פרק ז
פרק ז, יא
וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'. לא נאמר אשר יקריב לה' בכל הקרבנות, כי אם אצל השלמים אשר בלי עון ירוצון, לפי שהם קרובים אל ה' יותר מכל הקרבנות הבאים על החטא, ומטעם זה כתיב בסמוך (ז כט,ל): המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה', ידיו תביאנה את אשי ה'. הזכיר בכולם לה' כי באלה חפצתי נאם ה'. והבט ימין וראה שלא הזכיר בשום קרבן שהבעל יביא בידיו חלק של גבוה, כי אם בשלמים ידיו תביאנה, לפי שכל מי שיש לו כעס מן המלך ורוצה לכפר ולקנח פני רוגזו, אז הוא שולח המנחה לפניו ע"י שליח, כדרך שאמר יעקב (בראשית לב כ): אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו. אבל המביא למלך איזו מתנה דרך דורון וכבוד, אז הוא מביא המנחה בידיו בעצמו, ולא ע"י השליח. וזהו ההבדל שבין חטאת ואשם הבאים על חטא המעשה, והעולה הבאה על חטא ההרהור, ובין השלמים. כי אותן קרבנות הבאים להסיר פני כעסו של ה’ יתברך אינו דין שידיו תביאנה, כי נראה כחוצפא כלפי שמיא, לפיכך הוא משלחם ע"י הכהנים, אבל השלמים שהם דורון ומתנה ידיו תביאנה.

ויש מפרשים פסוק המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו, שראוי שיברכוהו ויאמרו: יהי רצון שכל קרבנותיו שיביא לה' יהיו מזבח שלמיו, לא חטאות ואשמות ועולות. אבל אצל העולה נאמר זאת תורת העולה היא העולה, רצה לומר היא לבדה יביא, ולא ישנה באולתו להביא שנית עולה על חטא ההרהור, כי אם שלמים בשעה שיש שלום בינו לבין בוראו.

ועל צד הרמז
יתכן לפרש ה' פעמים זאת תורת שנאמרו בפרשת זו, כנגד ה' חומשי תורה שהעוסק בהם דומה כאילו הקריב ה' מיני קרבנות אלו: עולה, ומנחה, וחטאת, ואשם, ושלמים. אבל המילואים לא היו כי אם לשעה ולא לדורות, וכדרך זה מצינו ה' זאת תורת בפרשת מצורע, כי גם שם אמרו רבותינו ז”ל (ערכין טו): מאי תקנתיה של מספר לשון הרע?
אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה כו', ואם כן התורה מצלת מן לשון הרע המסבב ה' מיני צרעת אלו והעוסק בה' חומשי תורה ניצול מהם, כדרך שפירש בעקידה, שבכל ספר נזכר עונש חטא הלשון. כך בקרבנות אלו העוסק בה' ספרים אלו דומה כאלו הקריב ה' מיני קרבנות אלו.
כי העוסק בספר בראשית, דומה כאלו הקריב עולה. והוא זאת תורת העולה כי בו מבואר תורת העולה, כי הבל הקריב עולה מבכורות צאנו (בראשית ד ד), וכן בנח כתיב ויעל עולות במזבח (שם ח כ), וכן אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו (שם כב יג), וכן ביעקב ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק (שם מו א).
והעוסק בספר שמות, כאלו הקריב מנחה. כי כל המנחות באות מצה, ובספר זה מבוארים כל דיני מצה והוראתה, וצירופה לקרבן פסח שנאכל על מצות, וכתיב (שמות לד כה): לא תשחט על חמץ דם זבחי.
והעוסק בספר ויקרא, כאלו הקריב חטאת. אע"פ שכל הקרבנות מבוארין בספר זה, מכל מקום עיקר הספר תורת החטאת הוא, כי אחר שחטאו ישראל בעגל אשר הוא היה התחלה לכל חטאת ולכל עון, נתן ה' מקום לחוטאים שיוכלו לבא לידי כפרה ע"י הקרבן, ואגב זה נזכרו כל הקרבנות שיש בכולם צד חטא חוץ מן השלמים.
והעוסק בספר במדבר, כאלו הקריב אשם. כי בו נאמר כל תורת האשם בפרשת נשא (במדבר ה ו): איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ואשמה הנפש ההוא וגו'. ואע"פ שכבר נאמר דין האשם בפרשת ויקרא (ה יד), מכל מקום נשנית שם לדבר שנתחדש בו, כמו שפירש רש"י שם, ואם כן ע"י לימוד הפרשה עם הדבר שנתחדש בו, נגמר כל תורת האשם.
והעוסק בספר דברים, כאלו הקריב שלמים. כי בפרשת כי תבא (כז ז): נאמר וזבחת שלמים ואכלת שם וגו'. וכן בפרשת ראה נאמרו כל דיני השלמים קדשים קלים, כמו שכתוב (שם יב כז): ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל. ושם נגמרו דיני השלמים מחמת כמה דברים שנתחדשו בהם. על כן נאמרו חמש זאת תורת אלו, כי העוסק בכל ספר מיוחד, שכרו הרבה כאלו הקריב מין אותו קרבן המבואר באותו ספר. והמשכילים יבינו לרבים ענין יקר זה, כי ברור ונכון הוא.

הפרק הבא    הפרק הקודם