פרק כט, ח
ושמרתם וגו', ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. לפי שמצוה גוררת מצוה (אבות ד ב) על כן אמר שמצוה אחת גורמת שתשכילו את כל אשר תעשון, כי כל אחת גוררת חברתה, וזה שאמר (שם ד ב): ששכר מצוה מצוה, וזה שאמר: ושמרתם ועשיתם אותם, כי השמירה תגרור העשיה ושכר העשיה הוא למען תשכילו עוד להבא את כל אשר תעשון.



פרק כט, ט
אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם. פירש רש"י החשוב חשוב קודם ואחר כך כל ישראל. ראשיכם שבטיכם, כמו לשבטיכם. ומכל מקום הלמד חסירה ולא לחנם, גם מה ראה משה לסדרם על זה האופן במצב זה יותר מבכל שאר קהילות כשהקהילם?
והנכון הוא, שרצה עתה לכרות עמהם ברית חדשה, תחת הברית הראשון אשר נתקלקל ע"י העגל, אשר נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בעד זה, על כן כל איש הישר בעיניו יעשה ואין אומר השב, על כן ראה להביאם במסורת ברית של הערבות ע"י שבועת הר גריזים והר עיבל, כי הערבות סבה גדולה להשיב רבים מעון פן יהיה נתפס עליו, כי כל ערב הרואה שהלוה מפזר ממונו אזי הוא מוכיחו מיראה פן יצטרך לשלם בעבורו, כך בזמן שישראל ערבים זה בעד זה, אזי כל מי שיש בידו להוכיח, בראותו יחיד או רבים נוטים מדרך השכל, הוא מחזירו למוטב, ואם העלם יעלם עיניו ממנו, הרי הוא במקומו ועמו במחיצתו, וחטא הרבים תלוי בו.
אבל מי שאין בידו להוכיח, אין הסברא נותנת שיהיה נתפס בעון זולתו, דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה, ואדעתא דהכי לא נכנסו בברית הערבות, ואם מצינו לפעמים שהגדולים נתפסים אף בעון הדור הנסתר, כמו שקרה בחטא של עכן, זהו לפי שקודם זה לא הטילו מוראם על הכלל, והעלימו עיניהם מסוררים ואחרי לא יועילו הלכו (ירמיה ב ח). לומר שלא תועיל להם התוכחה, עד אשר בסבה זו כל חוטא ורב מרי נותן ברכת שלום לעצמו, בחשבו כי הותרה הרצועה של מרדות, ועל כן הוא עושה עבירות חבילות חבילות, לפעמים בגלוי לפעמים בסתר, אבל אם היו הגדולים תמיד מיסרים האנשים הפושעים, אז היו יראים לעשות אפילו בצנעה, פן יודע הדבר. ואם כן, דין הוא שבכל חטא ואשמה יד הסגנים במעל ראשונה, כי כל סבה קודם למסובב.
ועל כן נאמר (יחזקאל ט ו) וממקדשי תחלו. ודרשו רז"ל (שבת נה) ממקודשי. וכן דרשו (ב"ק ס) פסוק כי תצא אש ומצאה קוצים שאין הפורענות בא לעולם כי אם בעבור הרשעים, ואינו מתחיל כי אם מן הצדיקים כו', וטעמו של דבר, לפי שבידם שבט מושלים להשיב רבים מעון, ורפו ידיהם מלחזק ידים רפות בתורה וברכים כושלות באמונה. ועל כן אמרו רז"ל, (ראש השנה ח) מלך נכנס לדין קודם לציבור כו', כי מי יוכל ומי יחוש חוץ ממנו להטיל מורא שמים על הבריות, כי בידו שבט ומחוקק לשום משטרו בארץ. וכן אמרו רז"ל (תנחומא אמור כב) בערב ראש השנה, הגדולים יצאו לקראתו תחילה, ואחר כך יצאו הבינונים כו', ואחר כך כל ישראל ביום כיפורים, לפי שכל החשוב חשוב יותר מזולתו הוא נכנס לדין תחילה, והוא קודם ליתן את הדין, יען כי אשמת העם תלויה בראשיהם.
על כן סדרם משה במסורת הברית הזה על זה האופן, כי מצד שיכנסו בערבות אז יהיו הגדולים לעולם קודמין ליתן את הדין מן מי שתחתיהם, והקדים הראשים, ראשיכם שבטיכם, כי הראשים קודמים אל הזקנים בכל מקום, כי לעולם יותר נשמעים אל מי שמכריחם על העשיה בחזקת היד, ושבט מוסר ירחיקנה ביותר ממה שמוכיח בדבור לבד, כמו שכתוב (משלי כט יט) בדברים לא יוסר עבד, ונאמר (שם כו ג): ושבט לגו כסילים. אע"פ שתחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (שם יז י), מכל מקום אצל הכסילים לא כך היא המדה, וכמו כן היו בישראל תמיד שבט ומחוקק, כמו שכתוב (בראשית מט י): לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. שבט אלו ראשי גליות שבבבל, שרודים את העם בשבט, ומחוקק, אלו נשיאי א"י המלמדין תורה ברבים, כי זהו שררת המלכות ושררת הסנהדרין, זה בשבט ואלו ברוח שפתותיהם, ולפי שהחוטא ורב מרי ביותר נשמע אל הרודה בשבט ממה שהוא נשמע אל המוכיחו בפה, כי אמר אך דבר שפתים הוא, על כן המלך קודם לכולם ליתן את הדין על אשמת העם, על כן אמר גם כאן שראשיכם המה בראש, ערבים קבלנים בעד כל העם.

