פרק ג
פרק ג, א
ומשה היה רועה את צאן יתרו.
אמרו המפרשים:
לפי שכל רועה פסול על שמרעים בהמות בשדות אחרים וחשודים על הגזל, על כן אמר שצאן אלו היו של יתרו ואין אדם חוטא ולא לו, אבל מכל מקום הוצרך להודיע שהיה רועה כי רוב הנביאים באו לידי נבואה מתוך הרעיה, כי הנבואה צריכה התבודדות, ועל ידי שיראה השמים מעשה ידי אלהים, כמו שנאמר (תהלים ח ד): כי אראה שמך מעשה אצבעותיך וגו', כי על ידי זה תהיה כל מחשבתו במציאות ה' יתברך עד אשר יערה עליו ממרום רוח ה', מה שאינו מצוי כל כך ביושב בביתו או בעושה איזו מלאכה אחרת בשדה, זולת הרועה היושב פנוי ברוב הזמנים.

פרק ג, ב
וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה. במראה זו רבו הדעות.
כי יש אומרים:
שהיא על שם עמו אנכי בצרה, על כן נגלה אליו בסנה, עץ שפל ונמוך. ולפירוש רש"י אינו מיושב כלל למה דוקא בסנה.

ויש אומרים:
שהסנה רמז לסבלותן של ישראל כי אש הצרות מתלקחת סביביו ואיננו אכל, על דרך חצי כלים והם אינן כלים, ובבראשית רבה נמצאו גם כן הרבה דמיונות. ולפי מה שפירשתי למעלה בפסוק ויקוצו מפני בני ישראל. שהמצרים נמשלו לקוצים, כי המה היו לישראל לקוץ מכאוב, על כן הראה לו הקדוש ברוך הוא שהסנה איננו אכל כי ירמוז על פרעה שאף על פי שאש הצרות מתלקחת סביבו עברה וזעם וצרה מכל מקום איננו אכל, כי יתן בו הקדוש ברוך הוא כח לסבול כל המכות כמו שנאמר (שמות ט טז): ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כוחי.

דבר אחר:
רמז למה שנאמר אכן נודע הדבר, מפני מה ישראל שרויין בצרה יותר מכל האומות לפי שיש בהם דלטורין משמיעים קול ענות בחרופים וגדופים על שכבי וערי (סנהדרין כט ב): כקוצים הללו המשמיעים קול כשהוא בוער באש, כך ישראל, אפילו בזמן שאש הצרות מתלקחת סביביו מכל מקום כל אחד לחבירו קוץ מכאוב וסילון ממאיר, כמנהג דורות הללו, ותמיד משמיעים קול כקול הסיר, כמו שנאמר (קהלת ז ו): כי כקול הסירים תחת הסיר כן קול הכסיל, וזו עיקר הסיבה לישראל להיות בגלות מצד השנאה והקנאה שביניהם יותר מבכל האומות, ובעלי הלשון השמיעו את כל ישראל אין נקי, כי תצא אש המחלוקת מסלע המחלוקת, האבות מבערים אש והבנים מלקטים עצים, על כן בערה בהם אש ה', לכך נאמר והסנה איננו אכל כי אף על פי שאש התלאות יבער ביעקב, מכל מקום מציאות הסנה נשאר קיים בכל דור ואיננו אכל, כי לא יכלו הקוצים מן כרם ה' צבאות בית ישראל.
ובזה מיושב מה שנאמר בלבת אש מתוך הסנה, כי היה לו לומר בלבת אש בסנה, או בתוך הסנה, מהו מתוך הסנה?
וכן מה שנאמר והנה הסנה בוער באש איפכא מבעי ליה, והנה האש בוער בסנה, שהרי האש הפועל והסנה הפעול?
אלא האמת הוא , שהסנה מבעיר אש הצרות, כי מתוך שישראל נמשלו לסנה זה, שכל אחד לחבירו קוץ מכאוב ומשמיע קולו עליו בחרופים וגדופים, על כן בערה בהם אש ה', ואם כן הסנה הפועל והאש הוא הפעול לכך נאמר והנה הסנה בוער באש כי הסנה גורם הבערת האש. וזה שאמר בלבת אש מתוך הסנה, כי הלבת אש נמשך מתוך הסנה, כי הסנה גורם הלבת אש, וזה פירוש נכון.

