פרק כה א
ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. חזר ונשא את הגר, וקראה קטורה על שם שמעשיה נאים כקטורת, וכן משמע לשון 'ויוסף' - שנשאה שנית. ויש לנו ליתן טעם למה קראה עכשיו קטורה על שם מעשיה, ועוד שזה סותר למה שפירש רש"י פרשת וירא (כא יד) ותלך ותתע - שחזרה לגילולי בית אביה?
והקרוב אלי לומר בזה, שמתחילה גרשה על פי בקשת שרה, כי אברהם היה טפל לשרה בנבואה, וידעה שרה בנבואה שסופה לחזור לגילולי בית אביה. וגם ראתה בישמעאל בנה שהיה מצחק, שיש במשמעותו גם עבודת גילולים, שנאמר (תשא לב ו) ויקומו לצחק. על כן אמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי מעשה שניהם שוים, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק, כי לא יירש ממעשה אברהם. וירע הדבר בעיני אברהם, כי לא ידע ברוח הקודש אמונת העבודת גילולים אשר בלבם, לפיכך נאמר לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. ומכאן למדו שאברהם טפל לשרה בנבואה. מיד וישלחה בגירושין, ותלך ותתע כאשר אמרה שרה.
ואם כן, מאחר שגרשה מחמת ערות דבר של עבודת גילולים קשה איך חזר ולקחה?
על כן בא לתרץ ולומר שעשתה תשובה, כמו ישמעאל בנה שעשה גם כן תשובה, וכדי לפרסם זה קרא אברהם שמה קטורה, על שם הקטורת, כי פרסם לכל שעשתה תשובה. וכל בעל תשובה נעשים לו הזדונות כזכיות, והזדונות עולים לריח ניחוח כמו הזכיות, על כן המשילה לקטורת, שהחלבנה שריחו רע עולה לריח ניחוח ככל שאר הבשמים, וזה דמיון נאות על חטאי הבעלי תשובה שעולין לריח ניחוח, וכמו שכתוב (ישעיה מ ב) כי נרצה עונה. שאחר התשובה גם העון נרצה ומקובל על כן נקראת קטורה.

פרק כה, ה
ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. העביר נחלה מכל בניו כי כך רצתה שרה באמרה כי לא יירש בן האמה וגו', והסכים הקב"ה על ידה, ואמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע.
ומה שנקט כל אשר לו, היינו כל מה שהשתדל אברהם מכח טרחו ועמלו ובא לו בזיעת אפו וביגיעת כפו, זה הדבר המיוחד לו לעצמו, כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממנו, את הכל נתן ליצחק. אבל לבני הפלגשים, דהיינו בני הגר, כי פלגשם חסר כתיב, על כן נתן להם אותן מתנות שקבל מן המצריים ע"י שרה באמרו אחותי היא, ואז נתנו לו מתנות, ואותן מתנות נתן לבני הגר המצרית, כי דין הוא שממקום שבאו שם הם שבים ללכת, וחזרו למטעתן.

