{ב} דבר ואמרת וגו' כמעשה וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר דבר ואמרת?

עוד מה חידש במאמר זה אני ה' אלהיכם, וכי עד עתה לא ידעו זה?

ועוד מה היא כוונתו במצות כמעשה וגו' אם אין ידוע מה המעשה שעליו תבא המצוה, וכמו כן מעשה ארץ כנען?

ורז''ל אמרו (תו''כ) שהקיש מעשה מצרים למעשה כנען ולדבריהם ז''ל קשה למה כפל המצוה, ואם להשמיענו בא, שמעשה ב' הרשעים שוה, מה צורך לתורה להודיענו דבר זה?!

עוד צריך לדעת למה ציין ארץ מצרים באומרו אשר ישבתם בה וכי יש ארץ מצרים אחרת?

עוד ציין ארץ כנען ואמר אשר אני מביא וגו' שנראה שיש אחרת ולא ידענו זולת זו, ולו יהיה שתהיה ארץ כנען אחרת, כיון שאינה ידועה, מנין יהיו מעשיה נודעים לצוות עליהם?

ונראה כי לפי מה שהסמיך למצוה זו מצות העריות, גם ממה שאמר בסוף הפרשה (פסוק כד) אל תטמאו בכל אלה וגו' כי בכל אלה נטמאו הגוים, הדברים מוכיחים ומגידים, כי מעשה ארץ מצרים כמעשה ארץ כנען הוא מעשה עריות, ובזה נבא לפרש הכתוב על נכון.

הנה ידוע הוא כי כל מצות אשר צוה ה' לעם קדושו הם מצות שיכול האדם לעמוד בהם, ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות, הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם, זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם, והם:

מרחק הרגש ראות העין,

ומרחק בחינת החושב,

ואם ב' אלו לא יעשה אין אדם שליט ברוח זה לכלותה ממנו, כי כל שלא תהיה לו הרחקת הרגש הראות בדבר, הגם שירחיק בחינת החושב לא ישלוט בעצמו לכלות ממנו הכרח החשק. וצא ולמד (קדושין פא.) ממעשה של רב עמרם רבן של חסידים שהגם היותו מושלל מבחינת החושב נתנצח מבחינת הראות, גם ממעשה רבי מתיא בן חרש (ילקוט שמעוני פ' ויחי) שבחר לסמות עיניו למיחוש הכרחה, אשר מהם תבא בדבר הרע, הגם שהיה מושלל מבחינת החושב כאשר מעשיו מוכיחות. גם אם יושלל מבחינת הראות, אם לא ירחיק בחינת החושב, מחשבותיו יחייבו לבקש ולהתלהט אחר המעשה.

וצא ולמד ממעשה שהובא בש''ס (ע''ז כב:) באותו גוי שקנה ירך בשר וחטט בו כדי וכו' ובעל וכו' ע''כ. וזהו יהיה תולדות החושב הכריחתו עשות מבלי בחינת הראות. נמצאת אומר שבאחת מהב' תהיה מושללת מהאדם שליטה בעצמו בדבר זה, ואין צריך לומר בהצמד ב' דברים ראות וחושב הן האדם חלוש כנגד תאותו, ואין צריך לומר אם ישלח ידו ואכל מעט מן הרע הזה הנה הוא מסור ביד תאותו. מעתה תחבולות האדם להעריך מלחמה נגד בחינה זו היא בשלילת ממנו ב' דברים, ובזה תהיה נרכבת באדם תכונה לבל יתלהט אחר זה, וישלוט הרצון בחפץ הטבעי, והוא טעם אמרו ז''ל (ברכות לד:)

במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד.

כי הצדיקים גמורים תכונת רצונם נוצחת החפץ מבלי צורך התעצמות, מה שאין כן בעלי תשובה.

ובזה נבא אל הביאור הנה האדון ה' צבאות נתחכם בצוותו מצוה זו ודבר נגד יצר הרע, שיאמר איך יכול אנוש טבעי למשול בתאותו אשר היא אנסתו, דבר זה הוא מושלל מהדעת שיחייב ה' שמירתו לכל בהשואה. אלא לאנשים אשר יכולין לעמוד ויש כח ברצונם לשלול החפץ בזה, והם אותם שלא באו לידי מבחן הראות והחושב באלו וכדומה דבר הכתוב. אבל במי שעברו בחינה הנזכר כפי הטבע אין אדם שליט ברוחו, למנוע מעצמו חשק המכריחו, ועל זה נתכוון ה' בנועם דברי אלהים חיים ואמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם, פירוש הגם שישבתם במקום שאנשיה בני זנונים ולא תמנע מכם בחינת החושב לצד ישיבתכם ביניהם כל הזמן ההוא כאומר אשר ישבתם בה ואין ישיבה אלא עכבה וזה יסובב תגבורה החפץ בכם אף על פי כן אנכי מצוה אתכם שתתעצמו לנצח החשק לבל תעשו כמעשיהם.