ונתן טעם לדבר, לפי שראשיכם היינו שבטיכם, המה בעצמם שבט הנוגש בכם, כמה דאת אמר (ישעיה י ה): הוי אשור שבט אפי. קרא לאשור שבט, כך קרא לראשים שבט, לומר כי המה בעצמם שבטיכם, ובידם להוכיח יותר מן הזקנים, על כן הם קודמים ליכנס בערבות. ואחריהם כל ישרי לב, זקני ישראל מחוקקים אשר ברוח שפתותיהם ימיתו רשע. וגם המה יש להם שוטרים הרודין בעם, אמנם לא כמו הראשים, כי הראשים יש להם יותר ממשלה מן הזקנים, ואחר כך כל איש פרטי מישראל קודם לנשים וטף, כי הנשים והטף נשמעים אל הגברים, וכן הגר משועבד ג"כ אל כל איש פרטי מישראל.

לעברך בברית ה' אלהיך. מה שמזכירם בכל הפרשה בלשון רבים, זולת בפסוק שהזכיר העברת הברית הזכירם בלשון יחיד, זה מופת חותך שעיקר ברית הוא בעבור הערבות, כי מצד הערבות יהיו כל ישראל כאיש אחד, שבזמן שיש לו מכה באיזה אבר פרטי אז כל גופו מרגיש וחולה, כך בזמן שאחד חוטא כולם מרגישים, כמו שכתוב בחטא של עכן: חטא ישראל (יהושע ז יא). וכן אמרו במדרש (ויקרא רבה ד ו):

שה פזורה ישראל (ירמיה נ יז) למה נמשלו ישראל לשה?
מה השה בזמן שלוקה באחד מאבריו כולן מרגישין, אף ישראל. עכן לבדו חטא וכתיב חטא ישראל.

ולי נראה שכל הדרוש הזה הוציא מן מלת פזורה, כי יאמר: מאחר שהם כשה, שבזמן שלוקה באחד מאבריו כולם מרגישים, ואם כן הרי הם כאיש אחד, שכאב אבר אחד שדי תכלא בכוליה, ועל ידי זה מן הדין שיהיו כולם באגודה אחת כאיש אחד, ואע"פ כן הם פזורים ויפרדו איש מעל אחיו, לא ידרוש שלום חבירו וטובתו כל הימים, ולא יאמר בלבבו: הלא כל המאורעות הרעות של חבירי עלי דידי הדר, וגם עלי יעבור כוס שלו. לכך נאמר כאן: לעברך בברית ה', לשון יחיד, כי ע"י ברית זה בהכרח תהיו באגודה אחת כאיש אחד. ועל ערבות זה יתבארו כל פסוקי פרשה זו, אשר יבא ביאורם בסמוך בעז"ה.