דבר אחר:
שנתן ליצחק חלקו לעולם הבא, והוא נקרא את כל אשר לו, כי מה שבחר אברהם לחלקו היינו שכר העולם הבא, שכן הובטח בפסוק שכרך הרבה מאד (בראשית טו א). וזה נקרא את כל אשר לו בהחלט, ואין לזרים אתו, לאפוקי מה שיש ביד האדם מן הדבר הניתן מיד ליד אינו שלו בהחלט, כי יכול להיות שיבוזו זרים יגיעו.
וכן אמר מונבז (ב"ב יא) אבותי גנזו במקום שהיד שולטת, אני גנזתי במקום שאין היד שולטת. רצה לומר אוצרי מונח לעולם הבא, מקום שאין יד האדם שולטת שם.
ועוד שיכול להיות שבחצי ימיו יעזוב לאחרים חיל וחומה אשר בנה ואשר נטע, על כן אין שכר העולם הזה לו בהחלט, זולת שכר העולם הבא הוא לו לבדו. וחלק זה נתן ליצחק שיקבל גם הוא חלקו לעולם הבא, כי שכר מצוה לצדיקים בהאי עלמא ליכא.
אבל לבני הפלגשים נתן מתנות דבר הניתן מיד ליד והוא שיקבלו חלקם בעולם הזה, כדרך שנאמר (דברים ז י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, שאם רשע עושה איזו מצוה, הקב"ה נותן לו שכרו משלם בעולם הזה. ויכול להיות שעל זה אמרה שרה בנבואה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני יצחק (בראשית כא י). כי לפום ריהטא נראה שהיה לה לומר סתם 'כי לא יירש בן האמה' זו ממך. אלא שרצתה לומר בזה, שראוי הוא שיירש גם בן האמה, אמנם לא יירש עם בני שוה בשוה, כי אין הירושות שוים, כי בן האמה יירש חלקו בעולם הזה, כמו שכתוב (שם כא יג) וגם את בן האמה לגוי אשימנו, דהיינו חלקו בעולם הזה, אבל יצחק יקבל חלקו בעולם הנצחי, אחר שכבר קבל ישמעאל חלקו. וזהו שאמר וישלחם מעל יצחק בנו קדמה, שהיו מוקדמים בקיבול שכרם, כדרך שנאמר ביעקב (שם כה כו) וידו אוחזת בעקב עשו, שיד ממשלתו יאחז בסוף גבולו של עשו הנרמז בעקב שהוא סוף הרגל, לומר שאחר שתכלה רגל גאותו מן השוק בעולם הזה, אז התחלת ממשלת יעקב. ונמצא שעשו מוקדם בקבול שכרו, כך בני הפלגשים שלח קדמה להקדימם בקבול שכרם בעולם הזה דבר הניתן מיד ליד, לאפוקי שכר העולם הבא ליהנות מזיו השכינה אין לשון נתינה שייך בו.

פרק כה, ח
ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע.
פירש הרמב"ן וכן רבינו בחיי:

שהיה שבע מכל תאות העולם הזה. לא כן הרשעים שאין נפטרין מן העולם וחצי תאותם בידם, אבל הוא היה שבע מכל.

אבל אצל יצחק שנאמר זקן ושבע ימים, אין הלשון משמע כן, כי מלת שבע מוסב על הימים שהיה שבע ימים, ולא תאות העולם הזה. גם כאן למה תלה הדבר בזקנתו, כי גם בימים הקודמים לא חסר דבר. ועוד, למה הזכיר תחילה השיבה ואחר כך הזקנה, הלא ימי הזקנה קודמין לימי השיבה?
על כן נראה יותר נכון לומר, שגם באברהם קאי 'ושבע' - על הימים, ואע"פ שלא נזכרו כאן ימים, מכל מקום מדהזכיר השיבה, גם הזקנה נרמז, שקאי על הימים, כמו שיתבאר בסמוך. אבל גבי יצחק שלא הזכיר השיבה, הוצרך לפרש ימים, שלפי שעיקר שכרם של צדיקים לעולם הבא, על כן הם קצים ומואסים בחיי העולם הזה, וכל ישעם וחפצם לאור באור החיים הנצחיים וליהנות מזיו השכינה, כי בעולם הזה לא יראנו האדם וחי. לפיכך הרשעים אשר בחשך ידמו לעולם הבא, ועיקר שלותם בעולם הזה, לעולם אינן שבעים ימים, כי יודעים המה שחלק אין להם עוד שמה, וכל חפצם ימי העולם הזה. אבל הצדיקים שבעים בימים, ואין להם חפץ בהם, כמו שאמר דוד (תהלים לט ה) הודיעני ה' קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני. רצה לומר שאדע עד כמה אהיה חדול מן הטובה האמתית של עולם הבא. על כן אמר בצדיקים שהם שבעים ימים, כי כל שביעה הוא הדבר שאין האדם חפץ בו עוד. על כן הקדים ימי השיבה, לומר לך לא זו שבימי השיבה היה שבע ימים, אלא אפילו בימי הזקנה היה שבע מהם, כי כל כך היה לו חפץ גדול ליהנות מזיו השכינה, והיה מואס בחיי העולם הזה כל ימיו, כי נכסוף נכסף לבית אביו שבשמים.