פרק ג, ג
אסורה נא ואראה. ענין הסרה זו היא להתרחק מן המקום ההוא כי כל עוד שיתרחק מן המקום ההוא ביותר שלטה בה עינא, צא ולמד מאור השמש, שכל עוד שיתקרב האדם אל האור ההוא אינו יכול להסתכל בו, וכשהשמש במזרח או במערב הכל מסתכלים בה לגודל המרחק, כך אור זה שהיה בסנה, לגודל אורו לא היה יכול משה להסתכל בו ולהתבונן במהותו, וכן אמר ירמיה (לא ג): מרחוק ה' נראה לי. משמע אבל לא מקרוב, וכן פירשנו למעלה ר' פ' וירא בפסוק: וירא את המקום מרחוק (בראשית כב ד) ולפיכך אמר אסורה נא מכאן להתרחק מן המקום ההוא כי אז אראה בו מדוע לא יבער הסנה.

ומה שאמר והנה הסנה בוער. ואיך אמר מדוע לא יבער היה לו לומר מדוע איננו אכל?

יש אומרים
:
שהיה בוער בעצמו אך מדוע לא יבער גם אל שאר חלקי הסנה שסביביו,

ויש אומרים:
ששפט בשכלו שאינו בוער שאילו היה בוער - למה איננו אכל?
על כן אמר מדוע לא יבער,
ויש לפרש עוד מדאמר וירא ה' כי סר לראות שמע מינה שכבר סר ממקומו להתקרב או להתרחק כפי מה שפירשתי בלשון אסורה נא, ואם כן אין מקום לקושיה זו, כי מתחילה היה סבור שהסנה בוער ממש, וכאשר סר לראות קצת, היטב לראות יותר ממה שראה קודם שסר לראות, וראה אז כי אינו בוער כלל, על כן אמר מדוע לא יבער, ויאמר ה' אליו אל תקרב הלום רצה לומר שהרחקה זו קריבה היא לראות, תדע שכן הוא, כי אילו היתה עיקר המניעה שלא יתקרב אל המקום הקדוש ההוא, אם כן היה לו לומר וירא ה' כי סר לבא, מהו כי סר לראות?
אלא שראה ה' כי סר ממקומו כדי לראות על כן מנעו ה' מהביט אל האלהים, על כן נאמר אל תקרב הלום קריבת ראות העין. ומה שאמר של נעליך אינו תלויה בקריבה זו אלא מילתא באנפיה נפשיה הוא, שאמר לו ה' שיסור נעליו במקום אשר הוא בו כי כולו אדמת קודש, כי הר חורב וכל סביביו קודש הוא לה', ובסמוך יתבאר זה על דרך השכל כפי הדרך שדרכו בו המפרשים.

