פרק ל
פרק ל, ב
התחת אלהים אנכי. לפי שרחל אמרה: היה לך להתפלל עלי, ויעקב השיב לה: וכי בעבור זה אמרת הבה לי בנים, משמע על כל פנים וכי בטוח אני שיקבל ה' תפלתי, כי אולי יגרום החטא שיסכך ה' בענן לו מעבור תפלה, כי כל מי שנתקבלה תפלתו דומה כאילו עומד תחת אלהים ממש, ואין שום דבר חוצץ בינו לבין אלהים, אבל בזמן שאין תפלתו נשמעת, דומה כאלו יש מסך מבדיל וחוצץ בינו לבין אלהים, כמו שכתוב (איכה ג מד) סכות בענן לך מעבור תפלה, וענן זה הוא החומר האפל אשר על פיו יהיה כל ריב וכל נגע, כמו שכתוב (ישעיה נט ב) עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם. ולכך אמר אשר מנע ממך פרי בטן, כי מאחר שמנע ממך ולא ממני, אם כן ודאי יודע ה' שיש בך איזו עון אשר גרם למנוע ממך פרי בטן, ואותו עון יסכך בלי ספק מעבור תפלה. מיד נתנה רחל אל לבה לפשפש במעשיה איזו עון גרם לה, ולא מצאה כי אם מדת הקנאה שהיתה בה, שנאמר ותקנא רחל באחותה. וחשבה שעון זה גרם לה שלא הועילה תפלת יעקב, על כן נתנה אל לבה לשוב בתשובה להטות אל קצה האחרון בדבר שחטאה בו, והוא שמתחלה נתקנאה אפילו באחותה ואחר כך לא נתקנאה אפילו בשפחתה, על כן אמרה שבזכות שאכניס צרתי לביתי ואבנה גם אנכי ממנה.

פרק ל, ו
על כן קראה שמו דן. כל מי שנאמר בו על כן היה מרובה באוכלוסין, חוץ מן שבט לוי, לפי שהיה הארון מכלה בהם, ותדע שלשון על כן לא נאמר כי אם בלוי ויהודה ודן, כי ברוב עם הדרת מלך, ויהודה גור אריה ממנו הוד מלכות. ודן ידין עמו יקח נקמות עמו כאחד שבטי ישראל, היינו כדוד המלך המיוחד שבשבטים. והלוקח נקמות עמו צריך גם כן אוכלוסין, ומטעם זה נאמר (דברים לג כב) דן גור אריה, המשילו לדוד שנמשל גם כן לגור אריה. ושבט לוי ממנו כתר תורה וכתר כהונה, כי משה קבל תורה ואהרן הכהונה, וכל שכן שהיה מן הראוי ששבטו של לוי יהיו רבים, כי ממנו משרתי אלהינו, וברוב עם הדרתם, אך שהיה הארון מכלה בהם.

יש אומרים:

שמצד שהיו קרובים אל הארון היו פרושים מנשותיהם, ועל כן לא פרו ורבו כל כך. ומקשים על זה והלא היו מעטים קודם שנמסר להם משא הארון. על כן פירשו שארון זה היינו ארונו של יעקב. ואין צורך לזה, כי לעולם הארון הקודש הסיבה, כי בעבור שלוי עתיד לישא ארון הקודש, על כן אמר יעקב לוי לא ישא ארונו לפי שלעתיד ישא ארון הקודש, ועל כן נהגו המצרים כבוד בשבט לוי, כי ראו שיעקב נהג בו כבוד, ועל כן לא נשתעבדו בהם המצריים ולא היו בכלל פן ירבה, ועל כן לא היו גם בכלל כן ירבה. וטעמו של דבר, שכל מי שהיה בכלל פן ירבה, ובקשו המצרים להמעיטם מעוצר רעה ויגון, הוצרך הקב"ה להראות להם שכל חכמתם לא עמדה להם נגד רצון האל יתברך, והפרם והרבם שלא כדרך העולם. אבל שבט לוי שלא היו בעינוי מצרים, ולא בקשו להמעיטם, לא הוצרך הקב"ה להרבותם כנגד הטבע, על כן לא היו מרובים באוכלוסין כל כך. ונראה שגם מטעם זה היו שבט לוי עניים ולא היה להם נחלה בארץ, כי כל שפרע חוב 'כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם', היה בכלל 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' וקל להבין.

פרק ל, כה
ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו'. טעמו של דבר שלא בקש יעקב שלחני נא כי אם אחר שנולד יוסף, לפי שהיה יעקב מסופק אם יצאו ממנו י"ב שבטים או לא, כדמסיק (בבר"ר סח יא): אמר יעקב, אם האבנים מתאחות זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים כו'. שמע מינה שהיה מסופק אם יצאו ממנו י"ב שבטים, וכשאמרה רחל בנבואה יוסף ה' לי בן אחר, ולא בקשה בנים הרבה, שמע מנה שרוח ה' דבר בה שיצאו מן יעקב י"ב שבטים ולא יותר, על כן אמר יעקב שלחני נא, כי אז היה בטוח שלא יוכל עשו להרגו, שהרי עדיין לא נולד בנימין, גם לא היתה מעוברת עדיין, שהרי עשה בסכת זמן רב בערך ב' שנים, ואחר כך נולד בנימין, ומצד שהיה יעקב בטוח שלא יוכל לו עשו, על כן אמר שלחני נא עכשיו, כי ודאי לא יעשה לי מאומה, מאחר שלא יצאו ממני עדיין כל י"ב שבטים.

ורז"ל אמרו (ב"ר עבודת גילולים ז)

משנולד שטנו של עשו, דהיינו יוסף, שנאמר (עובדיה א יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש כו'.
אף על פי שמקרא זה נאמר לעתיד, אולי ידע יעקב ברוח הקודש שסופו ליפול ביד יוסף, ואף על גב שאיהו לא חזא מזליה חזא. על כן ודאי יפול לבו של עשו בראותו את יוסף, ועל כן לא יכול לו ליעקב.
ועוד שיוסף שטנו, לפי שעשו אין לו טענה על יעקב כי אם מה שלקח ממנו הבכורה, ולעתיד יוסף משיב לו, כשם שנלקחה הבכורה מראובן ע"י חלול יצועי אביו ונתנה ליוסף, כך בדין נלקחה מעשו, שהיה צד נשים תחת בעליהן ונתנה ליעקב, וקבלת הברכות תלוי בבכורה, כמבואר למעלה פרשת תולדות (כה לא).
טעם אחר קודם שילדה רחל היה מתבייש לבא אל אביו, שלא יאמר שלקח אשת יפת תואר לשם תאוה, כי מטעם זה אמרה רחל אסף אלהים חרפתי, כי חוש המשוש שלא לקיום המין חרפה היא לנו.

הפרק הבא    הפרק הקודם