ויאסף אל עמיו.
רז"ל אמרו (ב"ב טז)

שלא נאמרה גויעה ואסיפה כי אם בצדיקים.

וענין אסיפה זו נכון לומר לפי שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה יז) שהרשעים נדונים בגיהנם י"ב חדש, גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן ונעשין אפר כו', והאסיפה ענינה הפך הפיזור, שאין הרוח מפזרתן.
ומצינו לשון אסיפה אל תוך הבית, כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב ב) ואין איש מאסף אותם הביתה (שופטים יט טו), וזה שכבוד ה' יאספם אליו יתברך, לאפוקי הרשעים נדחים ממחיצת השכינה. ומה שנאמרה אסיפה בישמעאל, לפי שעשה תשובה, מדכתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל, שהוליך את יצחק לפניו.
ואם קבלת רז"ל קבלה - נקבל, ואם לדין יש תשובה. כי יש לפרש הפסוק לאידך גיסא שהיה כל כך רשע, עד שלא היה חס על כבוד אביו ולא נתעסק בקבורתו עד שהתחיל יצחק תחלה להתעסק בקבורה תחלה, על כן מחמת הבושה נתעסק גם הוא בקבורה. אמנם אין לזוז מן קבלת רז"ל, וראיה לדבריהם שהרי כל בני הפלגשים שלח מעל יצחק בעודנו חי, ובודאי לא שלח את ישמעאל, דאם לא כן איך היה שם בשעת קבורתו. אלא ודאי שעשה תשובה ונתחבר עם יצחק והוליכו לפניו.

פרק כה, יא
ויברך אלהים את יצחק בנו. לא רצה לברכו בחיי אברהם, לפי שכבר אמר הקב"ה לאברהם והיה ברכה, הברכות מסורות בידך ואיך יקח הקב"ה מידו מה שכבר נתן לו. ואברהם לא רצה לברך את יצחק, כי היה ירא פן יהיה גם עשו בכלל הברכה.
ויען כי לא פורש במקרא במה ברכו, ועוד מלת בנו מיותרת, וכי עדיין לא ידענו שיצחק היה בנו, נוכל לומר שברכו שיהיה בנו לכל דבר, הוא לבד ולא בני הפילגשים, כי המה דומים כאילו אינן בניו, רק יצחק לבד יקרא בנו ולו משפט הירושה.

פרק כה, יח
על פני כל אחיו נפל. ולהלן אמר ישכון (בראשית טז יב)
פירש רש"י:

עד שלא מת אברהם - ישכון. משמת אברהם - נפל,

ואם נקבל שישמעאל עשה תשובה אחרי מות אברהם, שהרי לא מצינו שעשה תשובה כי אם בזה שהוליך את יצחק לפניו, ואם כן איפכא מיבעי ליה: בחיי אברהם היה ראוי לו ליפול ולא במותו, שהרי עשה אחר כך תשובה ולמה יפול?
והבט ימין וראה כל נפל משמע לשעבר, וישכון משמע להבא, אם כן ודאי פירושו נפל לשעבר, היינו קודם שעשה תשובה. וישכון להבא, לומר שעתיד שישכון אחר שיעשה תשובה. ונוכל לפרש נפל לשון הכנעה, כי כן דרך כל מכניע שנופל לפני כל אדם, כאשר החל ליפול לפני יצחק אף על פי שהיה קטן ממנו, מכל מקום הוליכו לפניו ונכנע לו, כך גם לפני כל אחיו נכנע והיינו נפילה. ובזה יתורץ גם כן קושית רש"י כי קודם שעשה תשובה ישכון כי לא נכנע, ואחר שעשה תשובה נפל, רצה לומר נכנע מפני כל אחיו ונפילה זו היא תקנתו.