פרק ג, ה
של נעליך מעל רגליך. נתעוררו המפרשים בכמה שינויים שבין מראה זו ובין המראה של יהושע, כי כאן נאמר של נעליך שנים במשמע, ואצל יהושע נאמר של נעלך אחד במשמע, וכאן נאמר כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, ואצל יהושע לא נאמר כן אלא קודש סתם, ולא אדמת קודש.
והנה ראיתי שרבינו בחיי ושאר מפרשים פירשו של נעליך על הרחקת הגשמיות, כי משה היה משולל מן החומריות יותר מן יהושע, על כן אבחר דרכם ואוסיף נופך משלי ליישב כל הספיקות שהזכרנו כדרך שפירשו רז"ל (ב"ב עה): פני משה כחמה ויהושע כלבנה, כי כמו שהלבנה מאירה מצד אחד וחשוכה מצד שני כך יהושע האיר מצד השכל והיה חשוך מצד החומריות שנשאר בו, אבל פני משה כחמה המאירה מכל צד כך משה נזדכך גם בחלק החומריות שבו כל כך עד שזכה לקירון עור פני החומר, כי נזדכך ע"י שעמד בהר מ' יום בלא אכילה ושתיה, והיה ניזון מן זיו שכינתו יתברך, לכך נאמר למשה של נְעָלֶיךָ שנים במשמע רמז לשלילות החומריות מן כל שני חלקיו, הן זיכוך כח השכלי מן התערבות החומריות שבו, הן זיכוך כח החומרי עצמו, ולכך אמר כנותן טעם כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש, ושם מקום מורה על המדריגה. ואמר, כי המדריגה אשר אתה עומד בה היא שאפילו חלק האדמה שבך קודש הוא, זה הוא שאמר אדמת קודש הוא, ולפי שאתה במדריגה גדולה כזו, על כן אמרתי אל תקרב הלום להציץ בשכינה, כי לא יראני האדם וחי ואפילו המלאכים אינן מתקרבים אליו יתברך להביט במהותו יתברך כל שכן האדם בהיותו בחיים בעולם הזה.
וזה הוא שאמר שנתמלא כל הבית אורה כשנולד משה, כי זה היה סימן לו שהבית האנושי יהיה אורה מכל צד, אבל יהושע שלא היה מאיר כי אם מצד השכל לבד, על כן נאמר לו של נַעַלְךָ אחד במשמע, כי לא הוסר החומריות כי אם מן החלק השכלי לבד, ועל כן לא הזכיר אצלו אדמת קודש כי חלק האדמה שבו לא נתקדש, ולא הוצרך לומר לו אל תקרב הלום ולא הוצרך למנוע ממנו הקריבה אל ה', כי בלאו הכי היה החומר מסך מבדיל בינו לבין אלהיו לשלא יוכל להביט אל האלהים. ואולי מטעם זה נאמר ויקרא משה משה ב"פ כי קרא ה' לשני חלקיו כי שניהם קדושים המה החומר והצורה.

ויש אומרים:
שקרא לו משה משה לפי שגלות של ישראל דומה עליו יתברך למשא כביכול, לכך קראו קריאה אחר קריאה למהר ביאתו ולהקל מעליו יתברך המשא, כמו שכתוב (תהלים צא טו): עמו אנכי בצרה, וכמו שאמר כי ידעתי את מכאוביו, כי ידעתי היינו מרגיש במכאוביו כביכול.

ומה שאמר:
אנכי אלהי אביך.
פירשו רז"ל (שמו"ר ג א):
שנראה אליו הקב"ה בקולו של עמרם אביו וכשאמר הנני אמר לו הקב"ה אין זה קול אביך אלא קול אלהי אביך עמרם.
וכתיב כאן ד"פ אלהי כנגד ארבע לשונות של גאולה כמו שיתבאר בע"ה פרשת וארא (ו ו).

ויש מפרשים:

שלכך הזכיר אלהי אביך לפי שגילה לו בזה שאביו כבר מת אחר שיחד שמו יתברך עליו, וכדי שלא יסרב לילך בשליחות זה במקום אביו, כי אפילו בפני אהרן אחיו הגדול היה מסרב ליקח שררה זו קל וחומר במקום אביו.

