מלת ארך אפים ב' מדות לטובים ולרעים.
גם זה איננו נכון, כי לא תוסיף המדה בעבור שנוי האדם.

ועוד: כי השם הוא ארך אפים לרשעים ולא לאשר לא חטאו.

והנה ונקה מדה בפני עצמה, עד הנה מספר י"ג מדות.
ועל דרך הפשט ונקה לא ינקה מדה אחת, כי ונקה שם הפעל היא. כמו: אם ענה תענה אותו. רק למדנו ממלת ונקה לא ינקה שהוא לשובבים, רק לשבים ינקה כדברי הנביאים, על כן הושמה מלת ונקה ממספר המדות.

ומלת פוקד עון אבות –
גם היא מידת רחמים.
ודע כי שבעה הם בגדי כהונה ובעבור שהציץ כמו תכשיט הכניסו במספר. והנה אחד עשר שבטים נולדו בפדן ארם ובנימין לבדו נולד בארץ כנען. והנה כתוב על כולם אלה בני יעקב אשר יולדו לו בפדן ארם. כי אחר הרבים הלך ולא חשש להוציא האחד וככה: בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. ומנשה ואפרים לא ירדו כי שם נולדו.
והנה השם הנכבד הכניסוהו במדות והוא שם העצם. וכבר הזכרתי בפרשה אלה שמות, כי פעמים הוא שם התאר ופעמים מדה והם שתים.

ומלת אל - שלישית.
רחום - רביעית
וחנון -חמישית
ארך אפים – ששית
ורב חסד - שביעית.
ומלת רב - תשרת בעבור אחרת.
ורב אמת - שמינית.
נוצר חסד לאלפים – תשיעית
נושא עון - עשירית.
ונושא פשע - אחת עשרה.
ונושא חטאה - שתים עשרה
ונקה - שלוש עשרה.
והשם שהוא תואר כולל הנכבדים והגויות ועליונים ושפלים.

ואל -
כמו תקיף, שיעשה הנכון בחכמה.

ורחום -
כדרך כרחם אב על בנים שישמרם שלא יפלו.

וחנון -
כדרך: כי חנון אני להושיע מי שנפל ולא יוכל קום.

ארך אפים -
שלא יכעוס מהרה על הרשע.

ורב חסד -
לצדיק ולרשע.

ורב אמת -
שימלא ויקיים דברו.

[לד, ז]
נוצר חסד -
האב לבנים אם היו טובים.

נושא עון -
שים לבך לדברי הנה כתוב: וחזקת והיית לאיש והלא איש היה, רק טעמו איש חיל ונודע.
והנה כתוב: כי זקנתי מהיות לאיש. והפירוש: מהיות בעולם, או אשה לאיש, כי נקבה היתה. והנה: ואבואה אליה - הוא המשכב כי נקבה היא.
והנה: אשר באו אליך הלילה, אינו מזה הטעם, כי זכר הוא.
וככה: החוטא ונשא עונו לא יכופר החטא לו רק העונש שיבא עליו, ע"ד: ולצת לבדך תשא. ועתה שא נא חטאתי, כי משה צדיק היה.

והכלל: כי הנושא עונו בעצמו הוא לגנאי לעולם. ונשיאת חטא על שני דרכים:
הדרך האחת: שימחול לו כמו זה שהוא לשבח לנשוא העון.
והדרך האחרת: שיהיה נושא העון אחד רשע.
והנה לנושא עון יהיה לגנאי ולנשוא העון לשבח. כמו: ונשא את עונה. כי העונש יסור מעליה ויהיה עליו.

ונושא פשע -
דע כי פשע קשה מעון, כאילו הוא הפושע יוצא מתחת הרשות. כמו: אז תפשע אדום מתחת יד יהודה. והנה עון פחות ממנו והוא בזדון.

ומלת חטאה –
כמו חטאת והוא שם דבר. ואיננה כמו הממלכה החטאה כי היא תאר.

