{ג} ראובן בכורי אתה וגו'. יש להעיר מה חידוש מודיע יעקב לראובן כי הוא הבכור?

עוד אומרו כחי וראשית אוני מה הוא דעתו בזה?

ורז''ל אמרו (ב''ר פ' צ''ח) כי הודיעו בזה כי הוא טיפה ראשונה, ועדיין צריך לדעת מה היא כוונת הודעה זו לראובן?

עוד למה כפל לומר כחי ולא הספיק לומר ראשית אוני?

עוד צריך לדעת כוונת אומרו יתר שאת ויתר עז?

ורז''ל (שם) אמרו שאת - זה כהונה, עז - זה מלכות וכו'.

וצריך לדעת למה לא אמר חלק פי שנים אחר שירד לפרט פרטי המושג לבן בכור.

ואונקלוס הוסיף להזכירה בתרגומו ואמר: תלת חולקין וכו':

עוד צריך לדעת כוונת אומרו פחז כמים אל תותר?

ורש''י ז''ל פירוש על אשר פחזת כמים לזה אל תותר לא יהיה לך היתירות. ומה הוא הפחז?

כי עלית משכבי וגו'.

ועדיין צריכין אנו למודעי למה לא הספיק לומר אל תותר כי עלית אחר שהפחזות הוא כינוי לעון, היה לו להזכיר העון לבד, ומה לי עשאו בחפזון או שלא בחפזון?

עוד למה הפסיק בעונש באמצע הודעת העון, שהיה לו לומר על זה הדרך אל תותר פחז כמים כי עלית או על זה הדרך פחז כמים כי עלית וגו' אל תותר?

עוד צריך לדעת כוונת אומרו עלית משכבי אביך לשון רבים?

עוד מה כוונת אומרו אז חללת כי משמע שעשה ב' דברים בזמנים מחולקים ולזה אמר אז וגו' פירוש כי לצד שהחילול היה בזמן נפרד מזמן שעלה יצועי אביו לזה אמר אז חללת וצריך לדעת מה היא החילול שעשה זולת עלית משכבי וגו', ואם הכונה היא שבאמצעות עליתו חלל וגו' היה לו לומר עלית וגו'. חללת וגו'. והדבר מובן שאז בעלותו חלל יצועי ולא היה צריך לומר אז?

וקודם לבא לביאור הכתובים יש לנו לחקור חקירה אחת, והיא איך עשה יעקב הפך מה שכתוב בתורה (תצא כ''א ט''ז) לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור, והוא בכר יוסף בן רחל האהובה אצלו על פני ראובן בן לאה השנואה. וקודם צריך לתת לב אם האבות היה עליהם חיוב קיום כל התורה, כי הלא מצינו שיעקב נשא ב' אחיות ואברהם לא מל עד שהיה זקן וכן כמה פרטים.

ומעתה מה מקום לקושיא זו שבכר בן האהובה, תהיה זו כערלה של אברהם קודם שנצטווה. וכנשיאת ב' אחיות ליעקב. וראיתי לרמב''ן (תולדות כ''ו ה') שנתן טעם ליעקב שנשא ב' אחיות כי לא היה בארץ עד כאן, ואין דבריו חזקים בסמוכות כי מי גילה לו סוד זה, שלא היה שומר תורה אלא בארץ, אחר שאין הפרש בין הארץ לחו''ל באותן פרטי המצות שלא שמרום האבות.

והנכון בעיני הוא כי האבות קבלו התורה משֵׁם, שקבל מנח שקבל מחנוך שקבל מאדם הראשון. אשר למדה מפי הגבורה, דכתיב: אז ראה וגו' ויאמר לאדם, (זהר ח''א קצט.) ושבאמצעותה צוהו לעבוד גן עדן, וכמו שפירשתי בפסוק (לעיל ב' ט''ו) לעבדה ולשמרה. אך לא נצטוה אלא על ז' מצות, שאם יעבור עליהם יהרג אבל שאר התורה קרוב לשכר אם יעשה, ורחוק מן ההפסד אם לא יקיים. וכדרך שיש לנו גם אחר נתינת התורה שיש מצות שאם יעשה אותם האדם יטול שכר, ואם לאו אין לו עונש עליהם, כמו כן היה מיום ברא אלהים אדם בכל התורה חוץ מז' מצות, והאבות לצד חביבותם בה' וחשקם באושר עליון קיימו הכל כאומרו (כ''ו ה') עקב אשר שמע וגו', ואמרו ז''ל (יומא כח:) קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, ואת בניו הקים תחתיו להרויח תועלת המצוות ועסק התורה, אבל במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם, כמו שתאמר יעקב כשהרגיש בהצלחתו בנישואי שתי האחיות, העלים עין מריוח הנמשך מקיום המצוה ההיא, כיון שאין לו עונש אם לא יקיימנה, כל עוד שלא נתנה תורה, ומה גם אם נאמר שהיו עושים על פי הדיבור, כי האבות נביאים היו וה' אמר להם לעשות כן.

ודבר זה דומה למה שכתב רמב''ם בהלכות יסודי התורה (פ''ט)

כי נביא שאמר לעבור על איסור מאיסורי התורה לפי שעה שומעין לו כאליהו בהר הכרמל וגו'

גם יאמן יעקב שעשה מעשה על פי נבואתו שיכול לישא ב' אחיות לפי שעה לא שיעקר איסור ב' אחיות, ומה גם בזמן שלא היה להם עונש על הדבר אלא הקרבת התועלת אם יקיימו כנזכר. גם יהודה על ידי מלאך הורשה לקחת תמר, כאומרם ז''ל (ב''ר פ' פ''ד) למה שנמשך ממנה מהאצלת נשמות הקדושות, ולפי זה נאמר כי יעקב נראה בעיניו להעניש ראובן על אשר חלל יצועו ונטל ממנו הבכורה. או שכן נאמר לו בנבואה, וכמו שכן אמר הכתוב בדברי הימים (א' ה') ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף. ועדיין אין הדבר מספיק, כי למה לא ניתנה אלא ליוסף, ולא ליהודה או לשאר אחים הגדולים, ובס' הזוהר פ' וישלח דף קע''ו כתב טעם הדבר וזה לשונו:

בשעתא דעאל לגבה דלאה כל ההוא ליליא רעותיה ולביה הוה ברחל דחשיב דרחל איהי וכו' אהדר עובדא לאתריה וכו' בכורתיה אהדרת ליוסף וכו' ע''כ.

הנה טעם זה מספיק לנטילת בכורה מראובן ותעמוד ביוסף, כי הוא כפי האמת שעלה במחשבה ראשונה בביאה ראשונה כשהטיל זרעו יעקב חשב באמו. אלא קשה למה הוצרך הכתוב לומר ובחללו יצועי אביו וגו', הלא אפילו אם לא היה ראובן מחלל יצועי אביו הבכורה ליוסף נוגעת כנזכר.

וליישב הענין, דבר ידוע הוא כי כל רוחניות שבעולם מתחלק לג' בחינות:

אחד קדושה,

ואחד חול,

ואחד חלק רע,

וכל אחת מהשלשה תוציא ענפיה והתאוה לבחינתה.

חלק הקדושה יפריח ענפי הטוב והאושר הנצחי ותתאוה למושכלות.

חלק החול יתאוה לאכול הערב לפה והנחמד לעין ויבנה בתי אבנים ועפר ויכונן מלבושים והכנות נדמים.

