כלי יקר לפרשת וירא

פרק יח
פרק יח, א
וירא אליו ה' באלוני ממרא. לא נאמר וירא ה' אל אברהם, לפי ששמו ועצמותו היו שני הפכים, כי שמו 'אברהם' על שם 'אב המון גוים', מורה על השררה וההתנשאות. ועצמותו היה עניו מכל, כי כן מורה מה שאמר ואנכי עפר ואפר. וכדי שלא יאמרו שהקב"ה נגלה ביותר על הגדולים מצד גדולתם, על כן לא אמר וירא ה' אל אברהם, להורות שלא מצד היותו אב המון גוים נראה אליו ה', כי אם מצד מהות עצמותו כי היה עניו ושפל ברך.
וכמו שאמרו רז"ל (שבת צב)
אין הקב"ה משרה שכינתו כי אם על חכם גבור עשיר ועניו,
לכך נאמר וירא אליו בשביל עצמותו המורה על הענוה ולא בעבור שמו המורה על ההפך.

דבר אחר:
בהפך זה, כי מתחלה נגלה ה' אליו מצד היותו אברם אב לארם, מצד שהכניסם תחת כנפי השכינה, ודומה כאילו ילדם. ומצד שהיה אב לכולם, נגלה אליו ה'. אבל מצד עצמותו לא היה ראוי עדיין לראות פני השכינה, לפי שהיה ערל ובעל מום, ועכשיו שנמול נראה אליו ה' אפילו מצד עצמותו. ולהורות על זה שמראה זו היתה בעבור המילה נראה אליו באלוני ממרא, כי לדעת רש"י הוא שנתן לו עצה על המילה.
ונראה שלמד זה ממה שנאמר באלוני לשון רבים, וכי היה בפעם ההוא בהרבה אלוני, היה לו לומר באלון ממרא. כי אף על פי שאלונים הרבה היו לממרא, והיו אהלי אברהם מתפשטים בכולם, מכל מקום היה די כשיתפשט זוהר זיו שכינתו יתברך באותו אלון שהיה אברהם בעצמו שוכן בו. אלא ודאי לפי שהיה לממרא איזו זכות וחלק במצות המילה, על כן נראה ה' בכל אלוניו. ומטעם זה נאמר גם כן וירא אליו, כדי שלא תאמר שמא כל ילידי ביתו של אברהם היו באותן אלונים, וכולם נמולו, על כן יזרח אור ה' על כולם ולא בעבור ממרא?!
ת"ל: וירא אליו ה', למעט כל ילידי ביתו ומקנת כספו. ואם כן ודאי זכותו של ממרא גרמה כאמור.
ויתכן לומר באלוני אינו לשון מישור, אלא מקום שהיה בו אילנות של ממרא. ויוכיח על זה מה שנאמר והשענו תחת העץ, כי היו שם אילנות הרבה.
ודרשו רז"ל (שבת קח)
מנין למילה שהיא באותה מקום? נאמר ערלה באילנות, ונאמר ערלה כאן. מה להלן מקום שעושה פירות, אף המילה במקום שעושה פירות.
וכן מצינו במדרש (בראשית רבה מו ה)
שהיה אברהם מסופק מהיכן ימול, אם מן הפה או מן האוזן או מן הלב כו'
על כן נגלה אור ה' אל כל האילנות, כמראה מקום לומר הסתכל באילנות אלו ותלמוד מהם, כי עיקר זריחת כבוד ה' על מקום שעושה פירות. ומזה למוד היקש שתחזה אלוה מבשרך מצד מקום הדומה לאילנות.
ומכל מקום קשה, למה הזכיר הכתוב שהיו אילנות של ממרא? ועוד, איך עשה אברהם קודם שזרחה עליו כבוד ה'? אלא ודאי שממרא נתן לו עצה מסברא שהמילה במקום שעושה פירות, והסכים ה' על ידו, שנראה אליו כבוד ה' באלוני ממרא, ובזה מיושב הכל כי פירוש יקר הוא.