פרק כה, יט
ואלה תולדות יצחק בן אברהם. אף על פי שאמר שהיה בן אברהם, מכל מקום הוצרך לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שנאמר בישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית (שם כה יב), הרי שהזכיר לשון בן אצל אברהם. אבל התולדה תלה בהגר, הוצרך לומר כאן שתואר הבן והתולדה הכל מתיחס אחר אברהם. כי בלשון עברי יש חילוק בין לשון בן ללשון תולדה, כי לשון בן יאמר לפעמים אף בלא תולדה, כי התלמידים קרוין בנים אף על פי שלא ילדם ממש, וכמו ויהי לה לבן דמשה, ותהי לו לבת דאסתר, ואברהם נקרא אב המון גוים אף על פי שלא ילדם.
וכן יש הבדל בין המלמדו ובין המולידו ממש, כי מה שהאדם מקבל טבע מלמדו זהו במקרה ולא בעצם והמקרה משתנה מצד המקבל. אבל מה שהאדם מקבל טבע מולידו זהו בעצם ולא ישתנה אם יונח כך על טבעו, אם לא מצד רוב חריצות והשתדלות והרגל יכול לבא לידי טבע שני, אבל טבע מלמדו ישתנה בנקל. לכך אמר משה (במדבר יא יב) 'האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו', ואמר אף על פי שהם תלמידי, והתלמידים קרויין בנים, מכל מקום הרי לא ילדתים ממש, ומה אעשה אם מעשיהם משתנים מטובה לרעה, כי הערימו עצה ולא מני ולא ממני יצא הדבר. ואם כן למה זה תטיל כל הטורח הזה עלי כאלו אשמתם תלויה בי. ומה שנאמר (שם ג א) אלה תולדות אהרן ומשה, וקחשיב נדב ואביהו, הוצרך להזכיר לשון תולדה משום אהרן שהזכיר.

לפיכך ישמעאל לא נקרא כי אם בן אברהם, כי לא קבל טבעו, זולת מה שלמדו אברהם ממעשיו הטובים, וזה היה אצלו במקרה ונשתנה, שהרי לסוף יצא לתרבות רעה. לפיכך תלה התולדה בהגר כי קבל טבע הגר המצרית, והמצרים שטופי זימה. על כן היה גם הוא מצחק בגילוי עריות, ולא נשתנה כי קבל טבעה בעצם, על כן תלה המקרה באברהם והעצם בהגר. אבל יצחק קבל טבע אברהם ולמד גם ממעשיו, על כן תלה הכל באברהם הן לשון בן הן לשון תולדה. ועל כן לא היה כישמעאל שהיה מצחק בגלוי עריות גם בהיותו נער, כי כך קראו הכתוב באותו זמן (בראשית כא יב),
והגיד לנו הכתוב ביצחק שקבל טבע אביו מכל וכל והיה גדור מעריות כל כך עד שכבש מעיינו ולא נשא אשה עד היותו בן מ' שנה, כי המתין עד שימצא את רבקה בת זוגו, ולא רצה להתחתן עם הכנענים שירשו הזימה מן חם אביהם שרבעו לנח אביו. על כן הוצרך להמתין מ' שנה, כי בלי ספק בן יחיד כמותו היו לו קופצים רבים, ואיך ישב בלא אשה זמן רב כזה, אלא ודאי מן הטעם שהזכרנו.

וכדי שלא ימצא המערער מקום לחלוק ולומר אם יצחק נולד כ"כ בקדושה וטהרה, אם כן למה יצא ממנו עשו שהיה צד נשים תחת בעליהן? ודאי מאבימלך נתעברה שרה על כן נמשך בן אחד אחר טבעה של שרה, והשני אחר טבע אבימלך, כי מטעם זה אמרו רז"ל (ב"מ פז) שהיה צר קלסתר פניו דומה לאברהם. הנה לפי דרכנו כדי להסיר הרהור זה, אמר הכתוב בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם, אחות לבן הארמי. ורוב בנים אחר אחי האם, על כן קבל אחד מן הבנים טבע של לבן צייד הרמאי.
ולפום ריהטא נראה שלכך הזכיר שלשתן, לתרץ על מה שמצינו שלשה מדות פחותות שהיו בעשו מעין מקורם, כי מה שהיה צד נשים תחת בעליהן, ירש מן בתואל אבי אמו שהיה בועל כל הבתולות תחלה כדאיתא (בילקו"ש חיי שרה קט) וכן בחזקוני מביא מדרש זה, ומה שאמר הלעיטני נא וגו' והיה מן האוכלים ושותים ופוחזים, מדה זו ירושה לו מצד היות משפחת אמו מן פדן ארם, כדמסיק בב"ר פרשת לך לך (לט ח) בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר אל יהי חלקי בארץ הזאת, ומה שהיה עשו רמאי מרמה את אביו, ירש מן לבן הארמי שהיה נבל ורמאי כנודע.