ואמר עוד וכמעשה ארץ כנען וגו' אשר אני מביא אתכם שמה וגו' פירוש אף על פי שאתם באים למקום אשר שם הרגיעה שידה של בחינת הרע הזה ונמצא בחינת החושב מתעוררת אף על פי כן מחייב אני אתכם לבלתי עשות כמעשיהם. ולצד שיאמר אדם כי אין מעצור ברוחו בדבר זה, לכן הקדים ה' בתחלה דברו הטוב ואמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם, כי הן אמת במין אנושי זולת ישראל ישנו בטענה זו כי לא ימצא בכחו למנוע עוצם חשקו ממנו, מה שאין כן אתם בני ישראל לצד היותי ה' אלהיכם והיא השגה אלהות בכח האלהי ינוצח כח הטבעי גשמי, כי הצורה תשלוט בחומר כשיסכים איש ישראל להתדבק בה' אלהיו ישלוט בטבעו, והוא כמאמרם ז''ל (ב''ר פל''ד) שאמרו:

הצדיקים לבם מסור בידם והרשעים הם מסורים ביד לבם.

הכוונה בזה כי החפץ והחשק ישנו בלב האדם והרצון הוא במוחו והם ב' מדרגות שנתן האדון בבני אדם וכשתזדמן לאדם דבר ערוה הלב חומדה ואין גמר בחימוד זה ויכול הרצון התלוי במוח למנוע החפץ ולא יעשנו הגם שיחמוד. הלא תמצא בבני אדם שמקבלים תענית הגם שהחפץ יתגבר בהם לאכול יבא הרצון וימנענו וכן על זה הדרך, וצדיקים תמיד מתנהגים כסדר זה ולבם מסור בידם שהגם שיתאוו תאוה בלבם, יבחר השכל שהיא הנשמה, ואם ישנו באזהרה מה' או מכללי התיעוב ישלול הרצון בו וימנע החפץ הגם שישנו, אבל הרשעים הם מסורים ביד לבם לכל אשר יבא החפץ בלב לא ימנעהו הרצון, ואולי כי אין להם נשמה או שכבר פגמוה ונכנעת היא לפני הרוח שבלב. ולכן אמר ה' כי אני ה' אלהיכם פירוש להיות שבחינת הנשמה בה ה' משרה אור שכינתו באדם בסוד (תהלים עח) אהל שכן באדם ומצד זה יש כח באדם לנצח החפץ לפני הרצון.

והוא מה שנתכוון לומר דוד המלך עליו השלום במה שאמר (שם מ) לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי, הכוונה היא שמרוב דביקתו באדון האדונים יתברך שמו לעד עד שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה, שבא החפץ בו והתאוה לעשות רצונו יתברך, שאינו מהכת החפצים דברים המרוחקים מהקדושה וצריכים למונעם בשלילות הרצון, אלא שמעצמו חפץ ברצונו יתברך לשנוא דברים אשר הלב חפץ וחושק בהם. והוא מה שדקדק לומר חפצתי כי אפס חפץ המרגשת, וזה אמר במקום אחר (שם קט) ולבי חלל בקרבי, ואומרו ותורתך בתוך מעי פירוש לרוב חשק עבודת הקודש עד שמרגיש בלומדו תורת ה' כאלו אוכל וממלא בני מעיו ממזון טבעי.

עוד אולי שנתכוון להודיע הקדמה תחת ששמעתיה משם הרב הקדוש מהר''י לוריא זצוק''ל (שער הגלגולים יט) והוא כי לפעמים יתהפך האדם וישתנה מטוב לרע בטבעו ומזגו, ולא ידע מאיזה סיבה והוא עצמו יתמה איך נהפך בדעתו, ואמר כי זה יסובב לצד שלפעמים יאכל אדם מאכל שיש בו חלק מחלקי הרע או יש בו נפש רעה מהגלגולים לסיבת תחלואיהם, וכאשר תכנס הנפש הרעה או ניצוץ הרע בקרבו תטהו מטוב לרע ותגבר בו בחינת הרע, מעתה השומר עצמו ממאכלות הרעות יתגבר החפץ בו בדברים הנוגעים לנפש, והוא אומרו לעשות רצונך אלהי חפצתי וזה היה לי להיות תורתך בתוך מעי.