והוא יושב פתח האהל כחום היום.
הורה שמב' צדדים היה ראוי לראות פני השכינה: האחד הוא, שישב פתח האהל לראות אם יבואו אורחים, ובזכות הצדקה האדם זוכה ורואה פני השכינה, שנאמר (תהלים יז טו) אני בצדק אחזה פניך. ובזה מיושב כ"ף של כחום היום, כי היה לו לומר בחום היום. אלא שעשה כמעשה חום השמש המצפה לעשות צדקה, שנאמר (מלאכי ג כ) שמש צדקה ומרפא בכנפיה. כי בחסדי השם יתברך השמש זורחת כמו שכתוב (תהלים קלו ז) לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו.
השני מצד שישב בחום היום לבקש שמש מרפא בכנפיה, על כן היה מן הראוי להגלות אליו כבוד ה' לבקר את החולה.
ומה שאמרו (ב"מ פו) יום שלישי למילתו היה כו'. נראה שבעל מדרש זה סובר שאברהם נימול ביום כיפור כמו שלמדו (בפרקי דר"א כט) מן פסוק בעצם היום הזה. ואם כן על כרחך לא נראה אליו ה' ביום ראשון למילה, כי אברהם עשה סעודה למלאכים והאכילם וגם בני ביתו בשלו ועשו מלאכה ביום ההוא, שהרי למ"ד פרוס הפסח היה, והאכילם מצות, אם כן ודאי לא רצה להעבירם מעל מצות ה'. ואם תרצה לומר שיום זה היה יום א' של פסח, מכל מקום הרי אין מבשלים ביום טוב לצורך אינו יהודי. והוא היה מסופק שמא הם ערביים. וביום כיפור איך בשלו להם ואיך האכילם, כי שמא הם צדיקים. אלא ודאי שביום א' למילה לא נגלה אליו ה'.
ואם כן קשה למה לא נגלה אליו ביום א', אלא ודאי שלפי שעדיין אין הכאב גדול כל כך, ואם כן גם בשני לא נגלה אליו, כי אם ביום השלישי, כי אז הכאב גדול, כמו שאמרו (בראשית לד כה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים.
אבל מסברא הייתי אומר שגם ביום ראשון בקרו, אף על פי שאין הכאב גדול כל כך, אלא ממה שיום א' היה יום כיפור, או פסח, אנו למידין שהקפיד דווקא על יום שהכאב גדול בו ביותר.

והוא ישב.

פירש רש"י:
חסר כתיב, בקש לעמוד. אמר ליה הקב"ה: שב, ואתה סימן לבניך כו'.
וכל משכיל ישתומם על המראה: מה ענין ישיבה זו לישיבת הדיינים, ולמה הראה לו ה' כזאת בישיבה זו דווקא?
על כן אומר אני, מדלא הזכיר במראה זו שום דבור או ציווי, ודאי תכלית מראה זו היתה לאברהם להודיעו רשעת אנשי סדום. והפסיק באמרו והנה שלשה אנשים נצבים עליו, דהיינו הכנסת אורחים, כי על ידי זה יסכים אברהם עם הקב"ה להפוך את סדום, שנאמר בהם (יחזקאל טז מט) הנה זה היה עון סדום אחותך וגו', ויד עני ואביון לא החזיקה. וידוע שאורח ברגליו לא יבא. וראיה מן המלאכים שלא רצו ליתן להם אכסניא. ורצה הקב"ה לגלות לאברהם ע"י המלאכים שנזדמנו לו, כי היה גלוי לפניו יתברך שלא יתנו למלאכים אכסניא, ועל כן ידע אברהם בזה כי בדין הם חייבים כלייה. וקרוב לשמוע שהושיב הקב"ה בית דין שלמעלה ובית דין שלמטה על אנשי סדום לעשות בהם משפט מוסכם משתי בתי דינין אלו, כמו שכתוב וה' המטיר על סדום וגו' מאת ה'. וכל מקום שכתוב וה', הוא ובית דינו, ועל כן נאמר מאת ה', שבית דינו לקחו המטר ההוא מאת ה'. ואת אברהם הושיב בבית דין שלמטה, כי מצינו שהקב"ה מושיב את האבות בדין, כמו שכתוב (מיכה ו ב) שמעו הרים את ריב ה' והאתנים מוסדי ארץ.
וכמו שאמרו רבותינו ז”ל (שבת פט)
לעתיד יאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו כו'
וכמו שכתוב המכסה אני מאברהם וגו' כי ידעתיו וגו' לעשות צדקה ומשפט. כי בסיבה זו יסכים עליהם לאבדן, יען כי לא עשו צדקה ומשפט, כאשר סופר מדייני שקרי של סדום (סנהדרין קט). או יאמר מאחר שאברהם אב המון גוים, אולי יהפך בזכותם לעשות פשרה, וזהו צדקה ומשפט. כי איזו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע. ואחר שהושיב את אברהם בדין על אנשי סדום, על כן אמר לו הקב"ה שב ואתה סימן לבניך כו'.