אברהם הוליד את יצחק. הוליד לשון הפעיל. אף על פי שהלשון מדוקדק, כי הזכר מוליד את הנקיבה, מכל מקום כבר מצינו לשון ילד גם בזכרים, כמו וכנען ילד, וכן רבים בפרשת נח. ולמה כתב כאן הוליד? אלא שרצה לומר שאברהם גרם ליצחק שיהיו לו בנים וזרע, לפי שנאמר ויעתר יצחק לה' וגו', וכתיב ויעתר לו ה'. משמע לו ולא לה, לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו'. ולפי זה מצד היות יצחק בן לצדיק זה אברהם על כן עמד לו זכותו של אברהם ששמע ה' תפלתו. ולפי זה שפיר קאמר 'אברהם הוליד את יצחק' אברהם גרם שיצחק הוליד זרע. ועדיין לא פירש איך היה אברהם הגורם, לפיכך פירש הדבר באמרו 'ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו' וגו', כי ממנו לקח ראיה על מאמר 'אברהם הוליד את יצחק'.

פרק כה, כב
ויתרוצצו הבנים בקרבה וגו'. רציצה זו היה שבעברה על פתח ביהמ"ד של שם ועבר יעקב מפרכס לצאת ועשו מעכב על ידו, ובעברה על פתח עבודת גילולים עשו מפרכס לצאת ויעקב מעכב על ידו. והיא סברה שאין הדבר כן, אלא ולד אחד בבטנה ורוצה לצאת בין לפתחי בתי מדרשות בין לפתח עבודת גילולים, ואם כן ח"ו שמא שתי רשויות יש, לפיכך אמרה למה זה אנכי, כי כמוני כשאר נשים עובדי עבודת גילולים ומה יתרון יש לי עליהם אם ח"ו שתי רשויות יש, לפיכך ותלך לדרוש את ה' רצה לומר לדרוש אחר מציאת ה' ממש מהו.

פרק כה, כג
ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך. הפך ממה שחשבת. אלא רשות אחד יש, אמנם ב' ילדים בבטנך, אחד יהיה עובד ה' ואחד עובד עבודת גילולים, ולעולם ה' אחד ואין זולתו.

ויש אומרים:
שנאמר ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו, לפי שהוא היה צדיק בן צדיק על כן היה מובטח שמצדו יהיה לו זרע הגון, אך היה ירא מצד אשתו כי היא בת בתואל ואחות לבן שלא יצא ממנה איזו זרע פסול, שהרי עקרה היא, ממנה נמשך העקרות. על כן היה ירא פן יצא ממנה זרע בלתי הגון, כמו שיצא ישמעאל מהגר, ואולי זה סיבת עקרותה. וכאשר נתרוצצו הבנים בקרבה, אחד מפרכס לצאת על פתח ביהמ"ד ואחד מפרכס לצאת על פתח עבודת גילולים, בזה הרגישה שודאי אחד יהיה צדיק ואחד רשע. על כן אמרה למה זה אנכי, כי כמוני כהגר, ומה אנכי טוב ממנה, ולמה זה התפללתי ותלך לדרוש את ה' - מה הועילה תפלתי.
ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך, זה רבי ואנטונינוס. והועילה תפלתה שגם עשו יצא ממנו זרע כשר כאנטונינוס ושאר גרי צדק, מה שאין כן בישמעאל, ובזה את טובה מהגר.