אתם נצבים היום. במדרש (תנחומא א):

למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות?
לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ מן מ"ט שבתורת כהנים הוריקו פניהם כו',

עיין כל הנוסח ברש"י.
וכאן יש מקום לספק ספק גדול במה שקבלו ישראל תנחומין של הבל, כי מה שלא עשה בהם כלייה עד הנה לפי שעדיין לא נתמלא סאתם שיחולו עליהם כל האלות של התוכחה. ואם תאמר שהרבו כעסים למקום ב"ה והגדילו אשמה עד שהיו ראוין לכל אותן האלות, ואעפ"כ השם יתברך ברחמיו לא עשה עמהם כלה ככל חטאתם, אם כן משה כתב להם שטר ושוברו עמו, ובחנם יעד להם כל אותן התוכחות, כי לעולם לא יפחדו מהם ומורא לא יעלה על ראשם מן אותן קללות, כי יאמרו הרי כבר חטאנו כאלה וכאלה ולא רבצה בנו האלה, גם האיש משה הבטיחנו שגם אם יוספים אנחנו לחטוא לא יגע בנו רע, ואם כן עשה משה תרי דברים דסתרי אהדדי, כי מתחילה יעד להם הקללות כדי שיראו מהם, ואחר כך נחם אותם וידבר על לבם שאף אם יהיו חוטאים לא יכלו מצד הקללות. ואם תאמר שהקללות יחולו אבל לא יהיה בהם כדי לכלותם לגמרי, הרי כבר הובטחו על זה מפי הגבורה, שנאמר (ויקרא כו מד): לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגו'?
ועוד קשה, למה לא נבהלו מן אותן מ"ט קללות שבתורת כהנים כי גם בהם יש די השיב כל פנים לירקון, ועוד יש לדקדק בנוסח הלשון, למה אמר מאה חסר שתים, כי אם חסרו שתים אין כאן מאה, והיה לו לומר צ"ח כדרך שאמר חוץ מן מ"ט כו', ומהו שאמר: כך האיר לכם ועתיד להאיר לכם כו' עתיד מאן דכר שמיה?
ומנלן שמשה אמר כל הדברים הללו?

והנראה לומר בזה, שבכל האלות המפורשות בתורת כהנים, ובפרשת כי תבא, בכולם יש מקום לאיש קשה עורף להסיר יראת ה' מנגד עיניו וליתן ברכת שלום לעצמו לבקש הצלה מה ע"י איזו תחבולה אנושית כדרך שאמר בדור המבול: קל הוא על פני המים (איוב כד יח), יש לנו ספינות קטנות קלות שישוטו על פני המים. וכן באלות אלו, דרך משל כתיב: והיו שמיך אשר על ראשך נחשת, משמע דווקא מה שעל ראשך ולא מה שעל ראש שאר האומות, כי שם יהיה מטר, אם כן יקשה ערפו לומר: אלך ואקנה תבואה מן שאר האומות, כי יש שבר אצלם, וכן דבר וחרב יאמר: אמלטה על נפשי, וכמו שכתוב (משלי כב ה) צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם, ואם כן בכל הקללות לא הוריקו פניהם, כי אמרו יש מקום להנצל מהם ע"י תחבולה אנושית, אמנם אם תגזם לאדם לעשות לו איזו דבר, ולא תפרש ענשו, אם כן אינו יכול להשמר ממך, כי לא ידע ממה יהיה נזהר. והנה באותן קללות של ערבות מואב, ודאי מאה הם, כי בעל המדרש מנאם ומנה מאה, אך שנכללו בהם שנים שלא פורש מהותם מה הם, והוא מה שנאמר: גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזה. ובלי ספק שבעל מדרש זה לא מנה כל חלי וכל מכה בכלל מספר צ"ח אבל מנה צ"ח זולתם, ועמהם יש ק', אך מן אותן ק' חסר ב', לא חסרו ממש אלא חסרו שלא פורש מהותם ואם כן אי אפשר להשמר מהם. על כן נבהלו נחפזו רעדה אחזתם בעבור שתים אלו שחסרו ונסתם מהותם, ויראו מהם שיעשה בהם כליון.
וידבר משה על לבם, אין הדבר כן כמו שחשבתם, שלכך העלים מהות שתים אלו כדי שלא יהיה לכם מקום להשמר מהם, שהרי הרבה פעמים הכעסתם, ולא חלו שתי קללות אלו אע"פ שהייתם ראוין שיחולו. ואם תאמרו, אם כן למה נאמרו ביעוד הקללות ולמה לא נתפרשו?
לפי שהם מדברים בעונש עולם הבא הנעלם, כי מצד היות האדם מסובך בחשכת חומרו אינו יכול להבין מהות העונש ההוא, כדרך שהעלימה התורה מהות השכר הרוחני מזה הטעם. וביאור הענין שמשה אמר: הנני מיעד לכם צ"ח קללות, כולם בעולם הזה; גם כל חלי וכל מכה השייך אל החוטא לעולם הבא כדי רשעתו, אשר לא כתוב בספר התורה הזה, כי התורה לא דברה מן זה העונש כלום, גם הוא על ראש רשעים יחול. וזהו שאמר: אתם נצבים היום, כיום הזה המאפיל ומאיר, כך אתם קיימין בקיום נצחי, וגם אחר שתחשך השמש והירח ביום המיתה, תשובו לאור באור ה' הנצחי לעולם הבא, ואחר שהונח שיש מציאות לאדם גם אחר מותו, הנה בזה תבינו פירוש הפסוק: גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת. וזהו שאמר כך האיר לכם ועתיד להאיר, כי כשם שאור לכם בעולם הזה, כך זורח הוא שם גם לעתיד, והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבים אתכם לפני, כמו שכתוב (ברכות ה)

ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן ע"י יסורין ואחד מהם עולם הבא, שנאמר (משלי ו כג) ודרך חיים תוכחות מוסר.

ואחר שגלה להם משה סוד עולם הבא אשר לפנים לא ידעו, הנה בזה נתקררה דעתם ע"י הבנת ב' מכות אלו הנעלמים כאמור.

פרק כט, יג
ולא אתכם לבדכם אנכי כורת הברית הזאת וגו'. רוב המפרשים נתקשו מאד בשבועה זו, שהיתה עליהם ועל זרעם שלא היו בעולם עדיין, ואיך יכנסו בברית השבועה?!
ושורש קושיא זו תמצא בעקידה, ונמשך אחר דעתו גם מהר"י אברבנאל ושאר מפרשים. ודעת רז"ל (תנחומא נצבים ג):

שכל הנשמות שעתידין להבראות היו שם.

ויש שדקדקו זה משינוי הלשון שבפסוק, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום. ולא אמר ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום לפני ה', שמע מינה שמדבר בנשמות, שאף על פי שאינם פה עמנו, מכל מקום הם עומדים לפני ה' תמיד תחת כסא כבודו, כמלאכים שנקראו עומדים, כמו שכתוב (זכריה ג ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. גם נראה לדקדק זה מלשון עמנו, כי היה לו לומר ואת אשר איננו פה , אלא לדקדק מזה, שדווקא עמנו איננו, אבל ישנו עם ה' ועומד לפניו, ומה שהקשו, וכי יכול להשביע את הנשמה?
מצינו דוגמא לזה שאמרו רז"ל במס' נדה (ל) שביום הלידה משביעין את האדם הוי צדיק ואל תהי רשע וכו'.
ונראה כי כל המשך הפסוקים מדברים מענין זה, כי יש להקשות מה שאמר: כי אתם ידעתם את אשר ישבנו וגו'?
וכן שני פעמים פן למה לי, פן יש בכם איש, פן יש בכם שורש פורה, ליערבינהו וליתנינהו?
אלא שבא ליתן טעם למה יצטרך להשביע הבנים שעדיין לא נולדו, על כן אמר דרך משא ומתן, כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים. ושם היינו עבדים לפרעה, ויפדנו ה' משם על מנת שנקבל עלינו מצות ה', אבל בניכם אשר לא ישבו בארץ מצרים ולא נפדו, יטענו, למה נקבל עלינו עול מצותיו, כי אותנו לא פדה ה', על כן אני צריך להביא את בניכם בברית, ואם תאמרו אם כן למה יצטרך להשביע אותנו, הלא דין יש לו יתברך עלינו, כי על מנת כן פדה אותנו. על זה אמר: ואת אשר עברנו בקרב הגוים ותראו את שקוציהם וגו'. והרי שטר ושוברו עמו, כי מצד שישבנו בארץ מצרים לא היה צריך להשביענו, אבל מצד שראיתם שיקוצי הגוים אשר עברנו בתוכם, יש לחוש פן יש בכם איש או אשה וגו' על כן צריך להשביעם.