ומה שפירש רש"י, שהקב"ה עומד והם יושבים, נראה שלמד זה ממה שנאמר והוא יושב, כי מלת והוא, נראית מיותרת, כי היה לו לומר וישב אברהם בתחלת הענין, ואחר כך היה לו לומר וירא אליו ה'. אלא והוא יושב בא למעט השכינה מישיבה, כי ישב חסר יש במשמעותו לשון עבר, כאלו אמר שישב לשעבר, אבל עכשיו לא ישב. וקרי ביה גם יושב, ואם כן הכל במשמע.
וטעם לדבר לפי שאמרו רבותינו ז”ל (אבות ד כב) שהקב"ה הוא העד הוא הבעל דין הוא הדיין, על כן עמד הקב"ה תחלה להודיע לנו כי הוא יתברך הבעל דין והעד, כי דרכם בעמידה דווקא, וכמו שכתוב (מיכה ו ב) כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח. הרי שהוא יתברך הבעל דין, ועל כן עמד הקב"ה כדי שילמדו ממנו שכל בעל דין ועד דינם בעמידה, כמו שלמדו מן פסוק (דברים יט יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב. ואחר כך נעשה הקב"ה גם לדיין, וישב לו עם הדיינים, כמו שכתוב (תהלים פב א) אלהים נצב בעדת אל, וזהו בשעת הויכוח והטענות והעדות, ואחר כך בקרב אלהים ישפוט, יושב ביניהם ושופט וזהו פירוש יקר ונכבד.

כחם היום. כבר אמרנו למעלה כי בישיבה זו הושיב הקב"ה בדין את אברהם לאמר שמעו הרים את ריב ה'. כי אין דורש את אלהים בארץ. ומצינו שרוב משפט הרשעים בבקר, שנאמר (תהלים קא ח) לבקרים אצמית כל רשעי ארץ. וכן נאמר באנשי סדום השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה וה' המטיר על סדום. וטעמו של דבר כי מצינו שאברהם בא לכלל ידיעת השם יתברך מתוך מהלך השמש ותנועתו.

וכן פירש בעקידה
פרשת בראשית, על פסוק וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים (דברים ד לט), כשתדע מהלך הגלגל היומי ותנועתיו, תכיר ותדע כי ה' הוא האלהים. ופירש הרב שזהו המרגליות הטובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם (ב"ב טז), כי הוא היה קורא בגרון מציאת ה’ יתברך, ובמותו תלה ידיעה זו בגלגל חמה כאמור, אם כן בוקר ויודע מציאתו לכל בריה. והרשעים אשר לא ידעו ולא יבינו אל פעולת ה' ומעשה ידיו לא ראו, דינם גרמו לבוקר, כי הבוקר מחייבם ומקטע רגליהון דרשיעי. על כן אמר שאברהם נראה אליו ה', שנאמר וירא אליו ה', והוא ישב פתח האהל כחם היום, כי היה מחשב במהלך השמש המחמם היום, ומתוך חקירה נראה אליו ה', אבל אנשי סדום אשר לא ידעו את ה', נדונו כצאת השמש, לכן נאמר כחם היום, כי זה הדבר אשר עליו נחתם גזר דין של סדום.