פרק כה, כה
ויצא הראשון אדמוני כולו וגו'. זה היה סימן שיהיה צייד הרמאי לרמות את אביו, כדרך הצבועים המראים את עצמם כצנועים. וע"ד שנאמר לעתיד (זכריה יג ד) ולא ילבשו אדרת שער למען כחש, כי כך היה המנהג בזמן ההוא שהצנועים לובשים אדרת שער. ואולי גם בימי יצחק היה המנהג כן, על כן נולד כאדרת שער, לומר שיהיה נזיר אלהים מבטן ויהיה מן כת הצבועים, גם סימן זה לו שיהיה רועה זונות, שהסימן לזה ששערותיו גדולים, כמ"ש הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ד הל יט.).

ויקראו שמו עשו. שנעשה ונגמר בשערו. זה הוא סימן שיהיה העולם הזה חלקו וגורלו, ולא יהיה לו עוד חלק בעולם הנצחי. כי ההבדל בין קניית שני מיני שלמות אלו הוא זה, כי מיד כשנולד האדם הוא משתמש בכל הכלים הגשמיים, וכל חמישה חושים פועלים פעולתם, ויש לו מיד חשק ורצון אל כל התאות שהחומר חומד ומתאוה, אכול ושתה ויתר שמושי הגוף ההכרחיים. אבל בכלים השכליים כמו המוח והלב והשכל עצמו אין האדם משתמש בו ביום הולדו כלל, כי האדם עיר פרא יולד (איוב יא יב). אך בבואו בימים יפקח עין שכלו ויקנה זה השלמות המעולה מעט מעט, כמו שבארנו פרשת בראשית בפסוק ויהי האדם לנפש חיה (ב ז.). ולפי זה, מה שנולד עשו נגמר בשערו, זה מופת על שכל עיקר תשמישיו יהיו בכלי החומר הנעשים ונגמרים בעת הולדו, ואינן מוסיפים בעצמותם שום תוספת.

פרק כה, כו
ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. כי יד ממשלתו לא יהיה לו מיד ביום הולדו, כי אם בסוף בבואו בימים. כהוראת שם עקב המורה על הסוף, כך השלמות הנפשי נקנה ביותר בסוף ימי חלדו של האדם. כי סוף כל דבר הכל נשמע וזקני ת"ח מוסיפין חכמה אבל ביום הולדו אין בו רושם כלל מן אותו שלמות הנפשי, ואם כן מוכרח הדבר לומר שאין שכר לצדיקים בעולם הזה, שהרי עיקר זמן קניית השלמות הוא בימי הזקנה בהיותו קרוב לשערי מות, כי אז שכלו הולך ומתגבר. ואימתי יקבל שכרו, כי ימי הזקנה אינן מוכנים לקבלת השכר, כי כבר בטלו אצלו כל החמדות ותופר האביונה (קהלת יב ה), אם כן על כרחך אתה צריך לומר שיד השלמים אוחזת בעקב עשו, דהיינו סוף ממשלתו של עשו.

וידו אוחזת בעקב עשו. זה היה סימן שלעתיד יבזה עשו את הבכורה, כדבר שאדם דש בעקביו ומבזה אותו, ובאותו עקב יאחז יעקב, רצה לומר מה שעשו דש בעקביו יאחז בו יעקב. וכן כל המצות קלות שבני אדם דשים בעקביהם והשטן מונה עליהם, יאחז בהם יעקב ויקיימם.
ולשון עקב משמש גם לשון עקבה ומרמה, לומר לך שיעקב תפס עליו מצד היות עשו רמאי וצייד וכל מעשיו בעקבה ומרמה, על כן אינו ראוי להיות בכור, כי עבודת השם יתברך היתה בבכורות, על כן אחזו יעקב בעקביו לעכב על ידו שלא יצא ראשונה, כמו שפירש רש"י שיעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כו' ומטעם זה אחזו דווקא בעקביו, כי ארור עושה מלאכת ה' ברמיה ועקבה וזה רמז נכון.