ולהשכילך במשמעות אומרו ותורתך בתוך מעי. דע כי כל הצומח בין בדברים הכרחיים לחיות הנפש בין בדברים הסגוליים בעולם בין בדברים שהם תענוגי אדם שורש הכל והיוויו הוא מהתורה, אשר היא אם הכל. וכשם שבתורה פשט רמז דרש סוד כן מאכלים של עולם הזה, ועיין בפירוש שיר השירים (ראשון לציון פסוק הביאני אל בית היין) שחידשתי, וכשם שבעשבים יש דברים סגוליים וטבעיים כן יש בתורה מצות סגוליות וכו', והקדמה זו גדולה ויקרת הערך, וכתבתי ראשי פרקים להבינך אומרו ותורתך בתוך מעי כי כל האוכל אשר יאכל יסוד חיותו שבה נתהוה וגדל הוא מיניקת הקדושה שהיא התורה. ומעת פגם אדם הראשון ונתערב טוב ורע בכל אוכל תמצא חלק מהרע, ולזה צוה ה' על ערלת האילנות, ולזה גדל עם החטה מוץ ותבן וסובין הנזרקים, והבדילנו ה' מכמה דברים אשר שלט בהם חלק הרע לבל שקץ נפש הנבחרת, ולזה כשאדם אוכל דבר המותר כאילו נהנה מאור העליון ממאורי אור תורה אלא שנגשם לצד הצלחת יסודי ארץ שצריכים מזון כפי הכנתם והרכבתם, וזה אמר ותורתך בתוך מעי בזה גבר חפצו ותשוקתו לעשות רצונו יתברך כי אין רע בקרבו המסיר חפץ הערב לנפש.

נחזור לענין שבאנו עליו כי בחינת החושב בדבר ערוה תגביר החפץ ותשליטנו ברצון ולא יושג הנצחון החפץ אלא דוקא באמצעות הרחקת הדבר מדעתו ומחשבתו לבל ראות הכיעור ולא יחשוב בו, אבל אם עיניו יביטו בדבר הנה הוא מסתכן, וכמעשה דוד המלך עליו השלום כשנסבב הדבר וראה מה שראה נתעורר לבו שהיה חלל ועשה מעשיו, ואפילו תחלת המחשבה בדבר זה תגרום תגבורת והולדת טבעיות החפץ ותגבורתו, ולזה נתכחם חכם החכמים שלמה המלך עליו השלום ואמר (משלי א) בני אם יפתוך חטאים פירוש בחינת החטא אל תאבה פירוש לא תכנס עם פתוייך בטוען ונטען, כי אריכות הרגשת החושב אפילו לבחינת השולל תפעיל הגברת החפץ ותהפך הרצון אליה. ומצות ה' ברה באה על הדבר בבחינת דיבור ואמירה, דיבור לומר גזירת מלך היא דבר מלך שלטון,

אמירה לשון מענה רך ולשון רוממות לצד שהם ישגם במדריגה זו לאמר עליהם אני ה' אלהיכם ליחד שמו יתברך עליהם.

גם מעלה גדולה היא לשומר בריתו, והיא ההדרגה שאין למעלה ממנה לזה אמר ואמרת.

{ד} את משפטי תעשו וגו'. קשה אחר שאין מדבר אלא בפריצות העריות מה חוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אותנו גם מה היא כוונתו באומרו ללכת בהם?

גם צריך לדעת למה חזר פעם ב' לומר אני ה' אלהיכם?

ונראה לפרש לפי מה שכתבתי בסמוך שהמחשבה בעריות תגדיל החפץ ותמעט מניעת הרצון, חש הכתוב שיאמר האדם להתרחק מכל וכל מפרט זה ויבטל מצות פריה ורביה ומצות היבום וכדומה, ויהיה פרוש ממין זה לחלוטין שארז''ל (סוכה נב:):

אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע.

לזה צוה ה' ואמר את משפטי תעשו שהם ממין עצמו שאסרתי לך אני מחייבך לעשות, ואף על פי כן את חקתי תשמרו שהם העריות שאסר.