דבר אחר:
לכך הזכיר כחם היום. כי כל דיין צריך שיראה כאילו הגיהנם פתוח תחתיו (זהר שמות קיז), וכבר ידעת שלשון כחם היום נדרש על הגיהנם, כמו שנאמר (מלאכי ג יט) וליהט אותם היום הבא וגו'. ולמדו מכאן שאברהם אינו מניח לגיהנם כל הנמולים. כך לפי דרכינו יפרש זה על זה הדיינים.

פרק יח, ד
יוקח נא מעט מים.
פירש רש"י:
שלא רצה להכניס עבודת גילולים לביתו.
וזה רחוק מן הדעת. וכי מפני שוטים שקלקלו לא יכניס שום אבק לביתו, ולמה יכניס אור השמש לביתו, והלא יש הרבה שעובדין לשמש, אלא שמכל מקום אינה נאסרת, כך קרקע עולם אינה נאסרת. ויותר קרוב לשמוע שלא רצה ליתן מפתו לבלתי הגונים, כי שמא ערביים המה, על כן רצה להחזירם בתשובה ע"י שיסירו אלהי הנכר מקרבם, כי העבודת גילולים בביטול כל דהו סגי. לכך נאמר מעט מים, ונאמר יוקח, על ידי אחר משמע, כי אף אם יסירו האבק, מה בכך אם אמונה נפסדה זו נשארה קבועה בלבם, וטהרת הלב הוא דבר שאין בידו של אברהם, על כן יוקח מעט מים טהורים לטהר הלבבות, כי דבר זה מסור להם ולא לו.

ועל צד הרמז נראה לומר, כי על זה אמר והשענו תחת העץ כי היה לו לומר והשענו בעץ. אלא שרצה לומר בואו חסו בצל שדי, כמו שפירש רש"י על פסוק סר צלם (במדבר יד ט) היינו צלו של הקב"ה. וכן יש מפרשים על דרך הקבלה, שמאמר היש בה עץ אם אין. (שם יג כ) דומה למה שנאמר (שמות יז ז) היש ה' בקרבינו אם אין. כך אמר להם השענו לכם תחת העץ העושה צל, ורמז לצל האמיתי אשר בצילו יחיו כל הנמצאים והמשכיל יבין:

ויש אומרים:
לפי שהארץ מהוה את הכל, כי הכל בא מן העפר ושמה ישוב הכל, על כן טעו לומר שיש בה צד אלוהות.

פרק יח, ו
מהרי שלש סאים קמח סולת. (בב"מ פז) מסיק כתיב קמח וכתיב סולת, אמר רבי יצחק מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש, פירש רש"י: הוא אמר סלת והיא אמרה קמח, כי בהפך זה אין לימוד כלל, כי אם הוא יאמר קמח איך תהיה היא רשאה ושלטאה ליקח יותר ממה שציוה לה בעלה, שהרי הכל שלו. אבל למעט בהוצאת דבר אפשר, שהיא כמחנפת לבעלה בזה. אף על פי שלשון הכתוב משמע שאברהם אמר קמח סולת, מכל מקום הוא אמר קמח לעמילן של טבחים וסולת לעוגות.
ושמעתי אומרים כי קמח שם כולל ליפות ולבלתי יפות, ואברהם הוציא באקראי מפיו לשון קמח, והיה דעתו לאמור כלך אצלך יפות, ואחר כך חשב בלבו שמא תקח היא מן הבלתי נאות, כי ידע בה אברהם כי עיניה צרות באורחים, על כן מיהר ופירש דבריו ואמר סולת אני חפץ.
או מתחלה אמר קמח לעמילן, והיה ירא פן תקח קמח גם לעוגות, על כן פירש סולת. ולפי שהיתה עיניה צרה, על כן לא נזכר בכל עשייה זו שרה, כי לא עשתה כלום, על כן נאמר שוב אשוב אליך ולא אליה כי היא עיניה צרה באורחים.
גם לענין הבן אמר שוב אשוב אליך, כי זכותו לבד גרם לה לילד בן בזכות הכנסת אורחים, כמו שמצינו בשונמית בזכות נעשה נא עלית קיר קטנה וגו', והיתה מכנסת אורחים, על כן נאמר לה כעת חיה את חובקת בן. (מלכים ב' ד י טז) תלה הדבר בה ולא בבעלה כי היא היתה שלימה בהכנסת אורחים ולא הוא, הפך ממה שנאמר כאן, שוב אשוב אליך. וכן בלוט נאמר ומצות אפה, משמע הוא ולא אשתו, על כן נעשית נציב מלח, כי לא היתה שלימה במדת הצדקה שנמשלה למלח, על דרך (כתובות סו) מלח ממון חסר.