ומלת חטאה כוללת כל מחשבה וכל שגגה במעשה, כי עון במעשה או בלשון. והנה הסתכלנו תפלת משה על דבר המרגלים. ויאמר ה' שהוא שם העצם. והמדות תהיינה עליו נאמרות ולא הזכיר השם השני שהוא תאר. כי השם רצה להשמיד ולא אל. כי אין צורך להזכיר המדה הזאת ולא רחום כי ישראל לא היו פתאים. ולא חנון כי לא נעשה להם חמס שיצעקו אל השם להושיעם. והזכיר ארך אפים. כי היו רשעים. ורב חסד. לכל הוא. ולא הזכיר ואמת כי היו חייבים. והזכיר נושא עון ופשע. ולא הזכיר וחטאה כי לא היו שוגגים. ומרוב הענוה שהיתה במשה הכניס נפשו עם ישראל לאמר וסלחת לעונינו ולחטאתינו. ולא הזכיר פשעינו. בעבור גודל מעלתו שלא יתכן שיפשע.

[לד, ח]
וימהר -
ריקי מוח אמרו:

כי מהר משה כאשר הזכיר רבעים שלא יאמר חמשים. וזאת טעות גדולה, כי אין הדעת סובלת שיפסוק הוא דברי השם בעוד שהיה מדבר, כי היה בן מות לשעתו. רק כאשר נפסק הקול מיד מהר משה להתפלל.

ועוד: כי הנה כתוב כן בעשרת הדברות, והנה כל ישראל שמעו זה ואיך יעלה על לב משה שיאמר הקב"ה לחמשים ובעבור שהזכיר ונקה לא ינקה לא הוצרך לומר לשונאיו.

ומלת ויקד. בעלי הכפל מגזרת קדקד. ששם קדקדו בארץ על משקל ויתם הכסף. ויקדו כמו ויתמו ואל תשמע אל המוסיפין שרשים מלבם בעבור המשקל, ועל זה הדרך ידמו כאבן.

[לד, ט]
ויאמר -
טעם ילך נא אדני בקרבנו. כאשר יסעו, כמו: והתהלכתי בתוככם.

כי עם קשה עורף -
על דעת רבי מרינוס:

אע"פ שעם קשה עורף הוא. וכן: רפאה נפשי כי חטאתי לך. אע"פ שחטאתי לך.
ולפי דעתי: רפאני כי אני מודה שחטאתי לך. ובעבור חטאי החליתני. וככה זה אני מודה, כי עם קשה הוא ואתה תסלח.

[לד, י]
ויאמר הנה אנכי כורת ברית -
וזהו כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. והם התנאים הכתובים מתחלת שמר לך, ובעבור זה אכתוב לך הלוחות השניים ויהיה כשטר עדות וכל זה שסלחתי לעונם היה בעבור כבודך. על כן אעשה עמך נפלאות שיתמהו כל רואיך וידעו כי נתתי הוד עליך, שלא עשיתי כן מיום שבראתי שמים וארץ וזהו דבר קרינות פניו.
והנה כתוב במותו: לא כהתה עינו ולא נס לחה הפך תולדת כל הזקנים.

וטעם אשר לא נבראו בכל הארץ
לא נשמע זה בגוים.

והגאון אמר:
אשר לא נבראו כן בכל ארץ מצרים שיצאתם משם. ובכל הגוים.

[לד, יא]
שמר לך -
לפי דעתי:
עם משה ידבר שישמור אלה הדברים ויספרם כן לבני ישראל. על דרך שמרו עדותיו וחוק נתן למו כאשר פירשתי במקומו ותחלת הפרשה, שתאמר להם הנני גורש מפניך. וזאת הפרשה דומה לפרשת הנה אנכי שולח מלאך עם הפרשה שהיא למעלה.

ומלת גורש
מהבנין הקל והוא פועל יוצא. וככה: אלמנה וגרושה.

[לד, יב]
השמר לך -
הנה זה כמו: לא תשתחוה לאלהיהם.