או יאמר כי באמצעות שמירת העריות ימצאו הכנה בנפשותם לקיים מצות עשה כאומרו משפטי תעשו ושמירת כל הלאוין כאומרו חקותי תשמרו, מה שאין כן אם יתעיב מעשיו בדרך ההוא תחלה נפשו בתחלואי הטומאה ולא יקיים אחת מהנה, כי טומאת חטא זה משרה טומאה על כל איברי האדם וכוחותיו, וכיון שכן, כל הלאוין לא ימנע מהן כי בכל אבר טומאתו בו. וכן מצות עשה, והגם שיעשה לפעמים איזו מצוה אינה מצוה, כי לא יתרצה בה הבורא יתברך שמו, על דרך אומרו (תהלים נ) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו', כי אין חפץ לה' בהם אלא במצוה הנעשית בקדושה.

ואומרו ללכת בהם יכוין לומר לדרכנו כמין חומר, כי כאשר יהיה האדם טהור וקדוש מהתיעוב יוליד בטבעו לקיים המצות תמיד, על דרך אומרו (שם קיט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך ודרז''ל (ויק''ר פל''ה) שרגליו של דוד מעצמם היו הולכות לבית המדרש לצד ההרגל והחפץ הנבחר, לזה אמר ללכת בהם פירוש שמעצמו ילך בהם בטבעו, כעושה דברים שהטבע עושה לצד שעיקרו וגופו הכל עומד במקום טהור.

עוד יכוין באומרו ללכת בהם על דרך מה שאמר הנביא (יחזקאל לג) צדקת הצדיק לא תזכר ביום שובו וגו', שאם יהיה צדיק כל ימיו וירשיע לבסוף הרי זה הפסיד זכותו ולא ילך עמו ביום לכתו לעולם העליון, לזה צוה ה' ואמר ללכת בהם, פירוש שיתמיד במעשים הטובים ושמירות החוקים כדי שילך בהם ביום נסעו לדרך כל הארץ.

עוד ירצה שלא יקוה האדם לשכר מצות בעולם הזה, על דרך אומרו:

היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (עירובין כב)

שכל מה שיעשה לא יבחר לאכול עולמו בחייו אלא ילך לפניו צדקו לחזות בנועם ה'.

עוד ירצה על דרך אומרו כי נר מצוה ותורה אור, כי עולם העליון רחוק במהלך ובעלות נפש אדם מעולם זה לעולם העליון, אם הוא רשע דרך רשעים כאפילה, ובלכת אדם כשר מצות ותורה שבידו מאירים לו כאומרו (תהלים קיט) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, שהכוונה הוא להיות כי יש בנר מה שאין באור ויש באור מה שאין בנר, כי הנר יש בה בחינה גדולה מהאור כשיהיה קרוב ולזה אמרו רז''ל (פסחים ב) שבדיקת החמץ צריכה בלילה לאור הנר, שהנר יפה לבדיקה להכניסה בחורין ובסדקין ומה שאין כן באור.

ויש באור בחינה גדולה מהנר שרואה למרחוק מה שאין כן בנר, לזה אמר דוד כי מצות ה' יש באורם ב' בחינות הנזכרות:

בחינת הנר בקרוב וזה אמר נר לרגלי שהוא בקרוב,

ובחינת האור למרחוק והוא אומרו ואור לנתיבתי.

וזה אמר כאן ללכת בהם פירוש באורם ילך, שאם לא כן בחשיכה ילך ולא ידע במה יכשל רח''ל.

עוד ירצה על דרך מה שאמר התנא האלהי רבי שמעון בר יוחאי ע''ה (זוהר ח''א קע:) כי רמ''ח אברי האדם ושס''ה גידיו הם כנגד מצות עשה ולא תעשה, ובעשות האדם מצוה באותו אבר שנעשית המצוה, שורה בו שם הוי''ה יתברך, כי המצוה היא אותיות שם הויה חצים מגולה והוא סוד עלמא דאתגליא וחצים מכוסה סוד עלמא דאתכסיא כי אותיות מ''צ בא''ת ב''ש הם י''ה, ודבר ידוע הוא כי הקב''ה הוא שמו ושמו הוא בסוד אומרו (זכרי' יד) ה' אחד ושמו אחד. הראת לדעת כי בעשות המצוה נעשה האדם מרכבה לשכינה ומתהלך ה' בתוכו, וזה אמר ללכת בהם, וחזר ופירש מי הוא ההולך בהם ואמר אני ה' וכאלו אמר ללכת אני ה' בהם, והוא סוד (שמות כה ח) ושכנתי בתוכם. וכפי זה ירצה אומרו בהם כפשטה, כי בעשית המצוה נעשית ההכנה ללכת בה, וזהו סוד אומרו (כו יב) והתהלכתי בתוככם, (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם.