פרק יח, ט
איה שרה אשתך.
פירש רש"י:

להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה.
וקשה, וכי עד עכשיו לא ידע אברהם שצנועה היא. ונכון לומר לפי שרצה לומר שוב אשוב אליך, משמע אבל לא אליה, ויש לחוש שמא בעבור זה יטיל שנאה עליה לומר שהיא היתה הסבה אשר מנע ה' מהם פרי בטן, על כן ראה המלאך לתקן זה ואמר איה שרה אשתך, אף על פי שידע המלאך היכן היא, מכל מקום אמר אי אתה מודה שהיא באהל תמיד מחמת שהיא צנועה, ואם כן ודאי לא יקפח לה הקב"ה שכר צניעותה.
שהרי אמרו רבותינו ז”ל (מגילה י)
כל כלה שהיא צנועה זוכה ויוצאין ממנה מלכים וראיה מן תמר כו'.
והיא גם היא צנועה על כן זכותה גרם ליעוד ומלכים ממך יצאו (בראשית יז ו) ומלכי עמים ממנה יהיו (שם יז טז) ועל ידי זה יחבבה בעלה כי זכות צניעותה גרם לה

ורז"ל אמרו (ב"ר מח טו)

שנקוד על אי"ו לפי ששאלו גם לשרה אי"ו.
ודורשי רשומות אמרו (בעה"ט)
כי אליו איה הם אותות אליה איו.
ועל זה קשה ודאי איך שאלו לשרה איו והלא אברהם היה עומד עליהם.
על כן לבי אומר, ששאלת איה ואיו אינה שאלה מקומית לומר איפה הוא או היא, אלא שאלת המדריגות, כי לשון מקום מורה על המדריגה. ולא שאלו כלל באיזה מקום הוא או היא, אלא שאלו על מקום מדריגתם ומעלתם בענין מעשיהם הטובים אשר בעבורם יזכו שניהם לבן. כי היא זכתה לבן בעבור שהיא צנועה, והוא זכה לבן בזכות הצדקה והכנסת אורחים. וכשם שרמוז בשתי תיבות אלו, אליו איה. כאילו אמר אליה איו, כך רמז בשתי תיבות אלו, אשתך ויאמר, אישך ותאמר, והרי כאילו נכתב ויאמרו אליה איו אישך ותאמר הנה באהל, כי גם היא השיבה על שאלת מעלת מדריגתו הנה באהל, כי זו הוא מדריגתו של אברהם לישב פתח האהל ולצפות על אורחים ותמיד הוא מתעסק להיות נוטע אהלי אפדנו לאורחים, כמו שאמר ויטע אשל, היינו פונדק (סוטה י) כמה דאיתמר (דניאל יא מה) ויטע אהלי אפדנו.
ואם כן פשוטו של מקרא כולל שני ענינים:
כי פשוטו ויאמרו אליו איה שרה אשתך, איזו מקום מדריגת מעלתה אשר בעבורה תזכה לבן. והשיב הנה באהל שבזכות שצנועה היא תזכה שיצאו ממנה מלכים.
ומדרשו:
ויאמרו אליה איו אישך, ותאמר הנה באוהל.
כי שאלת איו באיזו מדריגה הוא שיזכה לבן. ותאמר הנה באהל שהוא נוטע תמיד אהלי אפדנו לאורחים, אשר מן הראוי שזכות הצדקה יעמוד לו להוליד בן, כמו שכתוב (תהלים יז יד) ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם אני בצדק אחזה פניך.