ואם תאמרו, אם כן הדרא קושיא לדוכתא, כי בשלמא אותנו הוצרך להשביענו, כי ראינו שיקוצי הגוים ויש לחוש פן נלך אחריהם, אבל בנינו אשר לא ראו השיקוצים ההם למה יזונו אחריהם?
על זה אמר: פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. כי באמת הבנים הנולדים מצד עצמם אין בית מיחוש שילכו אחרי עבודה זרה, כי לא ראו אותה מעולם, אבל יש לחוש שמשורש נחש יצא צפע, כי יכול להיות שאחד מכם נקט טינא בלבו, ומעשה אבות ירשו בנים, כי טבע הבן נמשך אחר האב כמו הענף שנמשך אחר השורש, על כן אני צריך להשביע גם הבנים על ע"ז, ובזה מיושב היטב שני פן אלו, כי פן ראשון קאי על האבות אשר ראו שיקוצי העמים, פן ילכו אחריהם, פן שני קאי על הבנים הנולדים, כי אע"פ שלא ראו שיקוצי העמים, מכל מקום יש לחוש שיקבלו טבע השורש, דהיינו האבות, שהם שורש מר פורה ראש.
או יוכל לומר שכל הסיפור, מן כי אתם ידעתם עד פן יש בכם שורש וגו' הכל נתינת טעם על האבות, כי יאמר מאחר שישבתם בארץ מצרים ויצאתם משם, ולא היה יכולת באלהי מצרים להציל את מצרים, ואחר כך עברתם בקרב הגוים אשר לא נתן לכם ה' רשות לירש את ארצם, הנה בזה תבואו לידי טעות, לומר שלכך נעשה דין באלהי מצרים ולא באלהי העמים אשר עברתם בתוכם, לפי שאלהיכם חזק מאלהי מצרים, אבל לא מאלהי הגוים אשר עברנו בתוכם, ותאמרו כי מטעם זה לא יכולתם לעשות כלום לאותן הגוים, כי אלהיהם עמהם להצילם. זהו שאמר: ותראו את שיקוציהם וגו' כסף וזהב אשר עמהם. במלת עמהם חתם כל טעותם, כי יאמרו שאלהיהם עמהם להצילם, ואילו לא ישבנו בארץ מצרים לא היה הטעות חזק כל כך, כי אולי אין הקב"ה מתקנא באלהי העמים אלילים, על כן אינו עושה בהם שפטים, אבל מאחר שבאלהי מצרים עשה שפטים, ולא באלהי העמים אשר עברנו בתוכם, מתוך זה אתם קרובים לבא לידי טעות לומר שאלהי העמים עמהם להצילם, ואחר כך אמר כנגד הבנים, פן יש בכם שורש פורה, כדרך שנתבאר למעלה.

פרק כט, יח
והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו'. כל הסיפור הזה מדבר במי שחוטא במחשבה לבד, כמו שכתוב: אשר לבבו פונה וגו', והתברך בלבבו וגו', כי בשרירות לבי אלך, כי עבודה זרה עיקרה במחשבה, כי אין אמונה כי אם בלב, ועל כן נאמר בעבודה זרה: (יחזקאל יד ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. ובכל זכרון עבודה זרה לא נזכר כי אם המעשה, כמו שכתוב (דברים כז טו): ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו'. ומזה יקח ב' מיני טעיות, כי יאמר אשר יעשה, ולא מן העשוי כבר, דהיינו אלהי הגוים ההם שהזכיר למעלה, טעות שני הוא, שיאמר דווקא מעשה אסור ולא מחשבה, זהו שאמר: והיה בשמעו את דברי האלה הזאת. רצה לומר: אותה אלה המרמזת על עבודה זרה בפרטות, שמשמעות הענין דווקא על המעשה, על כן ימצא מקום לתלות בו טעותו, והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. שיתן ברכת שלום לעצמו בעבור היות הדבר בלבבו, וזה שאמר כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. כי יסמוך על זה להנצל מן העונש, לומר: בתוך עמי אנכי יושב, והמשקה שדה צמאה למים ישקה אגב אותה שדה גם הרוה, כך ע"י שישלח ה' את הברכה אל הצדיקים הצמאים לדבר ה', כמו שכתוב (תהלים סג ב) צמאה לך נפשי וגו'. יקבלו אגבן הברכה גם הרשעים, השבעים מעבודת השם עד שבוחרים להם עבודות זרות חדשים מקרוב באו, כי שבעה נפשם מעבודת השם. גם יאמר מאחר שהעולם נידון על פי רובו, אם כן זכות הצדיקים יעמוד גם לי ויסלח לי בעבורם.