{ה} ושמרתם וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר דברים עצמם שאמר בסמוך?

ויתבאר על פי דבריהם ז''ל (סנהדרין עד.) שאמרו:

וחי בהם ולא שימות בהם, שאם אנסוהו לעבור על אחת ממצות ה' יעבור ולא יהרג.

ואמרו עוד:

כי על ג' עבירות חייב אדם ליהרג ולא יעבור והם:

עבודה זרה,

גילוי עריות,

שפיכות דמים.

מעתה אמר פסוק ראשון סמוך למצות עריות, ולא התנה הכתוב אשר יעשה וגו' וחי בהם, ואמר פסוק ב' לצוות על שאר המצות ואמר וחי בהם לדייק ולומר שבמצות שנאמרו בפסוק שלפנינו שלא אמר וחי בהם יהרג ואל יעבור.

עוד נראה בהעיר עוד למה שינה הכתוב בב' כתובים, בראשון אמר אני ה' אלהיכם, ובפסוק ב' אמר אני ה'?

אכן כנגד ב' בנים דברה תורה:

אחד העושה מיראה

ואחד העושה מאהבה,

וכבר נתבארו הדברים במקומות אחרים (סוטה לא)

כי העושה מיראה שכרו לאלף דור והעושה מאהבה שכרו כפול לאלפים.

והנה מן הנמנע שישיג המשיג בחינת האהבה עד שתקדים לו בחינת היראה, בסוד (תהלים קיח) זה השער לה', ואשר על כן אמר הכתוב כנגד בחינת היראה את משפטי וגו' אני ה' אלהיכם, דקדק להזכיר בחינת הדין שהוא רמוז בשם אלהים להעירך במי הכתוב מדבר, ואחר כך צוה לגדר ב' לעשות מאהבה, ולזה אמר אני ה' ולא הזכיר שם אלהות לומר שתהיה השמירה לצד אהבת הטוב והחפץ והרצון פעל בו לעשות מאמר קונו החביב מאהבתו אותו, הגם שלא היה עונש לעובר. ואמר וחי בהם פירוש כי אדם שעושה מאהבה ישנו גם בטוב עולם הזה, יתר על הגמול הקבוע לו בעולם הנצחי. ואולי כי לזה רמז באומרו וחי בתוספת וא''ו להעירך שזה נוסף על שכר אחר שהוא שכר הנעלם, מה שאין כן גדר הראשון שעושה מיראה שאין לו אלא לעולם העליון, כאומרו ללכת בהם לעולם העליון, אבל גדר זה וחי בהם פירוש לא לעתיד לבד, שאם כן היה לו לומר ויחיה, אלא מעת טעמו טעם המצות בערך זה וחי בהם.

ולדרך זה יתבאר גם כן מה שאמר בפרשת (עקב יא יד) והיה אם שמוע שאמר ונתתי מטר ארצכם וגו', פירוש לצד ששם נאמר לאהבה את ה' וגו' לזה הודיע כי מצוה זו יש לה שכר גם בעולם הזה וראוי הוא ליהנות בב' עולמות. והגם שאמרו ז''ל (קדושין לט:) שכר מצות בהאי עלמא ליכא, זה ישנו בהטבה זו, ורמז עולם העליון במה שאמר ונתתי בתוספת וא''ו בתחילה יעוד השכר לו' אין זה אלא תוספות על הנעלם המושכל הנצחי.

האדם וגו'. במסכת שבת וזה לשונם (ב''ק לח. ע''ז ג):

אמר רבי יהודה: מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול?

דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי וגו' כהנים לוים ישראלים לא נאמר אלא האדם ע''כ.

פירוש לצד שהוקשה לרבי יהודה יתור האדם, עוד הוקשה לו למה דיבר הכתוב בלשון נסתר, שהיה לו לומר אשר תעשו אותם כדרך שהתחיל לדבר ושמרתם וגו' לנוכח, ומכח זה דרש שנתכוון למי שלא היה שם באותו מצב, שאינו לא כהן ולא לוי ולא ישראל ומי זה?