ויקרא שמו יעקב. ובעשו נאמר ויקראו שמו עשו כי רבים קראו לו עשו, לפי שהדרכים הרעים הם רבים, והדרך הטוב אינו כי אם אחד, על כן היו רבים אשר הסכימו על שמו של עשו. אמנם על יעקב לא יסכימו כי אם יחידי הדור ואנשי סגולה, ובני עליה מועטים הם. וכבר ידעת כי שם עשו מורה על קניני העולם הזה, שנעשו ונגמרו מיד בלידתו, כמבואר למעלה. ושם יעקב מורה על השלמות הרוחני הנקנה בסוף, על כן נאמר בעשו ויקראו וביעקב ויקרא וק"ל.

פרק כה, כז
ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה. שהיה צד נשים תחת בעליהם כל מ' שנה, ולדעת רז"ל (ב"ב טז) בא על נערה המאורסה על כן קראו יודע ציד היינו לצוד נשים תחת בעליהן, רצה לומר היושבות תחת בעליהן. אבל לעולם הלך לצודם בשדות, כמו שנאמר אצל נערה המאורסה כי בשדה מצאה (דברים כב כז) על כן קרא לעשו איש שדה, כי הלך לבקשם שם כדי שקולה לא ישמע כשתצעק. ויהיה ציד לשון צידה ממש, או לשון ציד בפיו ע"י פיתוי כדרך כל מפתה.

ויעקב איש תם. שנולד מהול לדעת רז"ל (אבדר"נ ב ה) על כן היה גדור מעריות, והיה יושב אוהלים ודבק באשתו ולא באחרת, כמו שכתוב (דברים ה כז) שובו לכם לאהליכם שדרשו רז"ל (שבת פז) על היתר תשמיש.

פרק כה, כח
ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. לפי כשהיה שואלו אביו מה אתה עושה בשדה כל היום, היה מתנצל ואומר כדי לצוד ציד להביא טרף לפיו של אביו, ולפי שלא היה מצוי אצל אמו, על כן לא אהבה אותו רבקה, והיתה אוהבת את יעקב שהיה מצוי אצל אמו וכל געגועיה עליו. ויתכן לפרש כי מורה על הזמן, לומר לך כי באותו זמן שהיה נותן ציד בפיו באותו זמן לבד אהבו, אבל אחר שכבר אכל מצידו, בטל דבר בטל אהבה. אבל רבקה אוהבת את יעקב על לא דבר, ואהבה כזו איננה בטלה.

פסוק ל
על כן קרא שמו אדום. מה שלא קראו אדום מיד כשנולד, על שם ויצא הראשון אדמוני, לפי שאין זה חדש תחת השמש, כי כמה ילדים נולדים אדומים לפי שעדיין לא נבלע דמם. כההוא דר' נתן (שבת קלד), ולסוף ישתנה ויחזור למראיהו. על כן חשבו מולידיו שמא מראה אדומה זה במקרה ולא בטבע. אך כשאמר 'הלעיטני נא מן האדם האדם הזה', קשה למה לא קראם עדשים בשמם. אלא ודאי שגלה דעתו שלא היה מתאוה אליהם מצד עצמו, כי אם מצד מראיהם האדומה, והורה בזה כי מזג טבעו נוטה אל האדמומית ביותר מצד תגבורת מרה האדומה שבו, על כן היה אוהב כל דבר המתיחס למזגו, והוא כל דבר אדום, על כן קרא שמו אדום, כי אז נודע באמת שטבעו אדומה, והוא יושב תחת מזל מאדים, ועל שם היותו גברא אשד דמא. וזה הוא שאמר כי עיף אנכי, פירש רש"י עיף ברציחה, כמו כי עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד לא). ומה הגיד להם עשו בזה שהוא עיף ברציחה, אלא ודאי שנתן לדבריו טעם למה קרא העדשים אדום, לפי שהיה מתעסק באותו זמן בכלי אומנותו ברציחה כפי טבעו, על כן בקש שילעיטו מן המאכל הנאות למזגו.
ובעקידה נתן שני טעמים על אמרו על כן קרא שמו אדום, אבל מה שכתבתי מתיישב יותר על פשט המקרא.