על כן אמר לא יאבה ה' סלוח לו, כי הרהורי עבירה של עבודה זרה קשים מן עבירה עצמו יען עיקר הדבר בלב, כי בעובד עבודה זרה כתיב (הושע ד יז): חבור עצבים אפרים הנח לו. שהקב"ה מאריך אפו אפילו בעבודה זרה; אמנם כשחלק לבם מעם ה' כתיב (שם י ב): חלק לבם עתה יאשמו. לכך נאמר: כי אז יעשן אף ה', מילת אז מורה על הזמן של עתה, כי אז - תיכף ומיד - יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא, רצה לומר בו לבד, כי מאחר שחטא בנסתר אין אחרים נתפסים בעונו. ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, היינו האלות שבפרשת בחוקותי. אמנם שם נזכרו כל האלות בלשון רבים, סלקא דעתך אמינא שרבים ימקו בעונו, על זה אמר: והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה, היינו האלות שבפרשת כי תבא שנאמרו בלשון יחיד, להורות כי הוא יחיד לבדו ימות בעונו, וכל ישראל נקיים.

ומה שקרא תורת כהנים סתם ספר, והקללות שבפרשת כי תבא קרא ספר התורה, לפי שכל ה' ספרים בכלל נקראו תורה, וכל ספר בפני עצמו נקרא ספר, לפיכך ספר תורת כהנים נקרא ספר, כי אינו כולל כל התורה, רק שהוא ספר אחד מן מספר חמש ספרים, אבל ספר חמישי זה נקרא תורה, כי הוא כולל כל התורה, כי לכך נקרא משנה תורה, כמו שכתוב (דברים א ה): הואיל משה באר את התורה הזאת. וזה שאמר לענין ההבדלה: והבדילו ה' לרעה וגו' ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה, כי כולם נאמרו בלשון יחיד המורה על הבדלה זו, לבטל ממנו סברת למען ספות הרוה את הצמאה, שלא יאמר בתוך עמי אנכי יושב. ומטעם זה קרא הראשונים אלה והאחרונים אלות, לפי שהאחרונים כפולים מן הראשונים, כי במקום כל אלה אחת נמצאו כאן שתים, מן הטעם שבארנו בפרשת כי תבא (כח טו), או כנגד מ"ט שערי בינה, או כנגד התורה שנדרשת במ"ט פנים, כנגד כל אחד מכה אחת, וכאן שתים בעבור הערבוּת, ומה שאמר ורבצה בו כל האלה, דווקא אותה אלה שבתורת כהנים, לפי שכאן מדבר בחטא עבודה זרה, וכן האלה שבתורת כהנים מדברת גם כן מעון עבודה זרה, שנאמר (ויקרא כו ל): והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם וגו'. אבל אותן אלות שבערבות מואב, לא נזכר בהם עון ע"ז, על כן אמר באלה ראשונה ורבצה בו, כי היא לבדה תרבץ אצלו. אמנם לענין ההבדלה לבד, שיבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל, אמר: ככל אלות הברית וגו' כי אלו האלות נאמרו בלשון יחיד, ומה שנאמר אחר כך: וראו את מכות הארץ וגו', שמע מינה שבעונש רבים הוא מדבר זה קאי על מה שנאמר למעלה: או משפחה או שבט, כי זה מדבר ברבים החוטאים, ואז יראו מכת הארץ, כמו שיתבאר בסמוך.