הוי אומר זה גוי.

והתוספות ז''ל הקשו מברייתא (ב''מ קיד) שדרש ר''ש פסוק (יחזקאל לד)

אדם אתם אתם קרויים אדם וכו'. ואמרו שיש לחלק בין אדם להאדם ע''כ.

וכמו כן ראיתי בספר הזוהר (ח''א כה.) שחילוק זה אמיתי מצד עצמו, והוא דבר שבענין תלוי כידוע ליודעי חן שחשבון המעולה הוא של אדם ולא של האדם כי המוסיף גורע.

ואולי כי כשעוסק הגוי בתורה גם עליו יהיה כתר זה ליקראות אדם, וכפי זה אות ה''א שבהאדם הוי ריבוי הגוי שגם הוא יקרא אדם כשעוסק בתורה, ואין אות הה''א כאן מעיקר השם, והבן.

{כד} אל תטמאו בכל אלה. אמרו ז''ל (תו''כ):

בין בכולן בין במקצתן.

פירוש אפילו במקצתן, וכאילו אמר אל תטמאו באחת מכל אלה. וצריך לדעת למה דיבר הכתוב בסדר זה שהיה לו לומר אל תטמאו באחת מכל אלה?

כדי שלא יהיה מקום לטעות.

עוד קשה מה שגמר אומר כי בכל אלה נטמאו הגוים והגוים אין לנו מקום לומר שלא נטמאו אלא באחת, שהשטוף בזמה ידו בכל. גם משמעות בכל אלה נטמאו, יגיד שבכולן נטמאו, ומעתה מה טעם נשמע אל הדבר אשר יצוה עליו שהכונה היא אל תטמאו בכולן?

ונראה לפרש בהשכיל על דבר אמת למה לא גילה ה' בתורה הדרגות המצות וסגולתם, ואדרבה בא שלמה המלך עליו השלום ואמר (משלי ה) אורח חיים פן תפלס וענו אחריו רז''ל (אבות פ''ב מ''א) שאין לנו לומר מצוה זו גדולה וזו קטנה, שאין אתה יודע וכו', והוכיחו (דב''ר פ''ו ירושלמי פאה פ''א ה''א) ממה שקבע ה' שכר שוה לגדולה שבגדולות עם קטנה שבקטנות, ועל כולן אני דן שהסברא נותנת שיש מצות ודאי גדולות ביותר ולמה סתם ה' הדבר?

ונראה כי לצד שיש צורך במצות הקטנות כבגדולות, שכל מצוה ומצוה סגולתה בפני עצמה, ומה בכך אם שכרה מועט, כיון ששכרה הוא דבר שאינו בנמצא כשכר הגדולה, וכל המצות צריכין לתיקוני הנפש, לזה צוה ה' קטן וגדול בהדרגה אחת כדי שיעשו ישראל כולם כאחד. והוא מאמר שלמה (קהלת ט) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה.

עוד נראה טעם אחר כי לצד שיש מצות שסגולתם להאריך ימים בעולם הזה, ויש שסגולתם עושר, ויש שסגולתם בנים, וכן על זה הדרך, וחש ה' כשיתגלה הדבר כל אחד ילך וישתדל במה שחפץ ובמה שצריך, ולא ישתדלו בשאר מצות כמצטרך, לזה סתם הדברים. ובזה ישתדל האדם בכולן, כדי שתבוא לידו גם מצוה שסגולתה דבר הצריך לו. ובזה יש טעם למה שאנו רואים כמה בני אדם רעים לשמים ולבריות, ובתיהם שלום מפחד מלאים כל טוב, כי אפשר שבא לידם מצוה שסגולתה הצלחת עולם הזה, ואין העבירות שעושים מונעים סגולת המצוה והצלחתה, וכל זה בבחינת מצות עשה, ובמצות לא תעשה יהיה הדבר כן, יש עבירות שפורענותם לעולם הבא, ויש שפורענותם יסורין באריכות הזמן, ויש שפורענתם ברחמנות, ויש בכל כך אכזריות, והלא תמצא כמה רשעים שעברו על הכריתות ולא נכרתו, הגם שעמדו בתוקף הרשע עד שעברו זמן הכריתה, אלא ודאי שיש שמשתלם עליה בעולם הזה ויש שמשתלם עליה לעולם הבא. ודבר ידוע הוא שיותר יפעיל הפחד בלב בני אדם מוסר המשתלם בעולם הזה, להיותו נגלה מעונש הנסתר.