[לד, יג]
כי את מזבחותם -
כמו: כי הרס תהרסם.

[לד, יד]
והזכיר אל קנא - ככתוב בעשרת הדברים.

[לד, טו]
פן תכרות -
כמו: לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. והוסיף לפרש פן תכרות ברית וזנו בנותיו.

[לד, יז]
וטעם אלהי מסכה
ומלת אלהי הגוים כוללת בעבור עגל מסכה.

[לד, יח]
והזכיר את חג המצות, כאשר הזכירה בפרשה העליונה. ובעבור שהזכיר כי בו יצאת ממצרים והנה חג המצות לזכר.

הזכיר דבר פטר חמור, שגם הוא זכר ליציאת מצרים, כמו בפסוק: ובקוצרכם שהזכיר עם חג הקציר. וככה הזכיר זה בפרשת קדושים תהיו. ובעבור זה כל פטר רחם לי.

[לד, יט]
ומלת מקנך
בא במקום הזה על לשון נקבה. ושמות רבים ככה. על לשון זכר גם לשון נקבה.

[לד, כא]
ששת ימים -
ככה כתוב בראשונה.

וטעם בחריש ובקציר –
שהם עיקר חיי האדם.

אמר ענן ימחה שמו כענן:
כי זה על משכב האשה.
והלא תכסהו בושה, כי אם אמרנו כי ביד הגבר החריש, הלא במלת קציר יחריש.

ולא הזכיר בפרשה הזאת שנת השמיטה, כי היום הידוע השלם היא תנועת הגלגל העליון ממזרח למערב בעשרים וארבעה שעות. ויום השמש הוא שלוש מאות וששים וחמשה ימים וקרוב מרביעית יום, כי הוא תקופת השמש מתחלת מערב עד שובה אל מקומה. וחכמי המזלות יבינו זה.

[לד, כב]
וחג -
כתוב בשני מקומות. ושם: בצאת השנה. כי סוף השנה הוא תחלת השנה האחרת, וזה לאות כי השמש תכנס במזל המאזנים סמוך ליום העשור. ולא יתאחר עד צאת סוכות שלא תכנס השנה האחרת. על כן כתוב: תקופת השנה.
ואל תסמוך על תקופת שמואל רק על תקופת רב אדא. אע"פ שהיא צריכה לשני תקונים. האחד: בעבור שמהלך השמש פעם בארוכה ופעם בקצרה. וזה השנוי אינו במהלך השמש כי שוה הוא לעולם. רק הוא כנגד מראה הנקודה בגלגל המזלות.
והתיקון השני: בעבור תנועת גלגל קטן בראש טלה.

[לד, כג]
שלש פעמים -
הזכיר בפרשה הזאת אלהי ישראל, בעבור דבר העגל.

[לד, כד]
כי אוריש -
פירש בפרשה הזאת למה. שלא הזכיר בראשונה כי לא הוצרך, כי אחר שהשם ציווה שיעלו כל זכרי ישראל לראות פניו, הנה אין ספק כי השם ישמור ארצם מפני האויב אחר שכל ישראל עושים רצונו. וזה הטעם באר אותו היטב.

וטעם ולא יחמוד איש את ארצך - כל כך אשלח אימה בלב השכנים אפילו שלא יחמדו הארץ. אף שיעלה בלבם לעשות מלחמה.

[לד, כו]
ראשית -
כמו בפרשה הראשונה. ואלה הם התנאים.
ומתחלת ואלה המשפטים עד שש שנים משפטים הם. והכהן הגדול והשופט שהוא המלך, הם חייבים ללמדם ולדעתם. וחיוב הצבור הם הנזכרים אחר כן כמו אלה.

[לד, כז]
ויאמר -
ואע"פ שכבר היו כתובים, כתבם פעם אחרת עם עשרת הדברים. על כן נכתבה הפרשה הזאת פעמים.