חלק הרע יתאוה לכל תיעוב ויעשה כל אשר שנא ה' ויבחר לגזול ולרמות ולשקר ולאכול חלק הטמא נבילות וטריפות שקצים וכו' ויערב לנפשו לחבק בשר טמא נדה גויה אשת איש וזכר, המרוחקים מבחינת הקדושה. ומג' אלה ישנו כל הווה וכל נמצא, בין מחלקי הטוב והטהרה, בין בחלקי הממוצע, והוא שאנו קוראים חול, בין בחלקי הרע והטומאה. וצוה ה' לעם ישראל כי לצד שהם בחינת הקדושה לבל יטעמו מחלק הרע, לא במאכל, ולא במשתה, ולא בדיבור, ולא במחשבה, ולא בראיה, ולא בשמיעה, ולא בריח מאכל.

לבל יאכל בעלי חיים טמאים וטריפות ונבילות ושקצים וכו'

ולא ישתה יין נסך ויין ערלה וכדומה.

דיבור שלא ידבר שקר ורכילות ונבלות הפה ולשון הרע וכדומה.

מחשבה לבל יחשוב בע''ז ולא בזנות ולא יתגאה בדעתו ולא יחרוש און.

ראיה לבל יביט ביופי אשה האסורה כאומרו אל תפנו אל האלילים וגו' (זהר קדושים פג:) ולא יביט בדברים האסורים לראות.

שמיעה שלא ישמע דברים המשקצים ולא קול אשה האסורה וכדומה.

ריח שלא יריח ריח דברים האסורים וכנגד כל בחינה ובחינה יש חלק החול וחלק הקדושה, וגזר ה' שיהיה חלק הקדושה מצוה לעשות כן, וחלק החול רשות, ובעת אשר ידבק האדם בבחינה אחת מהם, כמו כן תדבק נפשו בשורש ההוא אם לטוב אם להפכו, ומעתה הגם שתהיה נפש אדם טהורה זכה וברה, באמצעות אשר יכניס לפנימיותו מחלק הרע תהיה הנפש ההיא מעורבת מב' בחינות טוב ורע. וזה יסובב לנפש ההיא טעימת המר להתייסר, או גוף ונפש בעולם הזה, או נפש לבד לאחר מותו, והוא סוד הכביסה שאמרו בשלהי שבת (קנב:) ינתנו לכובס.

ויש לך לדעת כי כפי בחינת הרעה שנדבקה בנפש מהרע כמו כן תתאוה נפשו, כמו שתאמר אם נפשו נחלאה מטומאת הניאוף תתאוה נפשו לבחינה זו, כפי מה שהקדמנו כי כל בחינה תתאוה לכיוצא בה. וכי ירבה האדם להלעיט נפשו מחלקי הרע, תגדל בה חשק הרע, ויבדל ויתרחק מבחינת הטוב, תקח כלל זה בידך כי אין לך דבר מעשה בעולם ולא נדנוד דבר שאין לו יסוד ברוחניות, וכל דבר איסור שהודיע ה' כי הוא זה אסור, כל הנדבק בו הרי הוא מושך לנפשו חלק רע, וצא ולמד מה שכתב בספר הישר (שער ט') שחיבר רבינו תם בהבחנת הנפש לדעת אדם נפשו מה טיבה. ותמצא שיש אדם שאין נפשו משיחתו עשות ניאוף, ויש נפש אדם שמשיחתו על הדבר, ודבר זה גורם אם הוא דבק בנפשו מבחינת הרע, אותה בחינה אינה יכולה להפך טבעה הרע, לשנוא כיוצא בו, והוא גם כן סוד אומרם ז''ל (סוכה נב:)

אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע.

גם יש לגלות הבחנה אחת בזה, כי יש אדם כי יולד יהיה טבעו להוט אחר עשות רע ויגדל עשות רשע, ויש אדם טבעו בלא שום טורח יחדל מבחינת הרע ובנקל יחזור לאחור אם יחפוץ, דבר זה ימשך מההרכבה בשעת זריעה אם נפש אדם הזורעת חושבת בחשק המעשה לצד המעשה כי יערב לו, ואין צריך לומר אם יתן עינו בכוס אחר, או יחשוב במחשבות שלא במינו הטהור, וצא ולמד מבני חזקיה ע''ה (עין יעקב ברכות י:) שיצאו ב' עובדי ע''ז לצד מחשבת המוליד בעממים, כי המחשבה באותו מצב בונה הבנין בנולד, וזה לך עיקר גדול, כי המזריעים הם הבונים לנפש הנולד, ואם תזרע בנקיון וטוהר קדיש משמיא נחית, ואם תולד בו כל שהוא מחלק הרע, דרך שם תכנס בחינת הרע ותעל צחנתו ובאשו.

זה הכלל לא יתאוה לבחינת הרע אלא מינו, וכל שאין בו מין רע כל עיקר לא תתאוה לדבר. ואם לקחך אדם לומר והרי אדם מושלל מחלק הרע היה, ואיך חטא ועבר על דברי ה'. אמור לו שוגג היה, גם לא בחינת הרע גמור היה עץ הדעת, והראיה כי נטוע בגן אלהים, מקום שאין רע, גם אמרו ז''ל (ב''ר פ' כ''א) שאם היה ממתין עד ערב שבת קודש היה מקדש על גפן, למאן דאמר (סנהדרין ע.) גפן היה, הא למדת שלא היה בחינת הרע אלא כדבר חול בערך קודש והוא סוד.

ואם תאמר איך אברהם ילד ישמעאל, ויצחק עשו?

יש לך לדעת כי הם חלקי הרע שזרע בהם האב תרח אבי אברהם עובד ע''ז היה וכשיצתה נפש אברהם יצאה דבוקה מבחינת הרע, אלא שגבר עליו חסד אברהם וכפה בחינת הרע עד שהפרידה ומסרה בישמעאל, ועדיין היה ניצוצי הרע דבקים עד שבא יצחק והפרידם ברתיחת הקדושה, והוא אומרם ז''ל (ב''ר פ' ס''ג)

כי יעקב יצא נקי ובר וכו'.

ומעתה נשקיף במעשה יעקב, כי בעת הזרעת ראובן היתה מחשבתו לא שלימה בבחינת הטוב בפרט זה שלא עשה מעשה במקום המחשבה, ובחינה זו אינה במדרגת הטוב, וכמו שתמצא שחשבו ז''ל (נדרים כו:) בדומה לזה בני תמורה, והגם כי ישתנה מעשה יעקב, לצד כי מחשבתו וידיעתו שלימה, פירוש כי היה חושב ברחל גם היה בדעתו ובידיעתו כי היא זאת רחל, לא שהיה יודע שהיא לאה וחשב ברחל שלזה יקרא בני תמורה, אף על פי כן הדבר הוא כל שהוא מבחינת לא טהור.

וצא ולמד מה שיצא מזה כי יצא ראובן ובלבל יצועי אביו, הרי שעשה פעולתו מעשה הבלתי טהור, מה שלא עשה כן אחד מכל השבטים, ואפילו על ידי נסיון של יוסף. והגם שאמרו רבנן (שבת נה:)

כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה,

עם כל זה הכתוב העלה עליו החטא, או לצד שעשאו, או לצד שראוי ליקרא עליו.

ומה שתמצא שיהודה שכב עם תמר, ב' תשובות בדבר:

הא' כי לא ידעה וגם מלאך אנסו, כאומרם ז''ל (מכות כג:) בפסוק צדקה ממני שיצתה בת קול ואמרה ממני יצאו הדברים, מה שאין כן ראובן דאדרבה התורה העידה כי עשה מעשה בלתי הגון.