פרק כט, כא
ואמר הדור האחרון וגו'. יש בענין זה ספיקות, כי לא פורש במקרא מה יאמר הדור האחרון והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה, כי אין לומר שיאמרו: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, שהרי על זה אמר: ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה, ואם כן - בניכם מה יאמרו?
ומהו שאמר תחילה והנכרי, ואחר כך אמר ואמרו כל הגוים?
ועוד, שעל כרחך קודם שיראו מכות הארץ לא יאמרו כלום, ואם כן - למה אמר ואמר הדור האחרון קודם וראו את מכות הארץ?
והר"י אברבנאל פירש, שפסוק ראשון לא פורש בו עדיין מה שיאמרו, אלא אמר סתם: ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי כי שניהם ידברו מענין זה, ואחר כך פירש מה שיאמרו כל הגוים על ישראל: על מה עשה ה' ככה, ובניכם ישיבו: על אשר עזבו וגו'. ופירושו אינו מספיק לכל הספיקות שהוזכרנו, כי מתחילה קראו נכרי, ואחר כך אמר כל הגוים, סוף דבר, פירושו אינו מספיק כלל ליישב המקראות על אופנם.

ואומר אני שפסוקים אלו מילי מילי קתני, כי מתחילה אמר: פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט. ובפסוק זה הוא מדבר הן ביחיד החוטא, הן ברבים החוטאים. ואחר כך חזר ופירש על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. כי מן והיה בשמעו את דברי האלה הזאת עד וראו את מכות הארץ, הכל מדבר בעונש יחיד החוטא, ומן וראו את מכות הארץ עד סוף הפרשה, הכל מדבר בחטא הרבים. וצריך שתדע שכך מדתו של הקב"ה, כי בזמן שיחיד חוטא, אז הוא לוקה בגופו כדי רשעתו, אבל בזמן שרבים חוטאים, אי אפשר לקיים בהם מה שנאמר אצל היחיד: ומחה ה' את שמו מתחת השמים, כי לאבד את שם ישראל אי אפשר, הן מצד שכבר נשבע ה' לאבות שלא להחליפם באומה אחרת, הן מצד שי"ב שבטי ישראל הם כנגד י"ב מזלות שברקיע ובביטול אפילו שבט אחד יפול המזל שברקיע הנשען עליו, על כן הקב"ה מכלה חמתו בעצים ואבנים ובארץ ההיא - גפרית ומלח שרפה כל ארצה. והדין נותן שתלקה הארץ, כי היא היתה סבה לחטא ראשון של אדם הראשון, ע"י החומר שנתנה בו, כאשר הוכחנו בראיות ברורות למעלה בפרשת אחרי מות (יח כה) בפסוק ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו'. על כן בכל חטא הרבים תלקה הארץ, כמו בדור המבול, כתיב: ותשחת הארץ. וכן ותקיא הארץ את יושביה. כי היא דומה לחולה המקיא ואינו סובל מאכלות הראוי לו, כך האדמה תלקה, כי היא היתה סבה לכל חטאת ועון המצוי בכל דור ודור, אבל בחטא יחיד, אם תלקה הארץ יגיע הנזק אף למי שלא חטא.

וזהו שאמר תחילה בעונש איש או אשה אשר לבבו פונה מעם ה', כי אז יעשן אף ה' באיש ההוא וגו', והבדילו ה' לרעה וגו', ואמר הדור האחרון בניכם וגו', והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה. כי שניהם ידברו ויספרו ענין פלאי פלאות מכות אשר שלח ה' על היחיד ההוא, ואע"פ שלא פורש במקרא מה ידברו, מכל מקום דומה זה ממש למה שנאמר בתוכחה (דברים כח לז): והיית למשל ולשנינה. פירש רש"י ולשנינה לשון דבור ידברו בך, כתרגומו ולשועי. אע"פ שגם שם לא נתפרש מה שאמרו, אלא מסתמא שידברו ממה שיראו בך מן גודל הפלאות המכות, כך מה שנאמר כאן: ואמר הדור האחרון וגו' והנכרי וגו', שניהם יאמרו דרך חידוש מה שקרה לאיש ההוא. ודווקא הדור האחרון או הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה, יאמרו וידברו זה לזה דרך חידוש מה שקרה לאיש הזה. אבל אותו דור וכן הגוים הקרובים, אשר ראו בעיניהם אותן המכות, ומכירין את האיש ואת שיחו, ודאי ידונו אותו לכף חובה ויצדיקו עליו את הדין, אמנם הדור האחרון והנכרי אשר לא הכירוהו, יאמרו זה לזה ממה שקרה לו, ויהיה אצלם למשל ולשועי.