פסוק ז
ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי. ראיתי משמע לשעבר, וכן כפל לשון ראייה, נראה שכך פירושו, כי רצה הקב"ה ליתן טעם למשה, למה עזבם זמן רב כזה, ואחר עד עתה מלראות בצרתם, על זה אמר לפי שעד עתה, אע"פ שבכל צרתם היו צועקים מתוך עבודתם הקשה, כל הצעקות לא היו תחינה ובקשה מלפניו יתברך, כי אם צעקה של תלונה. אבל לא בקשו את פני ה' עד עתה, זה הוא שאמר: ויאמר ה' ראה ראיתי רואה אני עכשיו וגם ראיתי לשעבר את עני עמי, ואת צעקתם שמעתי היינו צעקה של תלונה, ולא זכרו כי אני אמרתי ליעקב אנכי ארד עמך, ותכלית ירידה זו היתה להצילו וגו' ולהעלותו, כמו שאמר ואנכי אעלך גם עלה זה הוא שאמר וארד להצילו, והיה להם לשום אל לב ולבקש את פני, אבל עתה צעקת בני ישראל באה אלי כי התפללו אלי בלב שלם על כן ראיתי תפלתם, וראיתי גם את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם אשר לא כדת, לפיכך ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, עתה - תיכף, כי כך דרכי שעוד הם מדברים ואני אשמע.

פרק ג, יא
מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל. נראה לפרש שמשה אמר משני צדדים אין אני ראוי לשליחות זה, הן מצד שפלות השליח, הן מצד גודל מעלת ישראל, כי משה היה עניו מכל האדם ובעיניו היה הוא שפל אנשים לפיכך אמר: מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי שפל אנשים כמוני ידבר לפני המלך, והן מצד מעלת ישראל אמר וכי אוציא את בני ישראל כי אומה גבוהה ורמה כזאת בני אברהם יצחק ויעקב עם גדול ורם, איך ילכו אחרי שפל ובזוי כמוני, ועל שתיהם השיב לו הקב"ה כי אהיה עמך ולא אתה תדבר אל פרעה אלא אני המדבר ופיך כפי, גם לא אחריך ילכו ישראל כי אם אחרי ה' ילכו שהרי אהיה עמך, ואם תאמר מעיקרא דדינא פירכא, למה יהיה הקב"ה עמך דווקא, ולמה לא יהיה עם איזה נכבד גדול במעלה?
ולמה יתחבר לשפל אנשים דווקא למנותו שליח?
על זה נתן לו אות שכך מדתו של הקב"ה שהוא בוחר ביותר להתחבר אל הנמוכים וישכון את דכא ושפל רוח, וזהו שאמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך כי אם יאמרו לך למה בחר ה' בך להיות שליח יותר מבזולתך?
תאמר להם שכך מדתו של הקב"ה, שהרי בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלהים על ההר הזה, הר סיני הנמוך שבהרים, אע"פ שיש הרים גבוהים ממנו מכל מקום לא בחר הקב"ה כי אם בזה סיני, ומזה תקח ראיה שהקב"ה בוחר יותר בנמוכים וזה ג"כ מופת על שליחתך.
אמנם צריך יישוב. מה שאמר במקום אחר (שמות כ ב): אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכאן לא הזכיר ארץ אלא אמר והוצא את עמי בני ישראל ממצרים, גם מלת עמי נראה מיותר, על כן נראה לפרש שהוצאה זו אינה מדברת ביציאה מן הארץ, אלא שיצאו מן המעשים של מצרים, כי ישראל נטמאו בגילולי מצרים כדאיתא ביחזקאל (כ ה): ואודע להם בארץ מצרים וגו', ומכל הענין ההוא משמע ששלח הקב"ה אליהם כמה פעמים להתרות בישראל שלא יטמאו בגלולי מצרים, והם לא אבו שמוע, על כן גם בפעם זה אמר הקב"ה למשה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים להוציאם מן מעשה המצרים שלא יטמאו עוד בגילוליהם, אע"פ שנטמאו בהם כבר מכל מקום עדיין המה עמי, ואע"פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד): זה הוא שאמר עמי בני ישראל. ודבר זה היה קשה בעיני משה מאוד, כי ידע שישראל לא שמעו אל השלוחים אשר הלכו אליהם כבר להוציאם מן גלולי מצרים, לכך אמר וכי אוציא את בני ישראל ממצרים מצד איזו סבה יבואו לעזוב ההרגל שלהם?
ועל זה השיב לו הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה. ע"י שיקבלו התורה תפסוק זוהמתן כמו שאמרו רבותינו ז”ל (שבת קמו):
ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן,
כי מעמד הר סיני היה מופת גדול לישראל על אלהותו יתברך ועל ידי זה יצאו מכל וכל מן גילולי מצרים.