פרק יח, יב
אחרי בלותי היתה לי עדנה וגו'. יש לדקדק למה צחקה שרה שהרי ראתה שנעשה לה נס כנגד הטבע וחזרה לימי עלומיה, והיה לה להבחין כי לא לחנם נעשה לה נס זה, וכל שכן אברהם כי אין הדבר נמנע כי זקן הרבה יכול להוליד, ואם ראתה בו חולשה גדולה עד שחשבה שהתולדה נמנעת מצדו, אם כן למה שינה הקב"ה מפני השלום, כי למה ירע בעיני אברהם על שאמרה האמת. ולשון 'האף אמנם אלד' אינו מחוור לפירש רש"י.

והנה קרוב לשמוע בענין זה, ששרה לא נסתפקה ביכולת האל, יתברך וצחקה על היעוד, "שכרך הרבה מאוד". וחשבה מאחר שהם קרובים לשערי מות, ולא הרבה יזכרו ימי חייהם, ודאי בדרך הטבע לא יזכו לגדל הבן ולהשיאו אשה, ואין זה יעוד שלם, כי לא הרבה ישמחו בו, על כן צחקה ואמרה: בשלמא אני אחר שנעשה לי נס שאחרי בלותי היתה לי עדנה, ודאי זכותי גרם לי וזה הזכות יעמוד לי גם לחיות ימים רבים, אבל אדוני זקן, ולא חזר לימי עלומיו, כי אין אני מרגשת בו תוספת כח, ואם כן ודאי אין לו זכות גדול כי כבר אכלו בנצחון המלכים, ולא ירבה ימים כנגד הטבע, ואם כן למה זה לו בן. ויאמר ה' למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד. אם אמת הוא שודאי אלד, מכל מקום מה בכך הרי אני זקנתי, כי אין לי זכות אשר יוסיף על ימי, ובזה שינה הקב"ה מפני השלום שהרי היא היתה תולה מיעוט הזכות בו ולא בה. היפלא מה' דבר, כי יודע אני מספר חייהם כי יזכו לגדלו.

דבר אחר:
לפי שנאמר ותצחק שרה בקרבה, משמע במחשבה צחקה כי מיראה לא הוציאה מן השפה לחוץ כל הצחוק שבלבה. על כן אמר היפלא מה' דבר וכי אין אני יודע מה שבסתר לבה.

פרק יח כ
זעקת סדום ועמורה כי רבה. לפי שחטאו בזנות שתאות האדם רבה והולכת, כי אבר קטן באדם משביעו רעב. וכן חטאו בגזל וחמס, כי על כן שמו ביניהם חוקים לא טובים משפטים בל יחיו בהם, כנודע מדייני שקר דסדום. וחמדת הממון גם כן רבה והולכת, כי אוהב כסף לא ישבע כסף, על כן הזכיר לשון כי רבה, כדרך שנאמר בדור המבול וירא ה' כי רבה רעת האדם, כמו שנתבאר במקומו (בראשית ו ה) וכן כאן פירושו גדלה והולכת, ולא כפירש רש"י.