וכבר קדם לנו כי ה' ב''ה יקפיד אפילו על ברואיו הקרובים אליו, לבל ידברו דבר שאינו על קו הצדק, ואפילו דברים שנראם כשקר. וצא ולמד מאמר רבי עקיבא לחבריו (חגיגה יד:)

כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים,

ומכאן נקיש לכסף נבחר לשון צדיק הוא ה' אלהינו מקור האמת, כי יקפיד לבל יכתוב בתורה אלא דברים המובהקים במדת אמת.

ובזה נבא אל הביאור, והוא, כי לצד שעונש זה של הקאת הארץ יושביה, אינו אלא על פרט אחד מהתועבות האמורים בפרשה כאשר אבאר בסמוך, אבל שאר התועבות יש להם עונש אחר כאשר שפט אל חי תמים דעים כפי בחינת התיעוב, ולזה כשבא לצוות את עמו, רצה להודיעם כי יש בתועבות אשר הזהירם עליהם תיעוב אחד אשר יסובב שתקיא אותם הארץ, ולא רצה ה' לגלותו כדי שלפחדו ישמרו עצמם מכולם יחד, כמו שכתבנו שיותר ירעיד עונש הנגלה מעונש הנסתר, וזה שיעור הדברים אל תטמאו בכל אלה. פירוש, באחד מכל אלה.

כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקוד עונה. פירוש, אחד הוא הגורם ואותו פקדתי על העיר ותקיא את יושביה הא למדת שעל עון אחד קאה הארץ אותם, אם כן תתחייב לומר כי מאמר אל תטמאו בכל אלה הוא באחד מכל אלה כיון שעל אחד היה העונש ואין אתה יודע מי הוא. ואמר עוד ושמרתם וגו' ולא תעשו מכל התועבות וגו' כי את כל וגו' עשו, נתכוון הכתוב בזה להודיעם שכל התועבות עשו אנשי הארץ ואין אחת בכל התועבות שלא עשו אותם, והמכוון בזה כדי שיכנסו כולן בגדר המיחוש, כי כל שלא עשו אותה אנשי הארץ אין בה פחד ההקאה מן הארץ, לזה הוצרך לומר כי כל וגו'. ודבר זה דומה לכלי מים שהקיא בו נחש כל הכלים שיכנסו בגדר ספק כלי זה. אדם נרעד מגשת אליו, וכמו כן הדבר הזה.

והגם שהעון הגורם הקאה הוא אחד, ותועבות אשר יצוה רבים הם. דבר זה דין קבוע יש לו שאדם הוא פושט עצמו להתעיב, ודין לקוח יש לו ולא דין פורש, וכמו שהארכתי בזה בחיבורי על יורה דעה (פ''ת סי' קי) וכיון שכן כל הקבוע כמחצה ומחצה. ואחר שהפחידם בעונש נגלה חזר ואמר כי כל אשר יעשה וגו' פירוש שגם על כל שאר התועבות יש עונש חמור להכרתת הנפש אלא שאחת מהם גורמת עונש הנגלה.

{כה} ותטמא הארץ וגו'. הכוונה הוא על דרך מה שאז''ל (זוהר ח''ג נג:) כי במעשה ישראל יתהו' הרוחניות אם לטוב אם לרע, והוא אומרם (אבות פ''ד מי''א) העושה מצוה אחת וכו' והעובר עבירה אחת, וזהו שרמז כאן באומרו ואפקוד עונה עליה, על דרך אומרו (ירמיה ב) תיסרך רעתך, כי מפעולת הרע יתהוה הקטיגור אשר ישלם לאיש כמעשהו. ואז''ל (תומר דבורה פ''א) כי תשלום הדין הוא כל מלאך מחבל שנברא מכל עבירה בא ומשתלם מעושהו עד שכלה, באמצעות פעולת היסורין כי הוא מתמעט והולך, וכשכלה כח פועל הרע הוא נאבד, ושפט ה' דבר זה בצדק כדי שישתלם כל אחד כפי מעשיו בכיוון מופלא, כי כפי כח הנעשה במעשה הרע יהיה בנברא, והוא מאמר הכתוב כאן באומר ואפקוד עונה פירוש לשון מינוי שממנה העון עצמו על עושהו. ואומרו לשון יחיד כבר פירשתי למעלה.