ומה שראיתי להרב המופלא הר''י רוזאניס זצוק''ל (פרשת דרכים ד''א) שהליץ בעדו כי בלהה היתה מפותת אביו ודייק תיבת פלגש שאינה בקידושין וכו' יע''ש, אין דבריו נראים, כי ודאי שבקידושין היו, וכמו שפירשתי שם במקומו, וכמו שכתוב בקונטרס הראיות, ומה שאמר הכתוב (לעיל ל''ה כ''ב) פלגש אולי שהיא סברת ראובן שבה שגג. או רמז הכתוב טעם בלבולי יצועי אביו, שאמר לא די זלזול אמו בפני רחל הגבירה אלא עוד תתזלזל בפני הפלגש. ולעולם אשת יעקב היתה, והכתוב העלה עליו ששכב עמה.

ומעתה תשכיל לדעת כי דברי הזוהר שאמר שטעם הבכורה הוא כי המחשבה במקומה עמדה ביוסף, ומה שאמר הכתוב בדברי הימים ובחללו יצועי אביו וגו' הוא ענין אחר, כי החילול יצא מהאמצעות המחשבה שלא היתה בלאה אלא ברחל, ואם היתה מחשבתו בלאה לא היה ראובן מחלל יצועי אביו.

ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח. כי יעקב תחילת דברו הטוב כשרצה להסיר הבכורה מראובן, עמד לנס לפניו מה שהקדמנו כי תולדות הרע בבנים התחלתה תהיה מהמוליד. לזה חש יעקב שיאמר ראובן בלבו כי יעקב הוא הסובב למעשה ההיא כפי מה שהקדמנו, כי המוליד יוליד שרשים בנפש הבן, אם לטוב אם לרע, ולצד שחטא ראובן היה בבחינת השכיבה, בא להסיר חשד ממנו ואמר ראובן בכורי אתה וגו', הנה יש בעוברי עבירה בבחינת הניאוף ג' הדרגות:

א) שנואפים ויולדים בנים שלא כהוגן.

ב) מזריעים באיסור ואינו מוליד בן מאותה ההזרעה, ויש בגדר זה כמה הדרגות או שבא על אשת איש ולא ילד ממנה ממזר או ששחת בזכר או ששחת ארצה או בחזיונות לילה במקרה.

ג) שמתחמם האדם וקשתו ננער באמצעות מחשבות רעות וכדומה.

וכל שלש אלה הם מדרגת התיעוב השנאוי בעיני הקב''ה, לזה אמר כנגד שלשתם בכורי, וכחי, וראשית אוני.

בכורי אתה - שלא ילדתי בן קודם לך שלא בדרך כתובה וקידושין, כי זה גם כן מהבלתי נכון. כחי - שלא יצא ממני זרע קודם לך.

ראשית אוני - שלא ננערה קשתי,

הא למדת כי יעקב מושלל מבחינה זו של ניאוף בהחלט.

גם רמז באומרו כחי וראשית אוני שנוצר מטיפה ראשונה שיצא מיעקב, ומזה אתה למד כי לא בעל על הבתולים, שאם כן לא היתה מתעברת מביאה ראשונה, אלא הוציא בתולים באצבע כדי שלא תפסד הטיפה. הא למדת כי גם בשעת מעשה לא הגביר תאווה הגופיית, ומעשהו היה לתכלית דבר קדושה, ומעתה אין מקום לחשוד ביעקב ממעשה ראובן כי הוא הסובב, וזו היא תכלית כונתו ולא לשבח עצמו נתכוין.

ואומרו יתר שאת וגו' פירוש כי נטילת פי שנים רמז הוא באומרו בכורי אתה וסתם בכור נוטל פי שנים, אלא הגדולה והכהונה היא מהלכות דרך ארץ ולפעמים תתהפך המעלה למי שראוי לה הגם שיהיה קטן לפני בכור, לזה אמר ויש לך יתרון עוד ליטול הכהונה והמלכות.

או ירצה כי לו נאה ליטול ביתרון בחינת הכהונה, וביתרון בחינת המלכות, יותר מכל הבכורות, כי כל הבכורות לא ישוו לבחינת בכורתו של ראובן מהטעמים שאמר יעקב.

ועד עתה הרי החזיק עצמו במושלל מבחינת הרע, והחזיק הבכורה כי לו לראובן נאה ולו יאה, ואחר כך בא לתת טעם לב' דברים, בין למה שנוגע לגדולה שהוסרה ממנו, בין למה שנוגע לבחינת מעשה בלתי הגון מבטן מי יצא הקרח, ואמר כנגד מה שנוגע לבכורה וגדולותיה אמר.

{ד} פחז כמים וגו'. פירוש אתה פחזת לבלבל יצועי, ולא כבשת יצרך אלא שמהרת כאיש הפוחז, ולא עכבת עצמך לנצוח ניצוץ הרע שנשרש בך, לזה לא יהיה לך יתרון מכל הג' יתרונות ונעשה פשוט. עוד רמז באומרו אל תותר שהפחיזות שנהג לעשות דבר בלתי הגון לא נהג לעשותו בדבר שיש בו יתרון, כי לענין תשובה לא קדם הוא לעשות תשובה, כאומרם ז''ל (ב''ר פ' פ''ד) מי גרם לראובן שיודה?

יהודה.

והגם שאמרו ז''ל וזה לשונם:

לא היה אדם שפתח בתשובה עד שבא ראובן וכו' עד כאן,

עם כל זה וידוי לא אמר עד שבא יהודה ואמר:

צדקה ממני, באותה שעה קפץ ראובן ואמר אני בלבלתי מיטת אבי כך הובא במדרש (תנחומא) שכך קבלה בידם.

ולדבריהם אלו יש לנו לומר כי לטעם זה נתנה מלכותו של ראובן ליהודה, בעד גמר ההודאה אשר גרמו לראובן להודות. והכהונה שנתנה ללוי נראה כי לא זכה בה אלא באמצעות מעשיו אחר כך, כאומרו (וזאת הברכה ל''ג ח') לאיש חסידך אשר נסיתו במסה וגו' ואז הוא שנתנה ללוי הכהונה, ועל כל פנים מימי יעקב ניטלו כל המעלות מראובן כאומרו אל תותר ונתן יעקב ב' מעלות:

א' ליוסף,

וא' ליהודה,

והג' תלויה ועומדת עד שנתנה הקב''ה לראוי לה אשר ניסהו וגו'.

וכנגד מה שנוגע למעשה בנין שורשו אמר כי עלית וגו' פירוש טעם עשותך כן הוא, כי בעת שזרעו ועלה בבטן אמו היה בלבול בעליתו, כי עלה בב' משכבות לאה ורחל א' במעשה וא' במחשבה, כי במעשה היתה לאה ובמחשבה חשב יעקב כי היא רחל, והוא אומרו משכבי אביך, וזה היה סיבה שאז חללת יצועי עלה, כי בחינת הרע תוליד בדמותה, כשם שעלה בבלבול כמו כן בלבל יצועי אביו, ולזה דקדק לומר אז, לרמוז כי לא על זמן שעלה משכבי אביו הוא אומר שחלל יצועי, כי הם ב' זמנים שזמן שעלה משכב הוא זמן שעלה בבטן אמו, וזמן שחלל הוא אחרי כן.