ורז"ל אמרו (בראשית רבה מט ו)
על עסקי ריבה אחת כו'
גם למדרש זה שניהם במשמע, כי ריבה זו צעקה על מה שעשו בה על שנתנה קמח לעני, והיינו ריבוי חמדת הממון אשר הביאם לידי מדה זו. הן צעקת ריבה נערה מאורסה אשר צעקה בעיר ואין מושיע לה, וזהו שאמר זעקת סדום, הן זעקת הנערות האנוסות, הן זעקת רבים למשפט והנה משפח (ישעיה ה ז).
וראיה לדברינו ממה שנאמר, האף תספה צדיק עם רשע, מהיכן למד אברהם זה, אלא לפי שהבין ממאמר זעקת סדום כי רבה עסק הזנות, וכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא בא לעולם והורגת טובים ורעים (ירושלמי סוטה פ"א ה"ה), לפי שהיה להם לצדיקים לצאת מן המקום הטמא ההוא כי אין לך עון המטמא גם הארץ כמו הזנות, כמו שכתוב בפרשת עריות (ויקרא יח כז) ותטמא הארץ. כי אפילו עבודת גילולים אינו מטמא הארץ, כי קרקע עולם אינה נאסרת כי לא ההרים אלהיהם (עבודה זרה מה). ועל שלא יצאו הצדיקים מתוך מקום טמא זה, דין הוא שיענשו עמהם, כי בכל מקום שיש גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה, וכאן נאמר ונדעה אותם הרי שהיו טמאים גם ע"י משכב זכר.
וטען אברהם על זה: בשלמא אם אתה מעניש ע"י שליח, דהיינו אנדרלמוסיא, אינו מבחין בין טובים לרעים, מאחר שיש גם בטובים צד חטא שדרו ביניהם, אבל אתה אמרת ארדה נא ואראה וגו', אם כן ודאי אין הזנות עיקר, כי אין שם מקום כלל לשכינה, ואם כן חלילה לך, חולין הוא לך, שלא להבחין בין צדיק לרשע. כי אף אם יש צד חטא גם בצדיקים, מכל מקום אין הדין נותן שיהיו שוים בעונש אל הרשעים, והיה כצדיק כרשע.

פרק יח כז
הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר. הואלתי לשון התחלה כמו שפירש רש"י על פסוק הואיל משה באר את התורה (דברים א ה) והביא ראיה מן הנה נא הואלתי. וכבר אמרנו למעלה שהושיב הקב"ה את אברהם בדין על אנשי סדום, ובדיני נפשות מתחילין מן הצד, על כן אמר הנה נא הואלתי. ולמה אני מתחיל להגיד דעתי, לפי שאנכי עפר ואפר, ובדיני נפשות מתחילין מן הצד. ולכך פירש רש"י דווקא בהואלתי הנאמר בפעם שני (פסוק לא), שפירושו רציתי, כמו ויואל משה.
ובפרשת דברים פירש רש"י הואיל משה, התחיל. כמו הואלתי לדבר. קשיא אהדדי, אלא ודאי שכאן פירש על הואלתי שנאמר בפעם שני, ולהלן פירש על הואלתי שנאמר פעם ראשון, כי הלשון סובל שניהם. ומיושב גם כן מה שלא נאמר ואנכי עפר ואפר בהואלתי שני וק"ל.

פרק יח, כח
אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה. היה לו לומר מחמשים במ"ם, או היה צ"ל אולי יהיו שם מ"ה. ומה שפירש רש"י שבקש ע"י צירוף, עיקר חסר מן הספר, כי צירוף מאן דכר שמיה.
והקרוב אלי לומר בזה, לפי שבכל השאלות היתה הכוונה שיהיו י' לכל כרך, ובשאלה ראשונה רצה להציל כל חמש כרכים, כי כן משמע הלשון ונשאתי לכל המקום בעבורם מה שלא נאמר כן אח"כ. והנה בשאלה שנייה היה גם כן מתכוין להציל את כולם, אך שהשיב על דברי ה’ יתברך שאמר אם אמצא בסדום, משמע שיהיו לעת עתה כולן מצוים בביתם דווקא, על כן בקש אולי הלכו מן אותן חמשים חמשה ויהיו ט' לכל כרך הלא די הוא, מאחר שיש חמשים שמה זולת שחסרו מהן מקצתן. כי כך הדין בכל דבר שבקדושה הצריך עשרה, אם התחילו בעשרה ויצאו קצתם גומרין, ויש מכשירין אפילו להתחיל בתשעה ע"י צירוף קטן (כדאיתא בטור או"ח סימן נה). ומדוקדק הלשון שאמר אולי יחסרון חמשים הצדיקים, משמע שיש חמשים צדיקים בנמצא אך שחסרו מהם חמשה והלכו להם כאמור. ויאמר לא אשחית אם אמצא שם מ"ה. לא אמר שלא ישחית בעבור הארבעים וחמשה, לפי שרצה לומר שבעבור החמשים לא ישחית, אף על פי שאינם כולם, שם כי לא ימצא שם בביתם רק מ"ה. ובזה מדוקדק מה שנאמר בעבור המ' בעבור הך' בעבור הי', וכאן שנה ואמר אם אמצא שם מ"ה. אלא שרצה לומר שאלו יהיו שם, אף על פי שהחמשה אינן שם, ומכל מקום צריך שהיו שם והלכו.