[לד, כח]
ויהי שם -
רבים חשבו ששמונים יום עמד משה בהר עד שנתן לו השם את הלוחות ולא דברו נכונה. רק דברי הקדמונים ז"ל אמת כמו שכבר זכרתי, כי הנה ארבעים יום עמד משה בהר עד שנתן לו השם הלוחות הראשונים. וכן כתוב: ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה.
והוא אמר: ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה. אז אמר משה פרשת ראה אתה אומר אלי. ואחר כן ירד ופסל הלוחות והעלם עמו אל הר סיני. והנה כתוב: ויעבור ה' על פניו. ואחר כך: ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל, כמשפטו בפעם הראשונה גם בשנייה.

ויכתוב על הלוחות -
השם כתבם. כי כן כתוב: וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת.

[לד, כט]
ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו -
הטעם בדבר אתו השם. וזה בעבור שנראה הכבוד על פניו, על כן הזהירו כזהר הרקיע.

ומלת קרן - מגזרת קרנים מידו לו. כי כן כתוב בתחלת הפסוק: ונגה כאור תהיה. והנה אמר אחריו קרנים מידו לו יהיה הטעם כפול כמשפט.

ישתחקו עצמות חוי הפושע:
שאמר כי בעבור שלא אכל לחם, שבו פני משה יבשות כמו הקרן וטעם וייראו. מפני שהיו פניו מכוערות.
ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת ולא יירא מגשת אליו.
ועוד: אילו היה ככה, למה לא היה תמיד המסוה על פניו. ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל. והלא ראה כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה ואף כי כאשר היה בן שמונים?!

[לד, ל]
וירא אהרן -
שהוא הראש.

וכל בני ישראל -
הם הנשיאים שהיה משפט משה לדבר אליהם. וכן כתוב: ויקרא אליהם משה.

[לד, לא]
וישובו אליו -
זה לאות כי שבו מרוב הפחד אחורנית אחרי צאתם לקראתו ואחרי כן כל בני ישראל שהיו בתחתית ההר.

[לד, לב]
ויצום -
אלה התנאים הנזכרים.

[לד, לג]
מסוה -
כדמות כסות.

ויש אומרים:
כי כמוהו:
ובדם ענבים סותה.
ואל תתמה בעבור היות וי"ו מסוה נראית. ולא כן וי"ו סותה. כי הנה עַוְלָתָה ועוֹלָתָה.
עול ימים.

גם עוילים וגו'.

אל תוך המחנה.
גם ויבחר אותם בתוך.

יש אומרים:
שהאור היה מתחדש בפני משה בכל עת שהיה בא אל אהל מועד וידבר עם השם והיה יוצא והאור עומד כל זמן שהיה מדבר אל בני ישראל דברי השם, ובכלותו ישים המסוה שידע שיסור האור וישובו פניו כאשר היו. וזה יהיה גירעון למשה אם יראו ישראל פניו בלי אור, ע"כ היה משים המסוה. ובבאו לדבר אל השם יסיר המסוה לקבל האור.

והגאון אמר:
כי האור לא סר מפניו עד יום מותו על כן לא כהתה עינו וזהו הנכון. רק אמר כי טעם המסוה בעבור שלא יפחדו ישראל בריבם זה עם זה.
ולפי דעתי: כי שם המסוה בעבור כבוד האור שחדש השם בפניו, שלא יראוהו ישראל בכל רגע רק כאשר ידבר אליהם דברי השם. ויסיר את המסוה בבואו אל אהל מועד שידבר עם השם פנים בפנים. וזה טעם ובבא משה.

[לד, לה]
וראו -
והנה טעם והשיב משה את המסוה וכן עשה תמיד. וככה היה משפטו עם ישראל עד יום שאספו כבוד השם אליו. ולא נודע קבורתו בחמלת ה' עליו. ברוך אשר בחר בו ושם רוח קדש בקרבו.

חסלת פרשת תשא


הפרק הבא    הפרק הקודם