פרק ג, יד
אהיה אשר אהיה. ואחר כך אמר: כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם.
ועוד, מהו שאמר ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה, היה לו לומר ויאמר אלהים אליו, שהרי עם משה הוא מדבר.
ונראה לפי שלשון אהיה מורה על שהקב"ה יהיה עמהם, ומשה היה ירא שני מיני יראה:
האחת שלא ינזק בשליחות זה,
השניה היא פן לא יניחום המצרים לילך,
אבל ישראל לא היו יראים כי אם פן לא יניחם פרעה לילך, על כן אמר הקב"ה למשה אהיה אשר אהיה כדרך שאמר לו למעלה כי אהיה עמך, גם בכלל כל ישראל שלא יזיקום המצרים ויניחום לצאת, אבל לישראל תאמר אהיה שלחני אליכם, כי אין צורך להודיעם שאהיה עמך בשליחות זה, אבל משה היה צריך לשניהם.

ויש אומרים:

שמאמר אשר אהיה הוא נתינת טעם על שם אהיה, כי לכך אני נקרא בשם אהיה לפי שאני אהיה והוה בכל הזמנים בעבר ובהוה ובעתיד, לכך אמר כה תאמר אהיה שלחני כי אין צריך כל כך בנתינת טעם לישראל. ומה שאמר עוד כה תאמר לבני ישראל אלהי אבותיכם וגו', כי לא יתכן שיהיה נזכר בשם העצם הזה כי אם בשם אלהי אברהם כו', זה הוא שאמר זה שמי לעולם היינו אהיה, וזה זכרי לדור דור זהו שם אלהי אברהם, שבו יהיה נזכר תמיד לא בשם העצם.
ולי נראה לפרש, כי לפי ששם אהיה נגזר מלשון הויה, ומורה על נצחיותו, כי הוא יתברך היה הוה ויהיה על כן אמר זה שמי לעולם, רצה לומר זה שמי מורה שאני לעולם, רצה לומר מן העולם ועד העולם מציאותי שוה, וזה זכרי לדור דור, זהו שאמרתי שאני נקרא אלהי אברהם יצחק ויעקב להיות נזכר בשם זה תמיד מורה שלא לבד שאני שוה במציאות מצד עצמי בכל הזמנים, אלא אפילו שבכל הזמנים יזכר שמי על יראי ה' וחושבי שמו בכל דור ודור שוה בשוה כשהבנים אוחזין מעשה ידי אבותם הקדושים, כדרך שעשיתי לאברהם יצחק יעקב שנקראתי בשמי על כל אחד ואחד בפני עצמו כך בכל דור ודור יזכר שמי על כל השרידים אשר ה' קורא זהו שאמר וזה זכרי לדור דור.

ולפי נבואת יחזקאל, אשר משם משמע שישראל היו במצרים רעים וחטאים, אם כן לא היה בידם שום זכות, ולא נגאלו כי אם בזכות שני דברים:
א' בעבור שמו הגדול אשר הוא עמהם בגלות כביכול כמרגיש בצרתם, כמו שאמר כי ידעתי את מכאוביו, וכמו שכתוב (יהושע ז ט): ומה תעשה לשמך הגדול.
ב' בזכות האבות, על כן אמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, נקט שם זה דווקא המורה על עמו אנכי בצרה, ויאמר עוד כה תאמר וגו' ה' אלהי אבותיכם וגו' היינו זכות אבות, שתים אילו חברו להוציאם מצרה לרוחה.