{ה} שמעון ולוי וגו'. אומרו אחים, כי ישנם באחוה בטבעם ודעת אחת שוה כדעת אחים, ודבר זה לא ישוה בכל אחים. או ירצה לתת טעם למעשיהם אשר עשו במעשה שכם ובמעשה יוסף, ואמר שטבעם בתגבורת יסוד האש. ותמצא שאמרו ז''ל (יומא כב.): שאול באחת ועלתה לו המלוכה ממנו ודוד בכמה ולא עלתה לו, והטעם הוא לצד כי שאול טבעו מזוג, ודוד טבעו חם, כאומרו (ש''א טז) והוא אדמוני, וה' דן את האדם כפי הרכבתו, כי מי שגובר בו יסוד האש, עם היות שיתעצם בכל עוצם הזריזות בעבודת ה' לא ימלט מהשגיון, ובחלק מועט מהתעצמותו שיעשה אדם מזוג ירויח עצמו משגיאות.

ואמר כי שמעון ולוי אחים לשון חום, ולזה קלל לאפם ועברתם כי קשתה, וידוע הוא כי האף והעברה תגדל מיסוד האש כשיתרבה. ואמר כי לצד שהם בתגבורת החום, לזה כלי חמס מכרותיהם. ודימה מעשיהם לכלי חמס, לומר כי לא ירשו כליהם משורש נפש המוליד, אלא כלי חמס הם דברים המוכרים להם. ופירוש מכרותיהם לשון הכרה, שלא פעל בה להם מאביהם, אלא הגברת האש, אבל הם מאמצעות דבר זה עשו מעשים בלתי נכונים כמעשה יוסף.

עוד ירצה באומרו כלי חמס וגו', פירוש המכר שמכרו את יוסף חמס מכרוהו על מה שלא נתחייב להם בדין. והגם שכל האחים מכרוהו, כשתשכיל תראה שהם היו העיקר, מתחלה בבואו אמרו איש אל אחיו וגו' ואמרו ז''ל (ב''ר פ' צ''ט) שהם שמעון ולוי והם שיעצו עליו הריגה והכל היה מהם וכן הוא בדברי רבותינו ז''ל.

{ו} בסודם וגו'. צריך לדעת כוונת הכתוב. ורז''ל אמרו (סנהדרין קט.)

בסודם - זה מעשה זמרי, בקהלם - זה מעשה קרח, כי באפם וגו' - זה חמור ואנשי שכם, וברצונם וגו' - זה יוסף וכו' (תרגום ירושלמי) ע''כ.

ודבריהם ז''ל דרך דרש. וכפי הפשט קשה למה יקדים המאוחר, ויאחר מעשה שכם ויוסף שהיו ראשונים?

עוד איך יוצדק לאמר תיבת כי על ענין בפני עצמו, שאין לו שייכות עם למעלה ממנו?

עוד למה מיחס עון זמרי גם ללוי והוא אדרבא הנותן נקמות?

עוד צריך לדעת כוונת אומרו וברצונם למה הזכיר הרצון בזה?

אכן פשט הכתוב הוא כי כל הכתוב ידבר במעשה יוסף ואמר בסודם, פירוש מעת שהתחילו לשנאותו והיה הדבר ביניהם בסוד, כשיערימו סוד אל תבא נפשי, פירוש לא הסכימה נפש שזרעתי בהם להיות עמהם בהוסדם יחד, והכוונה בזה כי לא מכוחו בא הרע ההוא, כמו שכתבנו למעלה.

עוד ירצה כי לא יענש על הדבר, לצד שעשו בניו ככה. או לצד שהוא גרם קנאתם בשנותו את בנו בין הבנים. בקהלם כשנקהלו עליו להורגו, דכתיב (ל''ז כ') לכו ונהרגהו וגו' אל תחד כבודי לא יקראו על שמי בני יעקב כל עיקר באותה שעה.

עוד ירצה אל תחד לשון חדוה, כאן רמז ליגונות שעברוהו וסילוק השכינה מעליו, שהוא בחינת הכבוד, כאומרם ז''ל (תנחומא וישב) שמעת שנאבד ממנו יוסף לא שרתה עליו שכינה, מצד העצב והיגון. ואומרו כי באפם וגו' פירוש טעם הדבר שאני אומר אל תבוא ואל תחד וגו', כי בהוסדם יחד לקחת נפש זממו, והוא אומרו הרגו איש, והגם שמצינו שלא הרגוהו הרי הסכימו על הריגתו והטילוהו אל בור מלא נחשים וגו' למות שם בכמה מיני מיתות.

וברצונם וגו'. פירוש, אפילו בעת שנח אפם אחר שהשליכוהו בבור, וישבו לאכול לחם, ודבר להם יהודה דברי רצוי ונחת רוח, אף על פי כן עשו רעה שעקרוהו לשור שהוא יוסף, שאמרו ז''ל (סוטה נו:) שבאמצעות ירידת מצרים ומקרה רע של אשת פוטיפר נעקרו מיוסף עשרה שבטים, שהיה ראוי לילד י''ב ולא נשארו אלא שנים.

{ז} ארור אפם כי עז וגו'. פירוש לחלק המרובה בהם יותר משיעור הרגיל הוא מקלל, וישאר בהם חלק הרגיל בכל אדם כדי לקבל שכר לעולם הבא על כפייתו לעבודת ה', שאם לא כן יושלל מהם בבחינתו אושר המושג לנצח. וראה כי תיקון לקרר עוז הרתיחה, הוא לחלקם וגו' ואמר אחלקם וגו'.

{ח} יהודה אתה וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר אתה כיון שעמו היה מדבר ומה בא למעט. עוד למה לא אמר וידך וגו' וישתחוו וגו' כיון שהם דברים נוספים.

ונראה שכוונת הכתוב הוא על זה הדרך אתה יודוך פירוש אין השררה מתחלת לעתיד כדרך שאר ברכות האמורים לשאר האחים שהם לזמנים רחוקים, לכשיכנסו לארץ, אלא אתה בעצמך יודוך אחיך, וכן הוא אומר בדברי הימים (א' ה') יהודה גבר באחיו, וכשיבא זמן שידך בעורף אויביך ותתגבר על האויבים אזי ישתחוו לך וגו' וימליכוך עליהם, וזה היה בימי שאול כשעשה דוד הנצחון הגדול בעורף אויביו המליכוהו ישראל עליהם.

{ט} גור אריה וגו'. רז''ל (זהר ח''א רלז:) אמרו מתחילה גור ואחר כך אריה וצריך לדעת למה הוצרך להזכיר זמן היותו גור?

עוד צריך לדעת אומרו מטרף בני עלית?

ורז''ל אמרו שעל אומרו טרוף טורף הוא אומר לו בני עלית פירוש סלקת עצמך, ולדבריהם ז''ל תתפרש תיבת בני למעלה ולמטה על זה הדרך מטרף בני פירוש יוסף, עלית גם על זה הדרך מטרף של יוסף, בני, פירוש אתה בני עלית.

ואמר תיבת בני לשון חיבה וקירוב הלב. אלא שצריך ערב שיעקב חשדו ליהודה לומר עתה עליו שעלה מהחשד, והדעת נותנת כי מעולם לא עלה על דעת יעקב שאחים ישלחו יד ביוסף לחשוד אחד מהם, אלא שדברי רז''ל הם דברי קבלה.

עוד צריך לדעת אומרו כרע רבץ וגו' מי יקימנו, כי מלבד שאין משמעות לפשטיות הדברים למה דבר לשון נסתר, ושינה מסדר שהתחיל לדבר בו בדרך נוכח, כאומרו: אתה יודוך וגו' בני עלית.