[כה, לא
מכרה כיום את בכורתך לי.
במסכת (סנהדרין קי)

ר' עקיבא אומר עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר (דברים כט כז) וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. מה היום הולך ואינו חוזר, כך עשרת השבטים. כך אמר יעקב מכרה כיום, שלא תחזור בך כיום הזה שהולך ואינו חוזר, כך אתה לא תחזור בך וכן השבע לי כיום.

ויש אומרים:
שאמר מכרה כיום, כפי מעלת הבכורה באותו יום, כי בזמן ההוא עיקר מעלת הבכורה מה שהעבודה בבכורות, והעבודה היתה קלה בעיני עשיו להוציאה מתחת ידו, על כן אמר כיום כקונה דבר השייך גם ביום ההוא, וזהו העבודה. לאפוקי הירושה עדיין לא באה לעולם, כי מה שיהיה מי יגיד לו.
ובתולדת יצחק וכן בספר עולת שבת מצאתי, שאמר מכרה כיום, כמו שהבכורה שוה היום, כי אין זמן לקיחת פי שנים בנכסי אביו. כי אם אחר מות אביו, ואולי לא יהיה ליצחק שום נכסים בזמן ההוא, ואם כן אין הבכורה שוה כלום, על כן דין למכור הבכורה בדבר מועט, כקונה דבר שהוא בספק כי שמא יהיו ליצחק נכסים או לא יהיה, לכן לא תהיה המכירה כקונה למחר, כי אם כקונה היום, ולכל פירושים אלו קשה מהו כיום, היה לו לומר כהיום. ומה שכתבתי הוא העיקר.

דבר אחר:
לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, על כן אמר מכרה כיום, רצה לומר מהיום ולאחר מיתה, והשבע לי כיום שלא תחזור בך מצד שלא היה הדבר בעולם, כי אם כמוכר מהיום, וכאילו ישנו בעין ביום זה. ולדברי המפרשים שהזכרנו לא יתישב כלל אומרו השבעה לי כיום.

פרק כה לב
הנה אנכי הולך למות. הסכים לדברי יעקב, כי נראין הדברים שבכוונה ולא במקרה יזד יעקב נזיד, כי ידע שיבוא עשו מן השדה, והיה רצונו לקנות ממנו הבכורה ולטעון עליו הרי אתה הולך בכל יום במקום גדודי חיות, וחייך תלוין לך מנגד, ולמה זה לך בכורה. כי בעיני אתה חשוב כמת בכל יום, ועל כן עשה תבשיל של עדשים שעושין להברות את האבל, על דרך שפירש רש"י בפסוק (כז מב) מתנחם לך להרגך, כבר שתה עליך כוס של תנחומין. כך עשה יעקב סעודת הבראה על עשו, לומר לו הרי אתה דומה בעיני כאלו אתה כבר מת ולמה זה לך בכורה, והודה עשו לדבריו ואמר הנה אנכי הולך למות, ואני קרוב יותר אל המיתה מן החיים אם כן למה זה לי בכורה. במלת זה לי, הוא כמראה באצבע על דבר ששייכה בו הבכורה גם ביום ההוא, וזהו העבודה שהיתה בבכורות.

פרק כה, לד
ויאכל וישת ויקם וילך ויבז. בחמשה תיבות אלו יש רמז לדברי רז"ל (ב"ב טז) שאמרו:

חמשה עבירות עבר אותו רשע באותו יום כו'. ויאכל היינו גלוי עריות, כמו שכתוב (שמות ב כ) קראן לו ויאכל לחם. כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט ו). וישת זהו שהיה שופך דמים, כמו שכתוב (במדבר כג כד.) ודם חללים ישתה. ויקם שכפר בעיקר, כמו שכתוב (דברים לא טז) וקם העם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, ושייך בזה לשון ויקם, כי ההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי השכינה (ברכות מג). וילך שכפר בתחיה, כמ"ש הנה אנכי הולך למות וגו', וכן אמר איוב (ז ט) כלה ענן וילך כן איש יורד שאול לא יעלה. ויבז היינו שהיה שט את הבכורה וביזה עבודתו של מקום.

ויש אומרים:

ויקם וילך שהלך לכאן ולכאן, להורות שהוא בריא שלא יהיה מכירתו כמכירת שכיב מרע.