פרק ג, כב
ושאלה אשה משכנתה וגו'. יש מפרשים שאלה זו אינה לשון הלוואה, כי איך יצוה ה' לדבר שקר וליקח בערמה אלא הוא מלשון שאל ואתנה לך האמור בשלמה המלך (מ"א ג מה): שהוא מתנה גמורה, וכן חיים שאל ממך, נתתה לו (תהלים כא ה):, כך שאלה זו היא שיתנו להם מתנות, ומה שאמר (יב לו): וישאילום. היינו שהמצרים התחילו לתבוע מהם שיקבלו מהם מתנות כל כך מצאו חן בעיניהם.
יש לדקדק למה הזכיר כאן כלי כסף וכלי זהב ושמלות, ובפרשת בא (יא ב): אצל הציווי לא הזכיר שמלות, ואחר כך בשעת מעשה חזר והזכיר שם שמלות?
ועוד למה אמר כאן ושמתם על בניכם וגו', וכי עצה טובה קא משמע להו מה להם לעשות עם השמלות?
ולמה לא נתן להם עצה מה יעשו עם כלי כסף וזהב?
ונראה לפרש לפי ששאלה זו לא היתה כי אם אחר מכת בכורות אחר שהסכים פרעה לשלחם, כי קודם זה למה ישאילום ומכת בכורות היתה כמו חשש מגפה, ויש חשש סכנה ליקח בגדים מן הבית שיש בו חשש שינוי אויר על כן לא הוצרכו לבקש מן המצרים שישאילו להם בגדיהם, כי המה מעצמם יתנו להם השמלות כי ניחא להם שילכו במדבר בבגדיהם כדי שיפוח הרוח בהם, וחשש הקב"ה שמא יהיו ישראל יראים ללבוש אותן הבגדים מחמת חשש עיפוש אויר שבהם, על כן אמר ושמתם על בניכם ובנותיכם ולא תיראו כי לא יגע בהם רע, לפיכך בפרשת (בא יא ב): כשצוה להם ה' שישאלו מן המצרים לא הזכיר , כי ידע ה' שהמצרים מעצמם ישאילום ואולי שעל זה נאמר וישאילום ודרשו רז"ל (ברכות ט): בעל כרחם דישראל, וכן נאמר (שמות יב לה): בשעת מעשה ששאלו גם שמלות, אבל לא מחמת בקשת ישראל כי אם המצרים מעצמם השאילום, ומה שאמר כאן ושאלה אשה וגו' והזכיר גם שמלות, אין כאן מקום הציווי, כי אם הגדת עתידות הוא, לומר שכך יהיה לעתיד שאת הכל ישאילום, מקצתם ע"י בקשת ישראל דהיינו כלי כסף וזהב, ומקצתן ישאילום מעצמם דהיינו שמלות.

ורמז לדבר שמצינו ג"פ לשון חן בשאלה זו, אחת בפרשה זו, ב"פ בפרשת בא, וג"פ חן עולה למספר כסף זהב להורות שדוקא כסף וזהב השאילום מצד החן שמצאו בעיני המצרים, אבל שמלות לא היו בכלל החן כי אף אם לא היו מוצאים חן בעיני המצרים היו משאילום כאמור, ובזה מיושב מה שאמר כאן ושאלה אשה משכנתה ולא הזכיר איש, ובציווי נאמר וישאלו איש מאת רעהו, לפי שבציווי לא הזכיר שמלות מן הטעם שנתבאר, ובשאלת כלי כסף וזהב היו האנשים והנשים שוין, אבל כאן שמגיד העתידות שישאילום גם שמלות ומסתמא ישאילום הנשים אשר מתו בעליהם הבכורים כדי להשליט הרוח בבגדים על כן הזכיר רק הנשים, ומדבר בבגד העליון של האנשים שגם הבנות דרכן ללובשן.

הפרק הבא    הפרק הקודם