אכן יתבארו הכתובים על פי הקדמה אחת זכה וברה אשר האירה עינינו בדברים נחמדים מאור תורתינו, והוא כי אדם הראשון הוא אילן שבו היו תלויים כל הנשמות של הקדושה שיצאו לעולם מיום היות עולם ואשר עתידין לצאת, וכשחטא אדם שלט חלק הרע וישב ממנו שבי לאין מספר. ודרשו מעל ספר אנשי אמת מה עצמו השבויים מהקדושה בקליפה, והן עם ה' משתדלים מיום היותם לברר ולהוציא בולעו מפיו, והולכים ומבררים ומוציאים מידו באמצעות מקור הקדושה אשר נטע ה' בתוכנו היא התורה והמצות. גם לפעמים באמצעות דביקות הנפש הקדושה בנפש הטומאה לאונסה תוציא נפש חיה למינה, והוא סוד (וישלח ל''ג) ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ששאבה נפש דינה הקדושה לנפש קדושה מינה, שהיתה נתונה תוך שכם, ואמרו ז''ל (קהלת יעקב) כי הוא נפש ר' חנינא בן תרדיון. והוא רמז רחבת ידים. ולפעמים תצא הנפש מעצמה לעולם לצד השרצת נפשות הקליפה בעולם תצא גם היא, ובצאתה תהיה מובדלת מאוצר הקליפה טבעה, ותאוה ללכת בדרך הטוב, והוא סוד נשמת הגרים המתגיירים מעצמם, וחושקים להסתופף בצל הקדושה.

ובכלל דבר זה גם כן באמצעות דבר מגונה ביותר יבחר השבאי שהוא אדם בליעל להוציא נפש הקדושה ששבויה בידו, במקום קליפה שהיא בחינת העון, שיהיה יותר מגונה. וזה לך האות רות המואביה יצתה מזנות אב ובתו, ונעמה העמונית, ותבחין לדעת כי רות שיצתה ממנה שלשלת מלכות בית דוד היתה ממואב שהיא בעלת עבירה בחציפות יותר, ומעשיה מוכיחות עליה, כאומרם ז''ל (ב''ק לח:) ונעמה יצתה מעמון שלא היה העון מזוהם כאחותה.

ויש לך לדעת כי אם היה עושה מעשה לוט אדם אחר, לא היו יוצאים באמצעותו ב' פרידות הטובות, אלא לצד לוט שהיה גדול בבחינתו, כי גם בחינת הרע יש בה הדרגות גדולות זו למעלה מזו כפי בחינתה, וצא ולמד מהאומות שהם ענפי הקליפה שיש בהם מלכים גדולים ומלכים קטני הערך ושרים וגו'. והוא סוד אומרם ז''ל (סוטה מט:) בעקבות משיחא, כונתם בזה כי לצד שאנו מבררים כל תפיסת הקליפה מהקדושה, כשיגיע הבירור לסוף דבר שהוא העקב, וכינו התכלית לעקביים כי הוא סוף אברי האדם, ולזה תמצא כי בזמנים הראשונים היו מתבררים מהקליפה נפשות גדולות.

וצא ולמד האדם הגדול בענקים אבינו ועטרת ראשינו הוא אברהם גר צדק ראשון שבגרים, ושרה אמנו ורות המואביה ובדורות אחרונים שמעיה ואבטליון, אונקלוס הגר. והן היום הגם שמתגיירים להיות שספו תמו ניצוצי הקדושה מתוך הקליפה ולא נשארו כי אם בעקבות, גם כח המברר בבחינה עצמה קטנה. והוא סוד אומרם ז''ל בזוהר (ח''א'' רנח.) דנגעו רגלין ברגלין, כי כל בחינה תברר בחינתה, ועל פי הקדמה זו תשכיל עצת ה' אשר יעץ על יהודה ושלח מלאך והכריחו לבא אל הקדשה (ב''ר פ' פ''ד) כי באמצעות היות הדבר בלתי הגון על פי התורה לשכב את כלתו, ובאמצעות היות יהודה אנום על פי הדיבור נעלם דבר איסור ממנו, ולא ידע כי כלתו היא. ובזה הוציא ממקור הטומאה ענף מופלא שבקדושה, פרץ וזרח, שהיו שבוים בבחינת הרע, והיה אדם בליעל רובץ עליהם לצד גודל מעלתם.

וצא ולמד כמה צדיקים יצאו מהם, ושלשלת המלוכה של בית דוד. וזולת יהודה שהוא בחינת המלוכה לא היה אדם יכול להוציאם מידו. גם זולת דמיון מעשה הרע כי יבא אל כלתו, אין מציאות להוציאם. ובאמצעות דמיון הרע הרי זה נכנם למדור הרע והוציא שלל רב.

והן הנה הדברים שאמר הכתוב גור אריה יהודה פירוש מתחלה קודם מעשה תמר הוא גור, וזה הוא שרמז בתחלת דבריו באומרו אתה יודוך אחיך מלבד מה שפירשתי במקומו, כפי זה יתבאר. עוד על זה הדרך, אתה יודוך פירוש לא היה לך אלא גדולת עצמך שיהיו אחיך כפופים לך, אבל לא היתה מדה זו נוהגת לדורות.

וצא ולמד מה גדולה היתה לבניו, לבד פרץ וזרח שבאו ממעשה הרשת אשר פרש אלהים, ולבסוף אריה שנתגבר ונתעלה, ופירש מנין זכה לעלות מעלה זו ואמר מטרף בני עלית, פירוש מאותו טרף אדם שטרף בחינת הרע מאדם הראשון נשמות המופלאות, ובאמצעות מעשה תמר הרוחת אותם, מזה היתה עלייתך וקנית בנים שמלכותם מלכות עולמים, שזולת זה לא היה בענפי נשמתך גדולה לדורות אלא לך לבדך.

ואומרו כרע רבץ וגו' פירוש כי אותו הטרף שממנו היתה עליתו, כרע רבץ עליו אותו שנאמר בו (ד' ז') לפתח חטאת רובץ ולא היה לו מציאות להקימו מעליו ולהוציאו ממנו האבן יקרה. ורמז באומרו אריה ולביא כי בחינה שתקפה בנפש הלא היא בחינת ארי, ולזה צריך בחינת ארי שבקדושה שהוא יהודה להקימו ולהוציאה מתחת ידו. ומעתה לא יסור שבט מיהודה לעולם מלכותו מלכות כל עולמים כי קנה יסוד המלוכה עד כי יבא שילה שאליו אנו מקוים יום יום צפינו לישועה.

{יא} אוסרי לגפן וגו'. הן רבו מפרשי כתוב זה, וכולן דרך דרש דרשו. ואולי שיכוין עוד לומר על ביאת מלך המשיח האמור בסמוך עד כי יבא שילה וגו', ואמר ולו יקהת עמים שאליו עמים ידרושו אמר שיאסור במאסר ובתפיסה לפני הגפן, שהם ישראל שנמשלו לגפן, דכתיב (תהלים פ'): גפן ממצרים תסיע יאסור לפניהם עירה פירוש כל האומות הנמשלים לחמור, דכתיב (יחזקאל כב): אשר בשר חמורים בשרם. וכן דרשו ז''ל (קידושין סח.) בפסוק עם החמור עַם המשולים לחמור.