עוד נראה לומר כפי דרכנו שאפשר שאין הקטיגורים משתלמים יחד, אלא בזה אחר זה, לזה אמר לשון יחיד, וזה דרך דרש.

{כו} ושמרתם אתם. טעם אומרו תיבת אתם ולא הספיק במה שדיבר להם לנוכח ושמרתם? נראה כי מצוה זו באה להזהיר על החוקים והמשפטים שלא יהיו מתבטלים מכל המצטוים עליהם, והכוונה שלא יאמר אדם שאין לו להקפיד אלא שלא יתבטלו המצות על ידו, אבל אם יתבטלו מהזולת אין לו לחוש, לזה אמר ושמרתם את חוקותי וגו' פירוש שלא יתבטלו מכל המצטוים עליהם.

ולצד כי מצוה זו אינה אלא על הגדולים, לזה אמר אתם דבר לנכח עם משה ובית דינו, כי על בתי דיני ישראל לפקוח עין לבל תתבטל מצוה אחת ממצות התורה מבני ברית. ובתורת כהנים אמרו וזה לשונם:

ושמרתם אתם אתם נאים שומרים אותם שאתם פתחתם אותם, וכן הוא (שה''ש) אומר גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום ע''כ.

פירוש כאן קרב ה' אזהרת העריות אל טבע הרגיל, ואמר להם כי מצוה זו של שמירת העריות אינו דבר חדש וזר בערך ישראל, שהרי הם מצד עצמם קודם שנצטוו היו פרושים מן העריות, דכתיב: גן נעול אחותי כלה, והוא מה שרמז באומרו אתם פירוש מה שאתם שמרתם כבר מעצמיכם:

האזרח והגר. רז''ל דרשו (תו''כ)

אזרח זה אזרח האזרח לרבות נשי אזרחים, גר זה הגר, הגר לרבות נשי הגרים וכו' ע''כ.

טעם שהוצרך הכתוב לפרט כל פרטים אלו, לבל תטעו מתיבת אתם ותאמר שבא למעט איזה פרט מהפרטים הרשומים תלמוד לומר וכו':

עוד נראה כי נתכוין הכתוב להודיע שאם ישראל והגרים ישמרו כל החוקים והמשפטים, אין כח במעשה הגוים הגם שיתעבו מעשיהם להקיא הארץ יושביה, ודוקא קודם שיכנסו ישראל לארץ הוא שקאה הארץ הגוים על מעשה התיעוב, אבל אחר כניסת ישראל לארץ אין הדבר תלוי אלא בישראל והגר, ולזה פרט אותם שמעשיהם יסובבו למעט הגוים.

ותמצא שאמר הכתוב (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, וכתב רמב''ם וסמ''ק:

שגוי שלא קבל עליו ז' מצות אסור לדור בארץ ישראל מטעם פן יחטיאו וגו',

הא למדת שאם לא היה טעם פן יחטיאו הגם שלא יקבל עליו ז' מצות ויתעב מעשיו אין לחוש להקאת הארץ בשבילם.

{כח} ולא תקיא וגו' כאשר קאה וגו'. לא הספיק מה שאמר למעלה ותקיא הארץ, לזרז ביותר על דרך מה שדרש רבי אליעזר בן עזריה בפרשת אחרי מות (בתו''כ)

משל לחולה שנכנס אצלו הרופא וכו' אל תאכל צונן וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר וכו' עד כאן.

כמו כן במה שלפנינו נתכוין ה' לזרז ישראל ביותר.

{ל} ושמרתם את משמרתי. יצו ה' על הגדרים השומרים לבלתי יבא להכשל בתיעוב, והוא אומרו ושמרתם את משמרתי פירוש משמרת הגדר, והטעם לבלתי עשות וגו' אפילו בשוגג, והגם שלא תתחייב על התיעוב בשוגג ואף על פי כן אתם מתטמאים במעשה התיעוב, והוא אומרו ולא תטמאו בהם, ולחשש זה. תשמרו משמרתי. ואומרו אני ה' אלהיכם, נתכוון לומר כי בהטמאם אפילו בשוגג הם נגרעים מערך זה שיתייחד שמו יתברך עליהם, כי התיעוב בכל מציאות שיהיה יפעיל פירוד בין ישראל ובין השכינה, שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכיעור ההוא וקדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים.

חסלת פרשת אחרי