ואחר כך חזר לפרש על אחרון אחרון, והוא על מה שכתוב למעלה: או משפחה או שבט. והם בלי ספק יעבדו עבודה זרה בנגלה, כי אם יחיד יתברך בלבבו, הנה ברבים שנתקבצו לרעה אין שייך לומר שיעבדוהו בסתר. ואם כן אם כל עדת ישראל לא ימחו בהם, דין הוא שיתפסו כולם בעון אותה משפחה או שבט, ועל זה אמר: וראו את מכות הארץ, כי בזמן שרבים סרו מן הדרך, אשר לכלותם אי אפשר, על כן יכלה ה' חמתו בארץ ההיא מקצת, ובהם מקצת, כי יגלו ממנה. וראו כל העמים את מכות הארץ ההיא וגו', גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגו'. ועל זה יתמהו כל הגוים, בין קרובין בין רחוקים, על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, רצה לומר: על מה אבדה הארץ, לא פשעה ולא חטאתה?
המה מקשים והמה מפרקים: ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם. דומה לחטא של אדם הראשון, שאמרו רז"ל (סנהדרין לח: ועיי"ש בפירוש רבנו חננאל) כופר בעיקר היה, והארץ היא שגרמה לו ע"י חומר עב ועכור שנתנה בו יותר ממה שצוה לה ה' ועל ידי זה שנתקלל האדם על עונו - נפקדה גם היא על עונה ונתקללה, שנאמר (בראשית ג יז) ארורה האדמה בעבורך, על כן גם אלו שהיו כופרים בעיקר, דין הוא שילקו שניהם, הארץ והעובדים העבודה זרה. זהו שאמר: ויחר אף ה' בארץ ההיא וגו', ויתשם ה' מעל אדמתם. לחלק העונש ביניהם, כי בזה לא יכלה את זרע ישראל, כי יתחלק העונש לשנים, וישליכם אל ארץ אחרת. שלא יהיו באותה ארץ אשר ממנה נתגדל החומר שלהם אשר גרם להם לחטוא.

ומה שבאה למ"ד גדולה במלת וישליכם, רמז שאחר ל' דור יגלו מארצם, כי מן אברהם ועד שלמה ט"ו דור, ומן שלמה ועד צדקיהו גם כן ט"ו דור, כדאיתא ברבתי (שמות טו כו) בפסוק החדש הזה לכם. שמלכות של ישראל נמשל לירח, שלא עמד כי אם ל' דור כימות הלבנה, לכך באה למ"ד גדולה בוישליכם אל ארץ אחרת. ומה שאמר: כיום הזה, לומר לך, לפי שהם קיימים כיום הזה, על כן לכלותם אי אפשר לפיכך נתחלק העונש בינם ובין הארץ.
ואמר: הנסתרות לה' אלהינו וגו', לתרץ השינוי הנאמר למעלה בחטא איש או אשה: והבדילו ה' לרעה וכל ישראל נקיים, ובחטא משפחה או שבט כתיב: וראו את מכות הארץ וגו', משמע שכל ישראל בכלל העונש. על זה אמר: הנסתרות לה' אלהינו. כי היחיד אשר יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי, מי יודע מה שבלבו בלתי ה' לבדו, על כן והבדילו ה' לרעה. אבל חטא המשפחה או שבט אי אפשר שיהיה הדבר בנסתר, על כן על כל ישראל חל חובת ביעור הגילולים מן הארץ, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, ואם לא יבערום מן הארץ, אז דין הוא שכולם יהיו נתפסים בעון אותו שבט. זהו שאמר והנגלות לנו ולבנינו וגו'. זה הנראה ישר ונכון בישוב כל המקראות על אופנם.