ולשורקה, פירוש לפני ענף אחד מהגפן הנקרא שורק, יאסור ג, בחינת זכר ונקיבה, ולבחינת זכר יקרא עַיִר, ולבחינת נקבה יקרא אתון. ואמר כנגד הגפן שהוא כללות ישראל אוסרי עירה, שהוא בחינת הזכר שהוא תוקף האומות, וכנגד ענף אחד מישראל אמר אתונו, לומר לצד בחינת הנקבה לא יצטרך לכל ישראל אלא באמצעות ענף אחד די.

או יאמר על זה הדרך שהכתוב מדבר בב' הגאולות המפורסמות:

הא' היא של מצרים,

והב' היא גאולה העתידה בעז''ה,

וכנגד גאולה הא' אמר אוסרי לגפן על דרך אומרו גפן ממצרים תסיע שאז כפה ה' לפניהם בחינה אחת הנקראת עיר, והוכנע לפני הגפן.

וכנגד גאולה הב' בעז''ה שתהיה בימינו אמר ולשורקה פירוש בעת אשר ישרוק ה', דכתיב (זכרי' י') אשרקה להם ואקבצם אז בני אתונו אמר לשון רבים, לומר כל בחינת האומות, כי ביציאת מצרים לא הכניע ה' לפניהם אלא ראש אומות שהם מצרים וכנען, שהם ז' עממין שהם היו ראש ותגבורת לכל האומות, אבל ע' אומות לא הוכנעו ולא ניתנו להם, אבל לעתיד לבא בעז''ה לא יניח מהאומות אומה גדולה או קטנה שלא תנתן להם, והוא אומרו בני אתונו פירוש מלבד עירה אלא גם בני אתונו, ואולי נוכל לומר עוד על דרך מה שאמרו בזוהר (פנחס רלא:)

כי בסטרא אחרא הנקבה היא יותר חזקה מהזכר

כי הזכר נוטל יותרת שלה ונקרא יותרת הכבד, וכדבר הזה. ובחזיון הראוני בחלום שהאבקתי במלחמה עם הזכר, ויהי נקל בעיני להכניעו והפלתי אותו בכחי, ולנקבה נתאמצתי בכל כחי כמה פעמים ואחר כמה טרחות יכולתי להשליכה כמה מעלות למטה לארץ, אך לא כבעלה הזכר. ולזה אמר כנגד גאולה העתידה ולשורקה עת אשר ישרוק ה' ויקבצם, בני אתונו אותם שבאים מכח הנקיבה, גם אותם יאסור ה' לפני בני ישראל.

ולא יקשה בעיניך שאנו מחלקים דברי הכתוב, חלק בימי משה וחלק בימי המשיח, כי הלא ידעת דברי הזוהר הקדוש (ח''ב קכ.) כי משה הוא הגואל אשר גאל את אבותינו הוא יגאל אותנו וישיב בנים לגבולם, דכתיב (קהלת א') מה שהיה הוא שיהיה ר''ת משה ולא יקשה בעיניך דבר זה באומרך הלא מלך המשיח משבט יהודה מזרעו של דוד המלך ע''ה, ויש אומרים (סנהדרין צח:) דוד עצמו מלך המשיח, דכתיב (יחזקאל ל''ז) ועבדי דוד מלך עליהם, כמשמעו, ואם כן היאך אנו אומרים שהוא משה הבא משבט לוי?!

יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה, ע''ה היא כלולה מי''ב שבטי ישראל כי כל הס' ריבוא היו ענפיה ע''ה, וענף שבטו של דוד במשה הוא, ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך וכהן ולוי ונביא וחכם וגבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח והוא דוד, והוא ינון ושילה.

כבס ביין וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ז''ח פרשת בראשית) כי גלות ד' שבו יגלה הגואל העצום צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה, וזולת זה יתעכב מבוא, ולזה רמז באומרו כבס וגו' פירוש כי כחו של המלך המצופה שילה שמו הוא בחינת עסק התורה שיתעסקו ישראל ביינה של תורה, ועיין מה שפירשו בפסוק (שהש''ר פ''ב) הביאני אל בית היין, ואמר כי באמצעותה יהיה לבושו שהוא כינוי למלכות, נכון אליו ללובשו, ואומרו ובדם ענבים וגו' נתכוין לומר כי אם יגיע זמן הגאולה ולא ימצא יין, פירוש שאין בנו תורה, תהיה הגאולה באמצעות עול ותוקף הגלות, אשר יצירון האומות לישראל, כאומרם ז''ל (סנהדרין צז:) כי כשיגיע קץ הנחתם ולא יהיה בישראל זכות לגואלם, יעמיד להם מלך קשה כהמן וכו', והוא אומרו ובדם ענבים, כי באמצעות היסורין יזדככו הנפשות ויתבררו ניצוצות הקדושה כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה, אלא שזו מלאכתו נאה וזו מלאכתו בלתי נאה.

ואומרו ענבים כי באמצעות היסורין תגמר הכנתה כגמר בישול פרי הגפן שהם הענבים. וגם רמז כי לא ישלטו האומות לשפוך דם, לזמור אילן או ענף או אשכול, אלא ענבים, פירוש גרגרין. ואמר סותה, לרמוז מדרגה קטנה למטה מהכסות כי הסות ירצה לשון כיסוי ההכרחי, לשון מסוה, והכוונה בזה כי הפרש גדול יהיה בין אם תהיה הגאולה באמצעות התורה והמצות, אז יגלה בגילוי מלכות עליון, ותהיה באמצעות הנקמה אשר תהיה בישראל יהיה בבחינת עני ורוכב וגו'.

{יב} חכלילי עינים וגו'. יכוין על דרך אומרו (תהלים ס''ח) מוציא אסירים בכושרות ודרשו ז''ל (במד''ר פ''ג) בכי ושִׁירוֹת בכי למצרים ושירות לישראל, והוא אומרו חכלילי עינים, לשון אדמימות שהוא ענין הדינים שכל האדמימות יורה על עוצם המשפט, כי דמים בדמים נגעו. ואמר מיין פירוש ממקור הדין שהוא היין. או ירמוז סיבת הנקמה היא מיין, פירוש מצד מה שחבלו ופשעו בני תורה מללמוד, לבי לבי על דבר זה, מעי מעי על אשר מנעו בני עולה אותנו מעסוק בתורת אל חי, ועל זה ינקום נקום בהתעוררות תגבורת הדינים. ובזמן עצמו ולבן שינים מחלב יראה לנו לובן שינים מחלב, ואולי שירמוז באומרו ולבן על ישראל שקראו ה' בן דכתיב (ירמי' ל''א) הבן יקיר לי. ואומרו מחלב הוא בחינת החסד והרחמים אשר יעורר עלינו אבינו הזמן עצמו שהוא נוקם נקם, והוא אומרו (מיכה ז') כימי צאתך וגו' כשם שאז היה בכי ושירות, כמו כן יהיה במהרה בימינו אמן.

{יד} יששכר וגו'. אומרו חמור גרם פירוש יציאת אמו על ידי שנער החמור, (נדה לה) זה היה סיבה שיששכר רובץ בין המשפתים ואינו מיושב תמיד במקומו, והוא טעם שבני תורה שהם ענפי יששכר יסובבו מעיר לעיר, כי המעשה הבלתי נכון יוליד ענפיו, והיא לאה עשתה דבר שהוא למראית העין חוץ מדרך המוסר, גם היוצא ממנה ימצאנו כדרך זה, ואף על פי כן חפצים בעמלה של תורה בנועם.