ומה שנאמר אצל מספר שלשים, אם אמצא שם שלשים, משמע שכולם יהיו שם, נוכל לתרץ שממספר ל' להציל בו ג' כרכים הוא גרוע מכולם, כי מטעם זה נאמר בו אל יחר לאדוני ואדברה, מה שלא נאמר כך בכולם, שמע מנה שאין מקום לבקשה זו לפי שכל המספרים שהזכיר יש בהם צד מעלה וצד זכות שיגין, כי מצינו חמשים שערי בינה בעולם, ומצינו שנתנה התורה במ' יום, ומצינו כ' צדיקים מן אדם הראשון עד אברהם, דהיינו כל השלשלת שהזכיר סוף בראשית וסוף פרשת נח, ומצינו עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ואם כן ודאי יש צד קדושה במספרים אלו, על כן דין הוא שיגינו על מספר צדיקים בשוה להם.
אבל במספר ל' לא מצא אברהם בשכלו צד קדושה יתירה, על כן אמר בו אל יחר לאדני, והסכים ה' על ידו באמרו אם אמצא שם, צריך שכולם יהיו שם, כי אין להם על מה שיסמכו כמו שיש לכל המספרים האחרים שיש להם צד קדושה ממקום אחר, והמספר השלם הקדוש שיש להם ממקום אחר, גורם להגין על המספרים הדומים להם אף על פי שאין כולם בביתם.
ובזה מיושב מה שנאמר בכולם לא אשחית, ובמספר שלשים אמר לא אעשה, כי לא אשחית, תרגומו לא אחבל, ורצה לומר אפילו חבלה כל דהו והשחתה כל דהו אפילו ביסורין לא אעשה לקדושת המספר ההוא, אבל "לא אעשה" תרגומו "לא אעביד גמירא" רצה לומר לא אכלה אותם עד גמירא, אבל מכל מקום אעשה בהם קצת חבלה והשחתה ע"י יסורין, כמו שכתוב "עשו כלה ואם לא אדעה". והיינו לפי שאין מספר ל' ספון וחשוב כל כך להגין אפילו בעד היסורין.
ומה שנאמר במספר מ', לא אעשה, אף על פי שהוא מספר חשוב מצד התורה הנתונה למ' יום, מכל מקום אחר שעדיין לא נתנה התורה, והיא עתידה להנתן, על כן אין מספר זה מגין גם בעד היסורין כמו שאר המספרים, על כן הוא כמו האמצעי בין שאר המספרים שכבר יצא טבעם בעולם לקדושה ולתפארת. ועוד שמצינו בהפך, ארבעים יכנו (דברים כה ג) והוא קטיגור ולא סניגור על כן מספר זה ממוצע וק"ל.
ומצינו למפרשים הרבה דעות בישוב ספיקות אלו, גם מצאנו להם שנתנו כמה רמזים בדרך דרש למספרים אלו, על כן מלאני לבי לילך בעקבותם לעשות בו רמזים קרובים אל השכל, כדי לתרץ בהם כל השנויים שמצאנו בבקשות אלו, כי לא דבר ריק הוא. ואף אם אמנם שגיתי ברואה, לא נופל אנכי ממה שכתב מהרי”א [-אברבנאל] ז"ל שעשה גם כן רמזים רחוקים וחתם דבריו וז"ל:
ואפשר שיהיה בזה טעמים אחרים, וגם אלה אינם אלא דרך אסמכתא והדרש, כי לא יסבול חומר הדרוש יותר מזה עכ"ל.



הפרק הבא    הפרק הקודם