וירא מנוחה כי טוב פירוש מנוחה העליונה, כי טוב, פירוש בהביט ובהתבונן האדם בכל הנאות העולם הזה הנרגשות, כמו שתאמר תאות המאכל והמשתה אין העריבות של אותו דבר צודק מצד עצמו אלא מצד הגוף, אשר הוא כלי ריקם שעומד למלאות, שכן הטביע בו היוצר שלא יוכל להתעכב ריקם כלל. ולזה כאשר יהיה האדם שבע, לא מלבד שלא יקח עריבות למאכל ההוא אשר נכספה וגם כלתה נפשו אליו באותה שעה עצמה קודם שמילא כריסו, אלא שימאס בו כמואס ברע. וזהו שאמר הכתוב (משלי כג): פתך אכלת תקיאנו, פירוש הפת של העוה''ז, אם אכלת אותו אחר כך תקיאנו, כי תמאס מהכניסו לתוך פיך.

גם בדבר אשר יחשוק בו האדם למראית העין ויתאו לבריה נעימה, כאשר יחקור בטיב החקירה יראה שאותו יופי ונעימות אינו אלא מראה היולי. כי בהתבונן האדם בבשר ובעור אשר מהם בנוי כל יופי ותואר באדם, יראה וישכיל בהתבונן בהם כי אין בהם נעימות, ויתמאס בבשר אדם מגשת אליו, ואין הכל אלא דמיון. אבל הטוב האמיתי והנעימות הצודק הוא של עולם העליון, ולזה אמר וירא מנוחה כי טוב, פירוש העולם שנקרא מנוחה שהיא טובה. לשלול הטוב הנדמה בעוה''ז כנזכר, ואת הארץ כי נעמה כפי האמת. ויט שכמו לסבול צער העוה''ז ויהי למס, פירוש שהיה הוא עצמו מס עובד, פירוש שפינה עצמו לעבוד ה' ועשה עצמו כמס הניתן. כן נתן עצמו להיות עובד עבודת הקודש העריבה והנעימה.

עוד ירמוז באומרו ויהי למס עובד, שכל הנבראים יעלו לו מס לפרנסתו ויעבדוהו לבן תורה, וכמו שמצינו ליששכר עצמו שהיה זבולן עובד אותו, וכן בכל דור ודור.

{טז} דן ידין וגו'. אולי כי לצד שאמר שמשון (שופטים טז) תמות נפשי עם פלשתים, לזה אמר יעקב כי ישנו בגדר עם שופטי ישראל המיוחדים למעלה באין הפרש ולא יגרע מצדיק עיניו והוא אומרו כאחד שבטי ישראל פירוש כאחד המיוחד שבכל שבט ושבט מישראל, כי כל השבטים היו בהם שופטים לישראל.

{יט} גד גדוד וגו'. מבליע ברכתו בשמו, ופירוש גד לשון גדוד פירוש מחנה ולשון גדייה. ולשון משיכה, ולשון היקף שכולם במשמעות גד, ועיין בערוך בפירוש תיבת גד. ואמר גד גדוד אויביו יסובבוהו על גדותיו, והוא יגוד פירוש יכרות אותם, עקב, פירוש עד כלה.

עוד ירצה גדוד פירוש לשון מחנה שיתרבו גדודיו, ויהיה מחנהו משוך והולך, והוא אומרו יגודנו, ואומרו והוא יגוד פירוש יקיף לכל מחנה ישראל וילחם בעדם. עקב, פירוש עד שינחלו כל נחלתם.

{כ} מאשר שמנה וגו'. אולי שיכוין לומר כי השגה זו מאמצעותו השיג אותה, והוא אומרו מאשר וגו' פירוש מצדו או מצד זכותו או מצד השתדלותו.

{כב} בן פורת יוסף. טעם הכפל הוא לומר כי לב' צדדין ראוי הוא לפרות:

הא' לצד מה שהוא יוסף כאומרם ז''ל (סוטה לו:) ראוי היה יוסף להעמיד י''ב שבטים.

והב' בן פורת עלי עין על אשר לא זנה אחרי עיניו.

ואומרו בנות צעדה יתבאר על דרך אומרם ז''ל (תנחומא) שאשת פוטיפר קראה כל נשי השרים והגדולים, והכניסה יוסף לשרת לפניהם, וקבוצם והקפם היה כאצעדה זו, עלי שור, כדי להביט בו, אף על פי כן רוח הקודש מעידה עליו שלא הביט און, וכשם שהוא לא הסתכל בהם כמו כן לא תשלוט עין הרע בו.

{כג} וימררוהו ורובו וגו'. פירוש מתחלה חשבו להרגו, דכתיב (לעיל ל''ז כ') לכו ונהרגהו, או על דרך אומרם ז''ל (ספר הישר פ' וישב) כי קודם שהשליכוהו לבור כשהפשיטוהו חבלו בו כמה חבלות והצרו לו וכנגד זה אמר וימררוהו, ואחר כך נתיעצו עליו להשליכו לבור ולמוכרו לנכרים. וכנגד חלוקות אלו אמר ורבו, פירוש הרבו להצר, וישטמוהו בעלי חצים, היא אשת פוטיפר וחברותיה המוסבות במסיבתה שבקשו ממנו חיציו שהוא זרע היורה כחץ.

או אולי יכוין כל הכתוב על פרט זה וימררוהו, הם בחינת הרע המפתה לעשות רע, וזה היה לו סיבה שיפוזו זרועי ידיו לצד שנכנס בגופו היצר הרע וכמעשה (קידושין פא.) רב עמרם חסידא, והנה בחינת הקליפה יתיחס לה שם מרה, לזה אמר וימררוהו כוחות הרע. ורבו על ידי שרבו כוחות הרע עליו ואנסוהו על העבירה ורבו על המונע, וישטמוהו בעלי חצים, הם הקליפות אשר מחטיאים את האדם להוציא זרע לבטלה היורה כחץ, ואמר לשון משטמה כי כוחות הרע יחשבו לרעה כמשטמים לקדושה להשחית חמדה, ואף על פי כן נתגבר כארי ולא ירה חצו, אלא ויפוזו זרועי ידיו.

ואומרו מידי אביר יעקב, פירוש כי ה' עזרו על דרך אומרו (תהלים לז) ה' לא יעזבנו בידו ונתן לו אבירות כנגדם, כי ה' הוא העוזר נגד המסית והמדיח. ואומרו משם רועה אבן ישראל, כאן רמז (תהלים קיח) אבן מאסו הבונים ויוסף באמצעות צדקו אשר שמר ברית קודש זכה באבן הראשה. והוא סוד (משלי י) צדיק יסוד עולם שנקרא רועה אבן ישראל והבן, ומשלו נתנו לו.

{כה} מאל אביך וגו'. פירוש כי מאלהי אביו הוא שהשיג המושג אליו, ורמז כי בזכות אביו היה הדבר. והתפלל שכמו כן תמיד יהיה בעזרו, והוא אומרו ויעזרך. ואומרו ואת שדי פירוש גם שם שדי שהוא השם שבסעד בחינת נפש יוסף כידוע למביני סודי התורה, גם זה היה בעזרו להצילו מבית אל נכר וברכו בו.

עוד ירצה באומרו ויעזרך ויברכך על זה הדרך שהגם שאל עזרו ושדי שגבו להנצל מן החטא, אף על פי כן מחזיקים לו טובה על הדבר, והם בעזרו ומברכין אותו, כאלו ממנו היה הדבר. ולך נא ראה מה שפירשתי (תהלים לז) בפסוק ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו.

ובדרך רמז ירמוז הכתוב על דרך אומרם ז''ל (ברכות י.) התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, והוא אומרו מאל אביך, תלית ההטבה המושגת לך שהיא מזכות אביך, בזה ויעזרך, פירוש יתכנה העזר לך בזכותך.

עוד ירמוז על דרך אומרם ז''ל (ב''ב נח.) אין עושין נס אלא למי שעתיד לעמוד בצדקו, והוא אומרו מאל אביך היה לך דבר זה, ומעתה ויעזרך לבל תכשל בדבר כיעור להעמיד ניסו במקום נאמן.

{כז} בנימין זאב יטרף. נתכוין אל שאול שעשה מעשה זאב שטורף במהירות, כי מנהג הזאב הוא שאינו מתעכב בטריפתו אלא כל כך הוא ממהר וטורף, כמו כן עשה הוא ולא המתין לזמן שקבע לו שמואל אלא מהר (ש''א י''ג) לטרוף עמלק. ומזה היה סיבה שלא אכל אלא בבקר ונפסקה מלכותו. ואומרו ולערב פירוש לעת ערב מלכותו יחלק שיאמרו (שם י''ח) הכה שאול וגו' ודוד ברבבותיו.

או ירמוז שבאמצעות סיבתו תתחלק מלכות בית דוד על דרך אומרם ז''ל (יומא כב:) כשאמר דוד אתה וציבא תחלקו השדה יצתה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו המלכות, ומאז העריב שמשן של ישראל בעונות.

{כח} כל אלה שבטי וגו'. צריך לדעת מנין זה של י''ב, אם לוי בכלל אם כן אין הכתוב מונה ליוסף אלא באחד, ויעקב אמר אליו (מח ה) אפרים ומנשה כראובן ושמעון, ואם אין לוי בכלל כמו שמצינו שהכתוב לא מנאו בחומש הפקודים בחשבון י''ב שבטים שבדגלים ג' בכל דגל, קשה למה יגרע לוי מברכת אביו?

ואם לצד שלא מצינו לו אלא קנטור, ולא אמר אלא המבורכים, אם כן לא יבא במנין גם ראובן ושמעון?

ואולי כי לא התחיל הכתוב למנות אפרים ומנשה במנין שנים עד אחר יציאת מצרים, וכאן מנה הכתוב יוסף, וזה דוחק.

והנראה לומר בזה הוא כי לצד שאמר הכתוב איש אשר כברכתו ברך וגו' ומצינו שיעקב כלל שמעון ולוי בכלל אחד לזה מנה שניהם באחד.

אשר דבר וגו' ויברך וגו'. הגם שראינו שלא ברך ראובן ולא שמעון ולא לוי, יגיד הכתוב כי דבורו הקשה להם היא ברכתם, והוא אומרו אשר דיבר וגו' ויברך וגו' ומה שאמר לראובן דברי קנטור, שם צוה את הברכה על דרך אומרם (ספרי בהעלותך):

עתידה עבודה שתחזור לבכורות.

וכפי זה כיון שקבע לו שם הבכורה עתיד הוא לעמוד לשרת לעתיד לבא. ותמצא שהצדיקים צופים ומביטים על העתיד, ולטעם זה השתדל יעקב לקנות הבכורה מעשו, לבל יהיה לו חלק בעבודה לעתיד לבא. והגם שנתנה העבודה ללוים שקולים הם ויבואו שניהם לעבוד עבודת הקודש, כי מעלין בקודש ולא מורידין. וגם שמעון ולוי ברכם במה שאמר ארור אפם זו היא ברכתם שקלל לתגבורת המקלקל ומריע, גם מה שחלקם והפיצם הוא להשגת תכלית האושר גם כן.

אשר כברכתו. פירוש הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה, יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה, ונתכוין יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה, המלך במלכות והכהן בכהונה וכן על זה הדרך ולא הפך המסילות.

ברך אותם וגו'. אמר אותם לשון רבים, להיות כי ברכת כל אחד ואחד תועיל לעצמו, ולכל אחיו, כמו שתאמר כשיברך למלך שידו בעורף אויביו, הנה מגיע הטוב לכל אחיו. וכן כשירבה מעלת אחד ושפעו והדרגתו, לכל אחיו יגיעו גם כן מקצת דבר, לזה אמר איש אשר כברכתו ברך אותם.

{כט} ויצו אותם וגו'. להיות שמקודם קרא לבנו ליוסף והשביעו להתטפל בקבורתו, שלא יחשבו שלא חייב אלא יוסף בלבד ולא להם, לזה צוה לכולם יחד כי כולן יתעסקו בו. ולא הוצרך להשביעם כי הם יעשו כדבריו, כמו שפירשתי בדברי יוסף שאמר ליעקב (מז ל): אנכי אעשה כדבריך.

{לא} שמה קברו וגו'. להיות שהמערה בעלה הראשון היה עפרון, לזה אמר שמה קברו את אברהם ואת שרה הרי נתמעטו בעליה הראשונים, ועמדו יורשי אברהם שהם יצחק וישמעאל. שמה קברו את יצחק וגו' נתכוין למעט חלק ישמעאל ועמדה ליורשי יצחק שהם יעקב ועשו, שמה קברתי את לאה בא למעט עשו, והעד בקברי אשר כריתי לי, ודרשו ז''ל (סוטה יג.) וכו'.

{לב} מקנה השדה וגו'. אחר שרמז להם הקנאת זכות המערה לו לבדו, חזר על פרט אחד שישנו בערעור על המערה, והם בני חת שיכולין לערער מדינא דבר מצרא, ויוציאנה מידם, והגם שכפי הדין אין דין המצר בלוקח מן הגוי, זה דוקא אם המערער ישראל, והטעם כמו שאמרו בש''ס (ב''מ קח:)

דאמר ליה אריה אברחי לך ממצרך

אבל במציאות שלפנינו אין טעם זה צודק, והגוים יטענו דין המצר להוציא מיד בני יעקב. ולערך טענת מצר לא יספיק מה שקבר אברהם ושרה ויצחק ורבקה וכו', וכמו שכתב רמב''ם בפרק י''ג מהלכות שכנים:

שבין בנה בין חפר וקלקל הרי הוא כשליח ומנכה לו אם קלקל.

לזה אמר מקנה השדה מאת בני חת, באופן שאין להם דין בר מצרא, ועיין מה שכתבתי בפרשת חיי שרה, וטעם שלא סדר הכתוב פרט זה סמוך לקנייה מעפרון, כי אין קנייתו מבני חת בגדר ושיעור קנייתו מעפרון, כי עפרון הוא בעלים הראשונים שקנה מידו אברהם, ובני חת אינן אלא כת שיש בהם מיחוש ערעור מדין בר מצרא, לזה בא דבריהם באחרונה.

{לג} ויכל יעקב לצוות וגו'. הא למדת שלא על יעקב נאמר (קהלת ח') ואין שלטון ביום המות, שהיה הדבר ברצונו וברשותו עד שכלה לצוות לבניו כרצונו, ואז ויאסוף רגליו וגו' והוא מאמר רז''ל (תענית ה:)

יעקב אבינו לא מת,

שאילו שלט בו המות לא היתה לו שליטה עד עת יחפוץ לאסוף רגליו, וצא ולמד מה שאמרו ז''ל בפירוש פסוק (קהלת פ''ח) ואין שלטון שאין מי שיתלה אונקלומא וכו':